עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב, לג).
מאת: הרב אליהו שור
המצוה: שלא לאכול גיד מסוים בירך הבהמה. ונקרא 'גיד הנשה' על שם שנשה (שקפץ) כף ירך יעקב ממקומו בעת היאבקו עם שרו של עשו.
הטעם: בספר החינוך כותב טעם נפלא: איסור אכילת גיד הנשה, אינה לזכר עובדא כל שהיא שקרתה בעבר, אלא לרמז להאיר לעם בני ישראל לעתיד! כשיסבלו בגליות המרות יסורים מיסורים שונים, עד שיחשבו ח"ו שאפסה התקוה. תשמש להם איסור אכילת גיד הנשה כתמרור מהבהב שלעולם יש תקוה! וכמו שאצל יעקב אבינו בסופו של דבר נרפא ממכתו תודות לקל, כן אנו הדווים והשרוים בגלות ניצא ממנה לבסוף במהרה בימינו אמן!
ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: במשניות וגמ' פרק "גיד הנשה" שבמסכת חולין, רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ח', טור ושו"ע יורה דעה סימן סה.
שיתו ליבכם: על אף שאין הגיד בנותן טעם, היינו שהגיד טעמו כטעם עץ בעלמא, עם כל זאת נאסרנו באיסור לאוכלה, לזכר הנס שהתרחש עם אבינו יעקב.
עצה טובה קמ"ל: שאו את דברי ספר החינוך בשורשיו למצוה זו בכליכם ובמוחכם, ודבריו אלו יחזק אתכם בכל עת ובכל מצב, שיש תקוה לעולם, וכיעקב אבינו בשעתו!
פנינים מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה
"שהמלאכים אין להם קפיצים"
וַיִּירָא יַעֲקֹב. אע"פ שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כן
וְאֵיטִיבָהּ. מלא יו"ד, התפלל שיעמדו כפופה לו י' נסיונות של אברהם
קָטֹנְתִּי. יו"ד כפופה אע"פ שנתברכתי ביו"ד ברכות ירא אני שמא יגרום לי החטא
בְּמַקְלִי. בגי' יעקב פי' בגופי לבדי. ד"א בזכות יעקב עברו ישראל את הירדן
הַצִּילֵנִי נָא מִיָּד. ר"ת המן, רמז להמן שיצא להכות אם על בנים כדכתיב טף ונשים
עִזִּים מָאתַיִם. כל הפסוק מסיים במ"ם וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם שבשביל הבהמות ששלח לעשו הם תק"ן קרבנות בשנה חוץ התמידים כדמפרש בפ' פנחס.
והם ח' ממי"ן וכנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בישראל
ד"א לכך מסיים הכל במ"ם לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן
וְיֵאָבֵק. בגי' כסא הכבוד, מלמד שהעלו האבק עד כסא הכבוד
וְיִגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ. לראות אם הוא מלאך כמותו, אם לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א"נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה.
זיכרון ושכחה | "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" (ל"ג י"ח) … שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן (רש"י))
דברים הקשים לשכחה
יש שכתבו שמי שאינו נזהר ועושה דברים הקשים לשכחה הרי הוא עובר בלאו של "השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח", והרי הוא בכלל המשכח דבר ממשנתו. (שו"ת התעוררות תשובה, חסד לאלפים, פלא יועץ, וכן מקובל בשם הגר"ח מוואלוז'ין).
אכן הגר"ח קניבסקי כתב (בקונטרסו ספר זכרון) שעל כרחך אי אפשר לומר כן, כיון שכתוב בספר חסידים שאינו חייב על כך עד שישב ויסירם מליבו, ואף אין בכך איסור דרבנן, והטעם שזה לא נקרא שיושב ומסירם מליבו הוא שאין זה מוכרח שישכח, אלא זה גורם להחליש את הזיכרון והוא מכוון להנאת אכילה. וכתב שמכל מקום בוודאי נכון להיזהר לכתחילה מכל הדברים, שהרי לכך מנאום חכמים שידעו להיזהר מהם, וגם במג"א בכמה מקומות כתוב שיש להיזהר וכן במשנ"ב. (ועיין במשנה הלכות).
