אף מסופר שפעם באמצע ה'קבלת קהל' כשהמשב"ק נכנס אל הקודש פנימה, שאל אותו הרבי אם הוא יכול להטריחו ולהביא לו כיפה, כשהגבאי הסתכל על הרבי הבחין שהוא יושב עם כובע על הראש בלי הכיפה תחתיו, והיה הדבר תמוה ביותר, שאל הלה את הרבי: "וואס איז געשעהן?" (- מה קרה?)

מאת: הרב אליהו שור

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת  (לב יא)

חצר הקודש 'ראחמיסטריווקא' – דרך צדיקיה היתה תמיד מלאת 'ענוה'. באמת אמרו שאם עשרה קבין של 'ענווה' ירדו לעולם, הרי שתשעה נטלה חצר הקודש 'ראחמיסטריווקא'. כי כן היא, סמלה הוא הענווה, והתנהגות צדיקיה היתה תמיד בפשטות ובאצילות של ענוה!

בשבוע בו אנו קוראים על אמרת יעקב אבינו "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", הבה נפנה זרקור חד, ממוקד וקצרצר על הני תרי האחים הקדושים מראחמיסטריווקא ז"ע, בני הרה"ק רבי יוחנן (השני) מראחמיסטריווקא זי"ע, שרבים מבינינו עדיין זוכרים אותם בחיי חיותם, הלא המה הרה"ק רבי ישראל מרדכי זי"ע – הרב'ה מארץ ישראל (אביו של כ"ק אדמו"ר מראחמיסטריווקא שליט"א בעיר הקודש והמקדש ירושלים עיה"ק), ואחיו בדומה לו הרה"ק רבי חי יצחק זי"ע הרב'ה מאמריקא, שאך לפני קצת יותר משנה, בחודש אלול תשפ"ג, נסתלק לבית עולמו בשיבה טובה וימים מלאים בעבודת ה' יתברך!

ומקודם נקדים בסיפור היסטורי: היה זה לאחר הסתלקותו של הרה"ק המגיד מטשערנוביל זי"ע, התחלקו שמונת בניו הצדיקים בירושתו הקדושה, נענה הרה"ק רבי יוחנן מראחמיסטריווקא זי"ע: "היה בחפצי לקחת את מידת ה'גארנישט' – השפלות של אבי הק', אך הקדימני אחי הרה"ק רבי משה מקארסטשוב, בשכך לקחתי את מידת 'גאר גארנישט!'" (- ה'כלום שבכלום!')

מפליא!

בהיאחזו בסיפור ההיסטורי הזה, התבטא הרה"ק ממכנובקא זצוק"ל באותה מידה על נכדו הרה"ק רבי ישראל מרדכי מראחמיסטריווקא זי"ע בראותו אותו: "האט איז דער גארנישט פון גארנישט פון ראחמיסטריווקא!"

בתכלית השפלות השפיל רבי ישראל מרדכי את עצמו לעפרים. כאפס וכאין נחשב כבודו בעיניו, ומילא פיו שחוק על המשתגעים הרודפים אחר הכבוד.

כך מסופר (בקובץ 'אילנא דחיי', ממנו נביא אף להלן) שכשהוצרך לפעמים להיעזר במשמשים, כמו בעת חולי וכדומה, נגד טבעו, התבטא במר נפשו כי עתה דומה הוא ממש לרודפי כבוד, אשר המה נזקקים לאחרים, שכן אין ביכולת אדם לחלוק כבוד לעצמו. רבי ישראל מרדכי לא הכיר עד יומו האחרון במעלתו כלל, ובתמהון לבב הביט על הבאים לצל קורתו.

