הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א: מסופר על הרה"ק רב גדליה משה מזוויעהל זצ"ל, כששכב מסובב ביסורים קשים, ראהו משמשו הנאמן רבי אליהו ראטה זצ"ל שהוא ממלמל בפיו את הפסוק (תהילים טו. ג): "לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו", וחזר עליו כמה וכמה פעמים.
שאל המשמש את רבו למה מתכוון בשינון פסוק זה דייקא, והשיבו הרבי: "דע לך, כמו שכאן בעולם הזה ישנם דרכונים, שבהם אפשר לעבור רק ממדינה אחת לרעותה, ויש דרכונים מיוחדים, הניתנים רק לשרים ורוזנים, שבאמצעותם אפשר להיכנס לכל מדינות העולם – כדוגמת כך יש בשמים ממעל 'דרכונים' שבאמצעותם ניתן להיכנס להיכלות העליונים. למשל: על ידי התורה נכנסים להיכל התורה, ועל ידי התפילה נכנסים להיכל התפילה. אבל יש דרכונים מיוחדים שבאמצעותם נפתחים כל שערים, ואפשר להכנס לכל היכלות גן העדן, למעלה למעלה, עד אין שיעור. והדרכון הזה הוא מי שיכול להעיד על עצמו שמעולם לא פגע באיש יהודי. וזוהי הסיבה שהנני חוזר ומשנן פסוק זה עתה, כי הוא הדרכון שבאמצעותו יפתחו לפני כל שערי גן עדן".
והדברים מחרידים לב ומזעזעים כל נפש ירא אלקים, ובודאי לא נתנו להאמר אלא על ידי יחידי סגולה שבדור, ולאו כל מוחא סביל דא, לומר זכתי לבי ונקיתי כפי, לא עשיתי רעה לאיש, וחרפה לא נשאתי על קרובי.
(מתוך כבודם של ישראל)
אבל יש דרכונים מיוחדים שבאמצעותם נפתחים כל שערים
הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א סיפר, שפעם הוא למד עם חותנו הגדול הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר ובמהלך לימודם נכנסה הרבנית והניחה לפני רבי חיים כוס תה חם.
שאל רבי חיים את חתנו: "מה אתה רואה בכוס הזו?" השיב רבי יצחק בפשטות: "תה". הניד רבי חיים בראשו, ושאל שוב: "מה יש בכוס?" תמה רבי יצחק, וניסה שוב לפרט: "מים חמים, סוכר ותמצית תה. מה עוד?" והציע: "אולי אפנה לרבנית לשאול מה עוד הניחה כאן"?
"לא!" דחה רבי חיים: "אני יאמר לך מה יש כאן בכוס! בכוס יש את הלב של הרבנית!"…
('אוצרותיהם אמלא' הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א)
הבנים הנכדים והגבאים כולם עומדים מודאגים. הם סיפרו כי הרב אלישיב נפל
הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א: סיפר רבי זאב פריינד שליט"א, מרבני שכונת 'בית וגן', כי שמע מאחד מתושבי השכונה הרב יוסף וולף שליט"א, ממנהלי אופטיקה 'עינית' ברחוב שטראוס בירושלים, שבמוצאי שבת אחת לפני קרוב לחמש עשרה שנים קיבל טלפון מביתו של הסבא רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל והבהילו אותו לבוא מיד.
מה אירע? הרב אלישיב נפל, נשברו לו המשקפיים והוא מתקשה לראות ולקרוא ומיהרו לקרוא למומחה להתקין לו משקפיים חדשים. הוא מיהר לבית הרב ורואה מהומה גדולה בפרוזדור. הבנים הנכדים והגבאים כולם עומדים מודאגים. הם סיפרו כי הרב ספג מכות יבשות וגם המשקפים התנפצו לו בפנים ויש לו חבורה גדולה בעין. העין נפוחה מאד מלבד שהוא מתקשה מאד לראות משהו. הם היו בדיונים מה לעשות ולמי לפנות. רבי יוסף ידע שמדובר ביהודי שמתקרב לגיל מאה לאחר נפילה וחבטה שכמעט שברה לו את העצמות וגם מתקשה לראות, והיה משוכנע שלבטח ימצא אותו שוכב במיטה חסר-אונים. אולם, בניגוד מוחלט למהומה ששררה בחוץ – כשנכנס לחדר פגש בו יושב במקומו הקבוע בראש השולחן, עינו נפוחה מאד, וראשו דבוק לגמרא במאמץ לקרוא מילה ועוד מילה. כהרגלו, גם לא הרגיש שמישהו נכנס. כשהסבו את תשומת-לבו התאימו לו משקפיים חדשים.
אחד הנינים של הרב אלישיב ששהה אתו בלילות סיפר לי שבערוב-ימיו משך תקופה ממושכת היה נוטל מידי לילה לפני השינה שני כדורי אקמול. הוא סבל מכאבים חזקים ברגליים עד כדי שהתקשה להירדם ללא משכחי כאבים. ולמרות כך, אף פעם לא היה צריך ליטול אקמול לפני הלימוד. מיד כשהחל ללמוד נעלמו הכאבים! ראינו בעינינו שמתקיימים בו דברי חז"ל "זכה נעשית לו סם החיים" כפשוטם.