שדברים אלו עושים טבע של שכחה ויכול להזיק לו אח"כ
דעת הגרי"ש אלישיב, הגר"נ קרליץ הגרח"ק ועוד, שנשים אינן צריכות להיזהר בדברים הקשים לשכחה. אמנם מעוברות ומיניקות יש להן להיזהר. לגבי קטן כתב הגר"ח קניבסקי שאף שעדיין לא למד, נראה שיש להקפיד, שמסתבר שדברים אלו עושים טבע של שכחה ויכול להזיק לו אח"כ ח"ו. אכן יש מי שכתב שבתינוק אין קפידא, והגר"ש דבליצקי הורה שקטן שעדיין לא לומד אין צריך להיזהר אבל טוב שיזהר. (דור המלקטים).
הגר"ח קניבסקי נשאל האם קצה של לחם גורם לשכחה
הגר"ח קניבסקי נשאל האם קצה של לחם גורם לשכחה (כפי שמפורסם בפי אינשי) או לא, והשיב 'אין לו מקור'.
אכן המנחת יצחק כתב שאף שאין ידוע מקור לחשש זה שחוששים העולם, מנהגו לדקדק בזה, כמובא בירושלמי בתרומות שיש לחוש למה שחוששין הבריות.
בשו"ת משנה הלכות כתב, שאפשר שהטעם לדברי העולם הוא עפ"י מה שכתבו הפוסקים שצריך לשייר חתיכת לחם שתהא מזומנת לעני אם יבוא, וא"כ זהו מדה כנגד מדה, שהוא שכח מהעני שיכול לבוא ולא הניח לו, על כן עונשו שיהיה לו שכחה. (ועיין בספר טעמי המנהגים).
דעת הגר"ש וואזנר שבאכילת מצוה וסעודת שבת אין צריך לחשוש לזה (מבית לוי).
ובשו"ת אבן ישראל כתב שאדרבה, סוף הלחם הוא בכלל פת פחמין שמבואר בגמרא שמשיב את הלימוד.
ועתה יש לו שני מחנות עם ארבע נשים ועשרים ושלושה ילדים
יעקב אבינו אומר: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". בפשטות הוא רוצה בדברים אלו להודות לקב"ה על כך שלפני עשרים שנה היה לו רק מקל, ועתה יש לו שני מחנות עם ארבע נשים ועשרים ושלושה ילדים. שהרי יחד עם לידת כל שבט נולדה גם תאומה, ולעת עתה נולדו אחד עשר בנים וביחד עשרים ושניים, ובתוספת דינה הרי עשרים ושלושה ילדים.
הייתי פעם בבר מצוה של נכד של רבי יעקב גלינסקי זצ"ל והוא דרש ואמר כך:
הכתוב אומר בתהלים (כב, ב): "רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי". הפשט הפשוט שרוב העולם מבין הוא: ביקשתי הרבה – קיבלתי מעט… ריבונו של עולם! ביקשתי אלפיים דולר, בקושי קיבלתי מאתיים… הישועה שקיבלתי רחוקה מתוכן שאגתי בתפילה.
אבל אני – המשיך הרב גלינסקי ואמר – למדתי על הבשר שלי, במשך כל שנות חיי, את ההיפך הגמור:
כשלקחו אותנו לסיביר והכניסונו לשער המחנה, עמד שם מנהל קשוח שהרעים בקולו: "השער הזה הוא שער חד סטרי! אף אחד לא יצא ממנו חי!" מצרים היתה גם היא חד סטרית, אבל שם לכל הפחות קבלת הפנים בכניסה היתה ב"פה רך"… ופה? קבלת הפנים היתה מזעזעת.
הרעב היה קשה מאד. היינו שרויים בעירום ובחוסר כל. כל אותם ימים התפללתי לקב"ה: ריבונו של עולם, תן לי פרוסת לחם, אני רעב!… ואם לא פרוסת לחם – לכל הפחות קבר ישראל… אינני רוצה למות כמו כלב.
עברו ששים שנה, ואין לי זמן לנשום. עכשיו אני משתתף בבר מצווה של נכד, בערב יש לי אירוסין של נכדה. מחרתיים חתונה של נכדה אחרת, ולמחרת שבע ברכות. "רחוק מישועתי דברי שאגתי" – ביקשתי קבר ישראל, ומה שקיבלתי רחוק מאוד מזה…
וזה גם, כאמור, הפשט במה שאומר יעקב: כשהלכתי לחרן היה לי בסך הכל מקל וזהו. עברו עשרים שנה ותראו מה נהיה ממני. תודה לך ה'!
(הגאון רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור יעקב אבינו)
מי גילה זאת לרש"י?