כשנכנס אחד מחשובי התלמידי חכמים מבני ברק עם קוויטעל לקודש פנימה, נענה לו רבי ישראל מרדכי: "מילא די ירושלימער אידן האבן ליב באארבעטן א מענטש, לויפען זיי מיר נאך, 'מאטעל איז רבי', אבער די וואס טויג דאס דיר!" [תרגום חופשי: מילא היהודים הירושלמיים, חדודים המה, בשכך רודפים אחריי וקוראים לי 'רבי', אבל אתה מבני ברק, מה לך זאת…]

מששמע כי הוא משומעי לקחו של תלמיד חכם מפורסם

כך מספר חתנו, כי בשבוע הראשון אחר עלות הרבי לכהן באדמורו"ת ליווהו לבקר בביה"ח את אחד ממיודעיו. הלה אמר לרבינו כדרכם של חולים "איך האב זיך באנארישט" היינו השתטיתי שנחליתי, רבינו שחשב שהדברים מכוונים כלפיו על עובדת עלותו לכהן 'כרב'ה', תיכף החל להתנצל בפניו: "ודאי שזו שטות, אבל מה אעשה, הכריחו אותי. אמי צוותני, לא היתה לי ברירה וכו'…"

כך כשנשאל רבי ישראל מרדכי על ידי אחד אשר חיפש רבי ודרש את אשר עליו לחפש מפיו, ענהו הרבי כי היום צריכים 'א רבי א עניו'. כן העידו מקורביו כי מעולם לא דיבר אודות עצמו הן לשבח הן לגנאי. כלל לא תפס מקום לעצמו, 'הארון אינו מן המידה'

לא רק זאת, אלא מסופר שפעם נכנס אחד מבחורי ישיבה פלונית בירושלים לקודש פנימה, התעניין הרבי ממי הוא שומע שיעורים, מששמע כי הוא משומעי לקחו של תלמיד חכם מפורסם אחד אשר רבינו העריכו מאוד, אמר לו רבינו "דו ווייסט, נעכטן בין איך גיווען ביי א חתונה, און איך בין געזעצן ממש לעבן איהם, ממש לעבן איהם!" [תרגום: יודע הנך, אך אתמול ישבתי בחתונה לידו! לידו ממש!] בחשבו זאת לגודל המעלה אשר זכה להיות סמוך על ידו של אותו ת"ח…

ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו!

כך יראו אותו אותו ויזכרו לקוראו לתפילה

כך גם אחיו הרב'ה מארה"ב, הרה"ק רבי חי יצחק זי"ע, היה גופו שרוי באמריקה החומרית, אך רוחו היתה תמיד בירושלים, בארץ ישראל כבן לשושלתא קדישתא. וענוותנותו גדלה עד למאד מאד. רוחו והשפעתו היו עצומים. ובכל זאת הרגיש בעצמו בהיותו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.

להלן מקבץ אנקדוטות אשר סיפר נכדו שליט"א (והובאו בקובץ 'אסיפת גליונות') אשר משקפים ומבטאים במידה זו ביותר. אך לא רק לשם הצגת סיפורי צדיקים הבאנום, כי אם גם, ואף בעיקר, ללמוד לקח ומוסר השכל לחי החיים!

כך הוא מספר שפעם אחת בין מנחה למעריב ראה הרבי איך שאחד מחסידיו, הרה"ח ר' יאשע קטן ז"ל נכנס לבית המדרש, והרבי התעניין אצל ר' יאשע מה הוא עושה ואיך הוא מרגיש, ור' יאשע התלונן על עצמו שהוא אינו מרגיש כל כך טוב, שכן הוא עבר באותם ימים ניתוח, וכואב לו הגב.

דרכו של הרבי היתה שבין מנחה למעריב נהג לישב על כסאו, כיסא של רבי (- רעביש'ע בענקל) ופניו לציבור. קרא הרבי לר' יאשע בהציעו לו שעתה בזמן הזה יישב הוא על כיסאו, שהרי הוא אינו משתמש בו בשעה זו. כששמע ר' יאשע כדברים האלה הסתכל על הרבי בפליאה גדול, אמר לו רבינו, "איך זיץ אסאך אויף דעם בענקל, גלייבטסט מיר ס'איז באקוועם!" (- יושב אני הרבה על כסא זה, האמן לי, זה נוח!), אבל ר' יאשע התחמק, לא היה מסוגל לישב על כסאו של הרבי…

ואילו הרבי בעצמו לא נפל במחשבתו כלל שאינו לפי כבודו שיתן כסאו לאיש זר!

