קטונתי מכל החסדים (לב יא)
סיפור מופלא שמראה איך נראה היה שיעבוד מוחלט של הכרת הטוב של רבינו. כמה פעמים כאשר נזקק רבינו לרופא שינים, הגיע למרפאתו של רופא שיניים המומחה ד"ר רבי דוד וייס בשכונת בית וגן בירושלים. רבי דוד שש ושמח על הזכות שנפלה בחלקו לטפל באחד ומיוחד מגדולי הדור, והיה לוקח ממנו מחיר אפסי לכל טיפול, רק כדי שרבינו ירגיש שהוא משלם ולא מקבל טיפולים בחינם.
פעם בתוך כדי הטיפול התברר שרבינו זקוק לטיפול מורכב וממושך, שח זאת רבי דוד לרבינו. הגיב רבינו ואמר: הלא אינך נוטל כסף כפי שמגיע לך ואיך אוכל לנצל אותך ולעשות אצלך את הטיפול במחירים כאלו? ענה לו רבי דוד שיש לו עסקה להציע, היות והוא מבין שזמנו של רבינו שווה אצלו יותר מכסף, לכן הוא מציע שרבינו יקדיש מזמנו ללמוד איתו בחברותא וזה יהיה התשלום לטיפולים.
רבינו הסכים. וכך מאותו שבוע היה רבי דוד מגיע מידי שבוע ביום שישי בצהרים עם שני בניו הקטנים ורבינו הקדיש להם שעה ללימוד, כאשר האב לומד והבנים מקשיבים. במשך זמן הפסיק רבי דוד להגיע בעצמו ומי שהמשיך את הלימוד עם רבינו, היה בנו, ילד בן… שמונה שנים.
רבינו קיים את הבטחתו ולמד איתו בחברותא, עד כי נקשרה ביניהם חיבה עצומה ונפשו נקשרה בנפשו. מידי שבוע כשהיה הילד מגיע היה רבינו מתעניין אצלו מה שלמד בכל ימות השבוע והיה חוזר איתו כל מה שלמד. הוא היה פותח לו גמרות מקבילות במסכתות אחרות להשלים את היקף הסוגיא, והוסיף לו נקודות מגדולי הראשון והאחרונים בסוגיות. פעמים רבות כאשר עלתה איזו סברא ביקשו רבינו: תחשוב כל השבת, ותתקשר אלי במוצאי שבת לומר לי מה חשבת! הוא העניק לו את ההרגשה שהתפתחה ביניהם חברותא וידידות כשוה בין שווים, בכל שבוע כשהגיע זכר בדיוק היכן הפסיקו בשבוע שעבר.
שואלים שהיו נכנסים לביתו לשאול בכל מקצועות התורה הבינו שרבינו באמצע הלימוד עם החברותא שלו ואם ברצונם יכולים לשאול בנוכחותו ולא להוציאו. אפילו כשנכנסו תלמידי חכמים וגדולי תורה או נדבנים של הישיבה השאירו לידו והציגו בפניהם: הוא "החברותא" שלי. כך, קרוב לחמש עשרה שנה משנות החיידר, שנות הישיבה קטנה והישיבה גדולה.
לא זו בלבד שלמד איתו, הוא שמר איתו על קשר אישי, וכינה אותו: "החברותא שלי", בסעודת בר מצוה שלו ישב מתחילה ועד הסוף, ודיבר זמן ממושך כחצי שעה, הוא דאג שילמד עם חברותא נוספת אברך ממצויני הישיבה רבי דב זמל והיה מתעניין אצל האברך כל הזמן לשמוע איך הוא לומד ומתקדם. פעם כשלמד הילד דברי רש"י בתחילת בבא קמא ד"ה הראשון של המסכת, "ארבעה אבות נזיקין – אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא" הקשה הילד מה תוספת המילה בהדיא, הלא כל דבר שנאמר בפסוק נאמר בהדיא". רבינו שמע את השאלה ואמר שלמד את המסכת פעמים רבות בעיון ולא שם לב לשאלה פשוטה זו, לבסוף אמר את השיעור פתיחה בישיבה על הערה זו.
פעם כששהה במונסי בבית בתו הרבנית רוזנגרטן תחי' היה בדיוק הבחור עם בני ביתו לא הרחק משם בעיירה סקוויר, כששמע אביו רבי דוד שרבינו באזור, החליט להגיע ביום שישי כדי לא להפסיד את החברותא הקבועה.
כשהגיעו לבית וביקשו לראות את רבינו נענו שלא שייך בשום אופן להכניס אליו אנשים שכן הוא עייף ומותש מעמל הדרכים וכד'. רבי דוד הסכים, רק ביקש שיאמרו ל ושהחברותא של יום שישי הגיע, מיד באו וקראו לו להכנס פנימה. רבינו שמח לקראתו ולמד איתו גם באותו יום שישי. והעידו הנכדים ששום נכד לא ראה כזה קירוב, הכל היה שיעבוד של הכרת הטוב.
רבינו ליוה את כל התפתחותו וצמיחתו בהנחיות והדרכות מדוייקות כיצד לגדול בתורה יראת שמים, היכן בדיוק ללמוד, איך ללמוד, עם מי ללמוד, כמה צריך להיות ההספק שלו בכל תקופה ואפילו בתקופת השידוכים היה מעורב ואף דאג שיהיה מסודר בצורה שיוכל להמשיך בעלייתו.
בשבוע שהסתיימה סדרת טיפולי השניים אמר רבי דוד לבנו שלא ילך יותר לבית רבינו, שכן זה היה הסיכום ביניהם שכל עוד יטפל בו יזכו ללימוד החברותא ואם כן תמה התקופה הענוגה בה זכה ללמדו עם רבן של ישראל. למרבה ההלם והתדהמה בשעה הקבועה התקשר רבינו ושאל למה ה"חברותא שלי" לא מגיע. שעבוד הכרת הטוב גרם שרבינו יזכור את חסדו של רבי דוד וכך המשיכה החברותא עוד שנים רבות מאד, עד השנים האחרונות ממש.
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')