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (לב, כה)
אחד מחסידי הרבי מראדומסק זיע"א, בעל התפארת שלמה, ביקש מחברו שיבוא עימו לגמול חסד עם אדם אחר. חברו, ששמע היטב את הבקשה, הגיב: "אין לי כעת פנאי, אני טרוד באמירת התהילים הקבועים שלי. תחפש מישהו אחר שיעזור לך."
כששמע זאת האדמו"ר הגיב על אתר: "כעת התברר לי פשט בפסוק. שהלא יש להקשות, פעמיים בתורה נאמרה המילה 'איש': האחת בפרשת וישלח, שם נאמר 'ויאבק איש עמו עד עלות השחר', השניה בפרשת וישב 'וימצאהו איש ויאמר לו מה תבקש'."
"והנה תימה היא", המשיך הרבי, "שהרי בפרשת וישלח כותב רש"י ז"ל כי איש זה הוא שרו של עשו, ואילו בפרשת וישב ביאר רש"י הקדוש, ש'איש' זהו המלאך גבריאל. מאין ידע רש"י שזה הוא גבריאל והאיש השני הוא שרו של עשיו? מי גילה זאת לרש"י?"
הביט האיש באדמו"ר וחיכה לשמוע את מוצא פיו.
"הרי זה פשוט", המשיך התפארת שלמה, "אפשר להכיר כל אדם לפי המעשים שלו. כאשר יוסף פונה ל'איש' ושואל איפה אחיו רועים, כשהוא מבקש טובה וה'איש' עונה לו ועוזר לו, הרי ברור שזהו המלאך גבריאל."
"אולם כאשר יעקב פוגש באיש שפגע בו ומבקש ממנו דבר, והאיש הזה עונה לו 'אין לי זמן, אני צריך להגיד שירה', כלומר 'אני לא יכול לעזור לך כי אני צריך להגיד תהילים' – זה הוא שרו של עשו… כי אין כאן מצוה אלא רשעות!"
(הרב י. ארלנגר)
מרן רה"י הגרא"מ שך זצוק"ל, למד במעשה זה של מריבת יעקב אבינו עם הס"מ, אבן יסוד לדרכי התנהגותו של בן תורה
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (לב, כה)
מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל, למד במעשה זה של מריבת יעקב אבינו עם הס"מ, אבן יסוד לדרכי התנהגותו של בן תורה, לדרכי עבודת המידות, המהווה חלק בלתי נפרד מדמותו של בן תורה.
וכך אמר: "בפרשת וישלח נאמר על יעקב אבינו "ויאבק איש עמו", ופרש"י מחז"ל שהוא שרו של עשו, וכתיב "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך, ויאמר למה זה תשאל לשמי", ובפשוטו לא היתה כאן תשובה על שמו. וראיתי הסבר שהתשובה בזה היתה, שהרי היה זה שרו של עשו, ואמרו חז"ל אמר ריש לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות.
כל הענינים שבשטן וביצר הרע הם ענינים זמניים, ואין להם שם קבוע, ולכן לשרו של עשו אין שם, כי ליצר הרע אין דבר קיים ושם קבוע, יום אחד הוא בעל תאוה, למחרת בעל גאוה או מדה אחרת, והוא משתנה בכל יום, ושמו הוא רק אותו מעשה שהוא עושה באותו זמן, ואין לו שם קבוע, והדבר הנצחי והקדוש הוא "ויפח באפיו נשמת חיים" אף על פי שמעשי האדם משתנים בעליות וירידות.
(הרב י. ארלנגר)
הטובה שבאה על האומות היא על דרך 'משלם לשונאיו על פניו להאבידו'
וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ (ל"ב י" ג.)
מה זה כפל הלשון היטב איטיב, כי הנה הבורא משפיע שפע ונותן טובו לעמו ישראל, וגם השפע בא על האומות. והחילוק ביניהם, הטובות שנותן לעמו ישראל הכוונה הוא בשביל טובה, והטובה שבאה על האומות היא על דרך הוא 'משלם לשונאיו על פניו להאבידו' (דברים י, ז,). ונמצא הטובה אינה טובה להם, אבל בישראל עמו כוונת הטובה הוא בשביל הטובה. וזהו " היטב איטיב עמך" כוונת הטובה בשביל הטובה עצמה.
(קדושת לוי)
צידה לדרך
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת ( ל"ב פסוק י"א)
… שע"י החסדים שעשה עמו ה' יתברך, הכיר כי קטן הוא, כי כן הוא, שעל ידי גודל חסדיו יתברך שרואה האדם, על ידי זה מבין קטנותו. שפת אמת (תרל"א)