לפני כ-51 שנה דרכו רגליו של הרב אליהו מירב זצ"ל, על סף מפתנה של 'ישיבת הנגב'. המחזה שבה את לבו, עשרות צעירים, בחולצות לבנות ומכנסיים שחורים, יושבים בבית המדרש, או עומדים ונשענים על ה'סטנדרים', ומנהלים מלחמה! לא פחות.
זאת לא מלחמה עם רובים וחרבות, גם לא עם טנקים ומטוסים. זאת מלחמה שמתנהלת בדיבור בלבד. דיבור עם המון המון מחשבה. הם מתווכחים, מתנצחים, שואגים את כאבם, לפעמים מוחאים כף מרוב התלהבות. 'מלחמתה של תורה'.
את התיאור הזה שמענו מפיו של הרב מירב בעצמו בשיחה שקיימנו איתו בשנה שעברה. ביום רביעי פרשת 'חיי שרה' י"ט בחשון, הסתלק הרב מירב לבית עולמו בשם טוב, וכעת אנחנו מפרסמים את הדברים ששמענו מפיו, בתוספת דברים ששמענו מפי בנו, אשר ידיו רב לו בזיכוי הרבים במסגרת עבודתו ב'דרשו'.
"זה היה מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים", סיפר הרב מירב לכותב השורות, שאז כינו אותו 'אלי מירב'. הוא היה טייס בחיל האוויר, בן קיבוץ, מה שנקרא אז בפי הציבור הכללי 'מלח הארץ'.
"אני זוכר את האופוריה שהיתה כאן בארץ אחרי מלחמת ששת הימים. הרגשנו שאנחנו נמצאים על פסגתו של כדור הארץ. ההרגשה היתה שעוד רגע אנחנו כובשים את וושינגטון, אם רק נרצה בכך. מי יכול עלינו? מי מסוגל לעמוד בפנינו? אנחנו בלתי מנוצחים!
"אף אחד, אף אחד! לא העלה אז את הרעיון שהניצחון הגיע בעזרתו של הקדוש ברוך הוא, לפחות לא אצלנו בקיבוץ, ולא בשום מקום שאינו דתי או חרדי.
"זה היה ברור לכולם שהצבא הישראלי הוא הצבא החזק ביותר בעולם, עם החיילים הכי חכמים והכי אמיצים, ועם התחבולות הכי מוצלחות שנראו אי פעם בשדה הקרב. עובדה! כבשנו חצי משטחה של סוריה, את כל חצי האי סיני, את כל שטחי יהודה ושומרון… כל זה בתוך שישה ימים. משהו לא הגיוני בעליל!!!
חטפנו כזאת מכה כואבת
"ואז, כשהגיעה מלחמת יום הכיפורים, חטפנו כזאת מכה כואבת, שהותירה אותנו מצולקים וכאובים. התברר שאנחנו לא כאלו מוצלחים, שהצבא 'המהולל' לא משהו. נכון שבסוף הצלחנו להדוף את המתקפה של האויב, אבל באיזה מחיר!!! זה היה כאב לב נורא. שבר עמוק ובלתי ניתן להכלה.
"פתאום התברר לנו שהניצחון בששת הימים בעצם לא היה כזה טבעי, אם אנחנו לא בלתי מנוצחים, אז איך הצלחנו לנצח כזה ניצחון ענק? אולי בגלל שמישהו נסתר ובלתי נראה עזר לנו???
"וכך, מתוך החושך הנורא שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, רבים רבים זכו לראות את האור. תנועת התשובה החלה לפרוח, ואני זכיתי להיות אחד הראשונים שפרצו את הדרך והובילו רבים אחריהם. לא חיכיתי יותר מדי, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת יום הכיפורים, אני כבר התחלתי לגשש את דרכי בעולם התשובה. נשאבתי אליו במהירות, ומאז אני פה, בתשובה. נהנה מכל רגע.
"ב"ה הקמתי בית, הקב"ה העניק לי משפחה, ילדים, נכדים, נינים. כולם בדרך התורה והיראה. חטפנו מכות לפעמים, אבל אנחנו תמיד מרימים את הראש. יהודי לא מפחד מדרך ארוכה! לא מפחד! כשכואב בוכים, צועקים, אבל זוכרים שעוד מעט יבואו ימים טובים יותר. אנחנו לא מבינים חשבונות שמים, אבל אנחנו כן יודעים שגם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עלינו – נמצא השם יתברך!
"לפעמים בתקופות קשות הלב כואב, קשה להכיל כל כך הרבה כאב. אבל אנחנו יודעים בוודאות ובלי שום פקפוק! גם שם נמצא השם יתברך, הוא לא עוזב אותנו אפילו לרגע. אנחנו צריכים להידבק בו, לצעוק אליו, אבא תרחם! אבא תושיע! אבא תקרב אותנו אליך בטוב, בחסד וברחמים.
ההיכרות הראשונה שלו עם עולם התורה היתה בביקור בישיבת הנגב. הוא נכנס, ראה את בית המדרש הומה מאדם, והחליט שזה מקומו. ראש הישיבה הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, סירב תחילה לקבל אותו לישיבה, והסביר לו שיש לו כברת דרך לעשות לפני שיהיה מסוגל לשבת ליד גמרא מבוקר ועד ליל, אבל הקיבוצניק הצעיר לא הסכים לשמוע 'לא', והתעקש בכל תוקף. משראה רבי יששכר מאיר שאכן נפשו של הצעיר חשקה בתורה, החליט לקבל אותו והצמיד לו חברותות שילמדו אותו את יסודות היהדות ואת הדרך ללמוד גמרא, והרב מירב אכן שקד על תלמודו ולא נח ולא שקט עד שסיים את כל התורה כולה, ש"ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז"ל שולחן ערוך על ארבעת חלקיו. באותה תקופה היה תלמיד נאמן של הגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל, וקיבל על עצמו את כל החומרות הנהוגות בקרב תלמידי החזון איש.
אבל גם לאחר שלמד את כל חלקי תורת הנגלה לא נח על זרי הדפנה, ופנה ללימוד תורת הנסתר, כשבמשך שנים היה לומד יום יום עם הגאון רבי יעקב הלל שליט"א, במוסדות 'אהבת שלום' שבראשותו, והיה מתנהג אז בכל הליכותיו כדרך המקובלים.
לבסוף, לאחר שנים של התעלות בעבודת ה' בדרכים שונות, מצא את אשר אהבה נפשו בתורת ברסלב, בה למד 'לזרוק את השכל', ולהתנהג עם הקב"ה בפשטות, בתמימות ובעיקר בשמחה שקשה לתאר במילים. מכסא הגלגלים שלו היה צחוקו העליז נשמע למרחוק, את הכל קיבל באהבה, ותמיד השפיע אהבה לכל סביבותיו.
מכריו של הרב מירב מתארים אותו כ"מישהו שתמיד טוב להימצא בסביבתו", ואכן רבים היו עולים אליו לביקורים תכופים, יושבים לצדו, לא רק כדי לבקר אותו ולשמח אותו, אלא בעיקר כדי לשאוב ממנו חיזוק ושמחה.
יעמדו הדברים הללו לזכותו, ויהא מליץ יושר על משפחתו, על תלמידיו וידידיו, ועל כל בית ישראל.
(מתוך כתבה נרחבת ב'לקראת שבת')