כידוע, המהר"ל מפראג היה גדול שבגדולים, ענק שבענקים, איש קדוש עליון, בקי בקבלה מעשית, שברא את הגולם. ייחוסו מגיע עד רש"י, ולמעלה בקודש עד רבי יוחנן הסנדלר, שהיה מצאצאי דוד המלך.
מלך צ'כיה, רודולף, אהב אותו מאד, והיה מתייעץ עמו בכל הנושאים החשובים הנוגעים לענייני המדינה. המלך חוקק חוק כי בכל בית כנסת יש לסתת אבן מיוחדת עם דמות דיוקנו, ולקבוע אותה באחד הקירות. המהר"ל הורה, שגם בבית הכנסת שלו יעשו אבן שכזאת.
ויהי היום, ולרגל יום מלאת עשרים וחמש שנים למלכותו הוחלט בקהילה היהודית של פראג לערוך למלך "קבלת פנים". בית הכנסת עוּטַר, קוּשַט וְהואַר לכבוד המאורע.
והנה, בין אנשי הפמליה המלכותית היה שַּׂר אחד שהיה שונא יהודים. בלילה שלפני האירוע, באישון לילה, נכנס לבית הכנסת והסיר את האבן מהקיר.
משום שבאמת הם שונאים אותך ומזלזלים בכבודך
בשעה שהפמליה המלכותית נכנסה לבית הכנסת, לחש השר באוזנו של המלך, כי היהודים הורידו את דמות דיוקנו מהקיר, והחווה בידו לעבר החור הפעור בקיר, מקום מושבה של האבן. "אין זאת אלא משום שבאמת הם שונאים אותך ומזלזלים בכבודך", אמר.
המלך שאל את המהר"ל, שרק עתה הבחין באבן החסרה, אך זה, בחוכמתו הגדולה, התעשת מיד והשיב על אתר:
"אדוני המלך! אנחנו, היהודים, מניחים בכל יום תפילין. שמו של ה' יתברך מונח עלינו. חכמינו ז"ל דרשו (ברכות ו ע"א) את הכתוב בתורתנו הקדושה (דברים כח, י) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ' – אלו תפילין שבראש. בתפילין שאנו מניחים, ישנם ארבעה בתים כנגד שֵׁם הוי- ה, ובתוכם ארבע פרשיות עם עשרים ואחת אזכרות כנגד הגימטרייה של שֵׁם אהי-ה. בשל כך אנו מוזהרים בשמירה על קדושתם: שמירה על גוף נקי, שלא להסיח את הדעת מהם, שלא לשוחח שיחה בטלה ועוד.
"והנה, יש יום אחד בשבוע, שבו אין אני מניחים תפילין – ביום השבת! ומדוע? משום שביום זה, המלך בכבודו ובעצמו מגיע לבית הכנסת. הזוהר הקדוש אומר שעבירה חמורה היא עד מאד, לדבר דברים בטלים בבית הכנסת ביום השבת! גם ביום חול הדבר אסור בתכלית האיסור, אך בשבת האיסור חמור שבעתיים, משום שביום זה המלך בעצמו 'עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ' – עומד מאחורי כתלי בית הכנסת, 'מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' – ומביט עלינו מן הכותל המערבי, ואם הוא רואה שמדברים דברים בטלים, זה גורם לו להסתלק מן המקום!
"על כל פנים, הנחת תפילין בשבת נחשבת כפגיעה במלך! מכיוון שהוא נמצא אתנו בעצמו, אין צורך בהנחת ציור שמו עלינו!"
"אדוני המלך", סיים המהר"ל את דבריו, "כל השנה, שכבודו לא נמצא עמנו – אנו קובעים את דמות דיוקנו על גבי האבן. אולם ביום הגדול הזה, שאדוננו המלך נמצא עמנו – אין זה לכבודו שנשאיר את תמונתו, ועוד באותו רגע שהמלך יסיים את ביקורו, נשוב ונקבע אותה, בכבוד ובהידור, בכותל בית הכנסת".
הדברים נשאו חן בעיני המלך, ופני השר הרשע חפו.
(מתוך הספר 'דורש ציון' פרשת ויצא בהוצאת 'יפה נוף')