(מתוך הספר 'לעשות רצונך')
הרבי מקדש על היין, מברך המוציא, והנה נדמה לאותו ילד שהרבי עשה את הסימן המוסכם. הוא פוצח בשיר בקולו הצלול: "שיר המעלות … היינו כחולמים"…
האדמו"ר מאמשינוב שליט"א סיפר סיפור מפליא על אביו, האדמו"ר הקודם.
כבכל חסידות, היה רגיל לערוך 'טיש', שולחן, בליל שבת, עם זמירות ודברי תורה, חוויה רוחנית שנמשכת שעות.
יום שישי אחד נכנס אל האדמו"ר יהודי עם בנו, שהיה מחונן בקול נאה ומיוחד במינו, 'בעל מנגן'. אמר הרבי לאב, שהוא רוצה שהבן ישיר את 'שיר המעלות' בליל שבת בסיום ה'טיש'. הוא, הרבי יעשה לו סימן פלוני, ואז יתחיל לשיר. הרבי הסכים.
הגיע ליל שבת, עורכים את ה'טיש'. הרבי יושב בראש השולחן וזקני החסידים סביבו. הצעירים עומדים סביב סביב, הרבי מקדש על היין, מברך המוציא.
בקושי עוברות כמה דקות, והנה נדמה לאותו ילד שהרבי עשה את הסימן המוסכם. הוא פוצח בשיר בקולו הצלול והנאה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"…
הרבי שהבין מיד את הטעות, מצטרף אליו בלי להניד עפעף.
הציבור חשב, ודאי יש לרבי כוונות נעלות, מי יודע אילו סודות טמירים מונחים כאן, מי יודע מה ראה הרבי ברוח קדשו שהיה צריך כבר לסיים את הסעודה. אך האמת, לא מיניה ולא מקצתיה. הרבי חס על כבודו של הילד הקט, חשש שאם ישתיק אותו, גם אם יסביר לו את הטעות, ודאי ייפגע. כדאי לוותר על המשך המעמד הנשגב של ה'טיש', ובלבד שלא לפגוע ביהודי. מפליא!
למדנו עד כמה צריכים אנו להיות רגישים למצוקת הזולת, וחלילה חלילה לא להלבין פנים. למדנו שדווקא מי שמקפיד בכל מקום ובכל מצב על קיום התורה ועל כללי השו"ע, הוא האדם שגורם קידוש שם שמים.
(הגאון רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א– נאה דורש בהוצאת 'יפה נוף')
כשהדוקטור עומד ליד הרב, סימן שהרב חולה
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל: בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) אמרו, שקבעו ההבדלה בתפילה בברכת "אתה חונן לאדם דעת", כי "אם אין דעת, הבדלה מנין". וקשה, מילא הבדלה בין קודש לחול, צריכה דעת. בין ישראל לעמים, מחייבת דעת, אבל בין אור לחושך, איזו דעת נצרכת. כל חרק מבדיל בין אור לחושך!
נו, אימרו אתם. מה התשובה, מה הפשט?
התשובה, שיש כאן טעות יסודית בהבנת ההבדלות –
הדעת אינה נצרכת כדי להבין מה אור ומה חושך, מה קודש ומה חול, מי ישראל ומי העמים. לא לכך הכוונה – הכוונה היא שיש צורך בדעת כדי לבצע את ההפרדה בפועל. שלא לערב בין הקודש לחול, שלא לערב בין האור לחושך, לשמור על הגבולות שבין ישראל לעמים! שלא כאותם שבקשו לערב את התחומים ולטשטש את ההבדלים, להרכיב כלאיים ולהנהיג בכלאיים!
עליהם, נשא הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל את משלו –
מעשה ביהודי חם, יהודי טוב, איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, שלא הייתה לו אלא סכין אחת. מזלגות הרבה, כפות וכפיות, וסכין – אחת. מה יעשה, ונצרך הוא לסכין הן לבשר והן למוצרי חלב. לפרוס אומצה בסעודה בשרית ולמרוח חמאה בחלבית החליט להקצות צד זה של הסכין לבשר, וצד זה לחלב. כך בא הכל על מקומו בשלום, עד שלא הבין מדוע לא יאמצו הכל את הרעיון, מדוע יש צורך בסכינים נפרדים!
ולא הבין, שאם חצי בשר וחצי חלב, הרי זו טרפה גמורה…
כך, החושבים לערב בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. ולא לערב ממש, אלא לחנך לשני צדדים, כך וכך אחוזים קודש וכך וכך אחוזים חול, ויוצרים מאה אחוזי טריפה…
וסיפר לי מרן ה"חזון איש" זצ"ל, שהגיעה משלחת מפרנקפורט שבגרמניה אל רבן של ישראל, הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, שימליץ להם על רב לעדתם, אבל הוסיפו שעל הרב להשתלם גם בלימודים כלליים ולשאת תואר דוקטור בצמוד לתואר הרבנות.
אמר להם רבי חיים עוזר: "כשהדוקטור עומד ליד הרב, סימן שהרב חולה"…
(מתוך והגדת – הגדה של פסח )