מלחמת היצר היא לא דבר פשוט, יש עליות ויש ירידות, יש הצלחות ויש נפילות, והמצב הזה בעצמו מוסיף קושי במלחמה הזו מה שאינו יכול 'לחוות הצלחות', לפני רגע נפל ומחר ובעוד שעה יתכן ויפול בשנית, הציון הכללי שלו כבר רחוק ממאה, ואם כן 'למה זה אנכי', לשם מה כל המאבק הנורא הזה? כדאי כבר מראש למסור את המפתחות… זה בעצם עיקר קושי הנסיון – חוסר הסיפוק.
אבל מיוסף הצדיק רואים אחרת: הנה אשת פוטיפר ראתה באצטגנינות שיש לה שייכות עמו (בר"ר פה,ב מובא ברש"י כאן לט,א / ואכן נשא את בתה), ובודאי מה שהיא ראתה, גם יוסף הצדיק ראה, ובעצם זה אמר ליוסף שבסוף יפול בנסיון הזה, בשביל מה אפוא עתה להילחם ולטעום כמה פעמים טעם מיתה כשהסוף כה ידוע… אבל לא, יוסף ראה דייקא בהצלחה הרגעית הזו את 'ההצלחה', הוא כן מצליח, בכל רגע נוסף שהוא דוחה את הנפילה הבאה הוא בעצם 'מצליח', גם אם התוצאה הסופית אומללה… וכמו שהתורה מכתירה אותו בהיותו עבד – 'ויהי איש מצליח', כי 'מצליחן' אינו מי שפעם אחת מצליח לו, אלא מי שמכיל אוסף של הצלחות.
כידוע ספרי ברסלב נקראים בשם ליקוטים – ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי תפילות, ליקוטי הלכות, ליקוטי עצות – האם זה באקראי או שמא יש בזה טעם פנימי? רבי נתן (ליקוטי הלכות, תפלה המנחה ז,סג) כותב בענין זה שלא לחינם הוא, רק זוהי העבודה כאן בעולם: ללקט הצלחות רגעיות, ללקט נקודות טובות, מחשבות טובות ודיבורים טובים, כשפרוטה לפרוטה מצטרפת. ולכן גם אם בין נקודה טובה אחת לחבירתה קורה מה שקורה ונופלים להיכן שנופלים, גם אז אין סיבה להתבלבל, הוא את הלבינה ללבינה מצרף ובונה.
נכון, דרכו של אדם שכאשר הוא נופל ברשת היצר, מאבדות הנקודות הקטנות והזעירות את הערך בעיניו, והוא כבר מוותר עליהן מראש. אך לא כך דעתו של המלקט הגדול. הוא הרי יודע את סוד 'עולם הליקוטים', ולכן גם מי שאכל דבר אסור, יכול להמשיך ולתרום לבעל הליקוטים תרומה נכבדה לבניית הקדושה – כגון לא לְמַצּוֹת את ההנאה האסורה עד תומה…
ומצינו כן בפרשה הקודמת שיעקב מכין את עצמו למלחמה על עשו – הוא יצר הרע. וכיצד עושה זאת? חוצה את משפחתו לשנים ואומר 'אם יבוא עשו על המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה', יעקב אבינו ע"ה מלמד אותנו כיצד נלחמים ביצר הרע, לא עושים חשבון: אתמול נפלתי, מחר אפול, רק גם כאשר כל זה נכון, מכל מקום מצילים מה שאפשר – 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'.
עובד ה' צריך להיות מוכן תמיד להציל כל שאפשר, גנבו לו את תחילת הסדר, יציל את האמצע ואת הסוף, הפילו אותו באמצע התפילה, יציל את סוף התפילה, גנבו לו יומיים של נפילות, ילקט ויציל את היום השלישי. מראש לקחת בחשבון הצלחות חלקיות, כי במלחמה הזו (בכדי להגדיל הנסיון) אין הצלחות מושלמות רק 'ליקוטי בתר ליקוטי', ומזה נבנית ההצלחה הגדולה 'ויהי איש מצליח'.
גם יעקב אבינו כשנאבק עם המלאך ויכל לו, אעפ"כ הכהו המלאך, ונהיה צולע על יריכו, ואנו עושים לכך זכר ולא אוכלים את גיד הנשה, בכדי להזכיר לנו שגם יעקב אבינו קיבל מכה במלחמה הנוראה הזו, ואעפ"כ תיכף לאחר מכן 'ויבוא יעקב שלם' – כי זה גופא השלימות שלנו כאן בעולם הזה עולם הנסיונות – ההצלחות שבאמצע!