אם יהודי נצרך לכך – למה שלא ישב עליו?

כך בשנת תשס"ב כשנסע הרבי לארץ ישראל בחודשי הקיץ, קנו לו ולהבלחט"א הרבנית תליט"א מקום מושב ב'ביזנעס קלאס' – במחלקת העסקים במטוס. כשנכנס לשם הרבי חי יצחק, התבטא בעצמו בצחות בלשון נופל על לשון "עס איז ביזי ביזיונות…"

מספר הנכד: באמצע הדרך עלה רבינו אל הציבור, היכן שישבו כל הציבור, ובקש מבתו תלחט"א אם יש לה איזה 'ביכל' (- חוברת, גליון) כדי שהרבנית תליט"א תוכל לקרוא בו, ואמי מורתי נתנה לה איזה ביכל, כך יצא ונכנס הרבי כמה פעמים, והיה נראה על הרבי שאין לו מרגוע לנפשו. לאחר מכן שאלה בתו את אמה הרבנית תליט"א, אם היא ביקשה מהרבי שילך להביא לה איזה חוברת קריאה?

ענתה הרבנית: "וודאי שלא! רק שהרבי היה מודאג וחש כי היות שהוא אינו יושב עם הציבור, אפשר שישכחו ממנו ולא יקראו לו כשיעמדו להתפלל ערבית, ונתן עצה לעצמו כי הוא יעלה למקום שהציבור יושבים ויבקש בקשות שונות, כך יראו אותו ויזכרו לקוראו לתפילה!

דרגה של ענוה!

וביקש ממני את ה'קאפל' שלי, הוא רצה זאת לזכות ולסגולה

כך כשהזדמן מזמן לזמן ששיבחו ופיארו לפני הרבי זצוק"ל את ספרו "אמרות טהורות" שיצא לאור עוד בימי חייו – והוא ספר מלא בחיזוק לתורה, ליראה ולחסידות, ורבים הפליאו הספרים, לא ייחס עצמו לספרו, כאילו שהוציא בכלל איזה ספר, ותמיד היה מרגלא בפומיה: "דאס זענען נישט מיינע דברי תורה, דאס זענען נאר ווערטער וואס איך האב נאכגעזאגט פון אנדערע ספרים, די יינגעלייט האבן דאס מלקט געווען!" (- הם לא הדברי תורה שלי, הם רק גוטע וורטער שראיתי בספרים אחרים… הן האברכים ליקטו זאת…) ועוד לשונות כאלו! לאמור: ידע שספרו נתקבל בקרב רבים, אך לא ייחסו לעצמו בענוותנותו!

אף מסופר שפעם באמצע ה'קבלת קהל' כשהמשב"ק נכנס אל הקודש פנימה, שאל אותו הרבי אם הוא יכול להטריחו ולהביא לו כיפה, כשהגבאי הסתכל על הרבי הבחין שהוא יושב עם כובע על הראש בלי הכיפה תחתיו, והיה הדבר תמוה ביותר, שאל הלה את הרבי: "וואס איז געשעהן?" (- מה קרה?) ענה לו הרבי תשובה מפליאה בענוה: "נכנס לכאן מקודם יהודי, יהודי תמים עם ה' אלוקיו, וביקש ממני את ה'קאפל' שלי, הוא רצה זאת לזכות ולסגולה, וכשראיתי את תמימותו נתתי לו זאת!"

ולכן איפוא חסר לי כיפה כעת, התואיל להשלימו לי?…

המו מעי לו: נלמד מדרכיהם ונתיבותיהם של צדיקים, ונתקרב אל ה' יתברך, מה הוא ענו – אף אתה ענו!