כי בכדי להגדיל את הנסיון כאן בעולם הזה, אין הצלחות מושלמות! רק הצלחות חלקיות! והנסיון בגלל זה גדול וקשה יותר, כי חסר בסיפוק, חסר 'בהרגשת השלימות', אבל כך היא המלחמה העקובה מדם הזו – דמיהם בם, יש נפילות ודמים, וכל התגברות אפילו לדקה, היא היא הנצחון המושלם, אין יותר מכך! יש רק לדאוג בכל מצב שיהיה גם מחנה הנשאר לפליטה, וגם כשממש נופל, שיתן קרעכטץ (אנחה), שיצטער! ומכנגד, לא להניח בנפילות את כל הלב, רק 'והוא נער' – לנער מעליו את הרע, לא להתבוסס ב'ראיה', ב'מחשבה', רגע מה ראיתי, ואז מסתכל שוב… רק להיות קל באיבריו כנער, לברוח, ולשוב לעצמו.
זכור נזכור שגם כאשר חוטפים מכה מהיצר, עדיין 'ויבוא יעקב שלם', עדיין אוחזים – בשלימות! ההצלחות החלקיות לא מגרעות בשלימות (הנבנית מליקוטים של הצלחות), ואדרבה מגדילות ומחשיבות הן את ההצלחות לקבל חשיבות מיוחדת אצל הקב"ה.
וכאשר סיפר המשגיח הנודע הגאון ר' שלמה מילר שליט"א על תלמוד תורה בירושלים באותן שנות צנע ורעב לפני מאה שנה, כשבבתים רבים רעבו ללחם, ולא היה את המעט שבמעט. מלמד אחד החליט לעשות שמח לילדי הכיתה שלו, והביא עוגה לחלקה בין הילדים. כשראה המלמד את השמחה הגדולה שזה מביא, המשיך בכך, ומדי חדש בחדשו הביא פס של עוגה, אותה היה פורס לפרוסות דקות, ומחלק לכל הילדים, והשמחה כמובן עד השמים.
באחד החדשים, התעורר ילד אחד ואמר לעצמו: רגע, אני מוכרח לשמח את אבא, הפעם אני אשמור את הפרוסה שאקבל עבור אבא… וממחשבה למעשה, כשקיבל את העוגה עטף אותה בנייר והניח בצד בעוד חבריו אוכלים ונהנים. הגיעה שעת ההפסקה, והילד הרגיש שהוא מוכרח לפתוח, לפחות להריח… אלא שלאחר שהריח לא יכול היה להתאפק, ונתן ביס קטן… אלא שתכף גער בעצמו הלא העוגה לאבא, ו'טובה גערה אחת בלבו של אדם', מיד חזר וכיסה את העוגה בנייר והכניס לתיק. בהפסקה הבאה שוב ביקש אך לחזות בעוגה, אלא שגם הפעם לא יכול היה להתאפק, ונגס שוב בפרוסה, ושוב תפס את עצמו ותכף הצניע עבור אביו.
הנס היה שבראש חודש מסיימים את הלימודים מוקדם, ולא היו הפסקות נוספות, ולכן תכף שהסתיימו הלמודים, רץ הילד לאביו ומסר לו את המתנה.
הילד שידע שבעוד רגע יפתח אביו את הנייר, ויגלה את שנגס בעצמו בעוגה, השפיל את עיניו מבושה, אבל לאחר שהרים את עיניו, ראה דמעות בעינים של אבא, היו אלו דמעות של אהבה. האבא הבין דוקא מאותן ב' 'נפילות' איזו הקרבה היתה בכך לילד לעצור את עצמו מלאכול את שאר הפרוסה ולהביאה לו כמתנה, המתנה אפוא עתה לאחר אותן ב' ביסים יקרה היתה אצלו שבעתיים…
והלימוד מכך כלפי כל הנסיונות שאנו עוברים, שדוקא הקשיים והנפילות הן שמורות יותר מכל לבורא עולם, על שווי המתנה שאנו מגישים בפניו, כשעל אף כל הקשיים והנפילות אנחנו לא נכנעים ומגישים בפניו את שאנו כה משתדלים ורוצים, באופן שדייקא ההצלחות הקטנות ודייקא המחצית שמביאים היא השלם – ויבוא יעקב שלם..
(מתוך 'להתחזק' הנמצא בשלבי עריכה, מאת מחבר סדרת הספרים הנודעה 'כי אתה עמדי' / הלימוד במאמר זה לעילוי נשמת הקדוש שלמה אביעד בן אליקים הי"ד / להערות והוספת סיפורים [email protected] ובטלפון 053,31,31,700).