כולנו מכירים את דברי רש"י (לב, ט), שהם יסוד בהנהגת יעקב אבינו, שיעקב הכין עצמו לדורון תפילה ומלחמה. אבל דורון ותפילה קדמו למלחמה! מפני שחובה להשתדל ככל שניתן להימנע מעימות. שלב ה'מלחמה' הוא רק בלית-ברירה כאשר ניסיונות השלום לא צלחו.
עלינו להתבונן גם לְמה יעקב לא הכין את עצמו. הרי אפילו למלחמה זימן את עצמו, אבל לא לוויכוחים והתנצחויות. הלא בלי ספק היה ליעקב הרבה מה להשמיע לעשו. יכול היה להסביר לו את המכירה 'מהצד שלו'. היה יכול להוכיח לו שאינו ראוי להיות הבכור. גם ודאי היה הרבה בליבו על כך שרדף אותו במשך שלושים וארבע שנים. לא חסר מה 'לפתוח' במפגש שכזה… אבל צריך לנהוג בחכמה ולדעת מי עומד מולך ומהי מגמת-פניו. יעקב זיהה שלא יועילו ויכוחים ושכנועים. אוזניו של עשו אטומות, ואם כעת יציף את המריבה וסיבותיה הדבר רק יחמיר את המצב.
יש בכך לקח גם לחיי היום-יום. בעת מחלוקת ומדון יש טבע אנושי – בפרט למי שבעיני עצמו מאד צודק – לא רק לפרוק כעס ותסכול על-ידי ויכוח, אלא באמת לנסות ולהסביר את עצמו במטרה שהצד שכנגד ישתכנע. אך צריך לשקול מי הניצב מולנו, מפני שעל-פי-רוב התנצחות משיגה את ההיפך.
ראש הישיבה רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל היה רגיל לצטט את המקובל אצלו מפי רבינו ה'חזון איש' זצ"ל שמי שיש לו בר-פלוגתא שהדעות ביניהם חלוקות יסביר לו פעם, ולכל היותר פעמיים, את דעתו או עמדתו. ואם גם בפעם השניה לא הבין, שיחדל מכך מיד מפני שמובטח שחברו לא יבין. זה לא יביא לשום מקום טוב.
ואגב, ה'חזון איש' נהג כך לא רק במקרה של חילוקי-דעות, אלא בכלל ביחסו לבני אדם. בסוף הספר 'טעמא דקרא' כותב מורי חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, שכאשר ה'חזון איש' היה שולח לקרוא לאי-מי בכל נושא שהוא פעמיים ולא מצא אותו, או שביקש ממישהו דבר פעמיים והלה לא היה נענה – שוב לא היה מנסה. היה אומר שהדבר דומה לנסיונות לתקוע מסמר בקיר. אם לא מצליחים פעם ופעמיים ובכל זאת מנסים שוב, המסמר מתעקם…
הרב שטיינמן נהג כך בעצמו בעקשנות מופתית. בשנות הנהגתו הציבורית, כאשר נטה שכמו לסבול את עול הכלל, לא חסרו אנשים שלא קיבלו את דעתו, אך הוא כבש את נבואתו ולא ניסה לשכנע איש; לא ניסה להסביר את דעתו או להצדיק את עצמו. רק בפני קומץ דורשי-אמת, יחידי סגולה, כמו מורנו המשגיח רבי דן סגל שליט"א, ומרן רבי משה שטרנבוך שליט"א ואחרים, הוא נימק את טעמיו באורח חד-פעמי על גבי הכתב – אך עם אחרים לא ניסה להתנצח. גם למקורביו ותלמידיו שחסו על כבודו וניסו לדברר אותו, היה אומר: "שוויגען! שוויגען!" ["שיתקו! שיתקו!"]. הוא ידע שהתנצחויות וּוִיכוחים אינם מובילים לשום מקום ואף עלולים ללבות את האש.
הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, לְצד שהיה גאון עולם, היה בעל חכמת-חיים מיוחדת. תהלוכותיו עם הבריות היו בנעימות מיוחדת שגדושה היתה בהמון חכמה וכשרון. מתלמידו שמעתי, שבכל ויכוח שהתעורר לא עמד על שלו, אלא מיד אמר "דבר ראשון אתה צודק" ואחר-כך ניסה להציג את העניין מן הצד שלו. הוא הדריך כך גם אחרים, אבל הדגיש בפניהם שעליהם לומר זאת בכנות ובלב-שלם. .
רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל פעל כיעקב אבינו
"וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" יעקב אבינו נערך גם למלחמה. ואף שהמלחמה נמנעה לבסוף, התורה מספרת על ההכנות ועל האסטרטגיה כדי שנלמד אנו לקחים לדורות, כאשר תתרחש, לא-עלינו, מלחמה עם בני עשו. הפסוק מתאר: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (לב, ח-ט).
רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל פעל כיעקב אבינו. בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה והיה שלב שהצבאות הלוחמים הגיעו עד שערי העיירה ראדין. ישיבתו של ה'חפץ חיים' עמדה בצומת-דרכים ולא ברור היה מה צריך לעשות. ה'חפץ חיים' השתמש בגורל הגר"א, ועלה הפסוק "ויחץ את העם אשר איתו לשתי מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה". בעקבות זאת הישיבה חולקה; חציה נשאר בראדין והיא ששימשה לאחר המלחמה כגרעין להקמתה מחדש, והקבוצה השניה עברה לקרמנצ'וג עד סוף המלחמה.
עוד ידוע, שה'חפץ חיים' שאב מפסוק זה את נצחיותו של עם ישראל. פעמים רבות לאורך שנותיו האחרונות דיבר על התקופה הנוראה הצפויה ליהדות אירופה במלחמה עתידית שתפרוץ ותחשיך את העולם. ה'חפץ חיים' נפטר בכ״ג באלול תרצ״ג, והמלחמה הנוראה החלה שש שנים אחר-כך. ובכל פעם שיצאו מפיו הדיבורים הללו ונשאל מה ישאר מהיהודים, השיב ה'סבא קדישא' בפסוקו של הנביא עובדיה (א, יז): "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". הוא ניבא שבארץ-ישראל יהיה מושב ה'מחנה'
ידוע, שגם תלמידו של 'החפץ חיים' הרב מפוניבז' רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, היה מאלו ששמעו את נבואת גדול-הדור, ובעיצומה של מלחמת העולם השניה רכש את חלקת האדמה שעליה הקים ברבות הימים את ישיבת פוניבז'. בחזיתהּ חקק את הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
איך היתה אמריקה נראית בלעדיו
גם באמריקה התקיים "והיה המחנה הנשאר לפליטה", ובזכות כמה אנשים גדולים התקיים גם הפסוק "והיה קדש"! אם נחשוב על רבי אהרן קוטלר זצ"ל כדוגמא; אלמלא החורבן באירופה הוא לא היה בא מליטא לאמריקה, וקשה לתאר איך היתה אמריקה נראית בלעדיו.
"רבי אהרן", על כל מה שנכלל בו, היווה 'חידוש' עצום באמריקה של אותם ימים. הוא יזם מהפכה עצומה. בהגיעו, הפיח רוח של תורה, ושל נכונות להתמסר לחיי תורה, והניח את היסודות לפריחת עולם התורה ברוב מדינות אמריקה.
ראש הישיבה רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל בביקורו הראשון באמריקה, הגיע להיכל הישיבה בלייקווד, ועמד נרגש מהמחזה שפגש. בדרשה שנשא אמר כי ישנה מצוה של "שיחו בכל נפלאותיו", ולכן רוצה לציין את הפלא הגדול של תקומת עולם התורה באמריקה. "לפני כחמישים ושישים שנה", אמר ראש הישיבה, "מי היה מאמין שבאמריקה החומרית יוכלו לומדי תורה להתקיים, שהיה שייך בכלל להקים בית של תורה, וכיום, בזכות מסירות-נפשו של רבי אהרן, התורה באמריקה גודלת ופורחת.
אחריו החזיק ביתר שאת ועוז בנו הגדול רבי שניאור זצ"ל, שירש את הישיבה עם מאה וחמישים לומדים, ותחת שרביטו שגשגה הישיבה ומוסדותיה לכדי אלפים רבים.
אחד מבחירי תלמידיו של רבי אהרן רבי אריה ליב היימן זצ"ל, רב בית הכנסת 'הגר"א' בבית-וגן, היה אומר במליצה ששני ראשי הישיבה, האב והבן, מרומזים בפסוק: אם מהמילה 'הנשאר' יוציאו את השי"ן, יישאר 'אהרן'. ואם מוציאים את הה"א נשאר 'שנאר'. בזכותם "המחנה הנשאר לפליטה".
רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, ראש ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות, סיפר כי שמע מפי ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל על אחד מעורכי-הדין המפורסמים בזמנו שנהיה 'חסיד' של רבינו ה'אור שמח', רבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל, בעקבות מעשה שהיה:
בזמן הפוגרומים ברוסיה, כשרבים ברחו מן הכפרים מפחד הפרעות, אותו אדם דאג לבתי הכנסת שנשארו עזובים. הוא הציע לאסוף את ספרי התורה מכל הכפרים ולרכזם בבית כנסת מרכזי בעיר הגדולה, כדי שיישמרו ולא יתחללו על ידי הפורעים. אך קודם פנה, בתמיכת העסקנים, לשאול בעצתו של ה'אור שמח', שהשיב שלא לעשות כן אלא להשאיר את ספרי התורה במקומם. מה שאירע בהמשך הוא, שאותו בית-כנסת מרכזי נפגע מההפגזות עם כל ספרי התורה שבו.
אותו עסקן בא אל ה'אור שמח' ושאלו ישירות: "רוח הקודש יש כאן?", וה'אור שמח' השיב: "לא ולא! זו הלכה פסוקה הנלמדת מהנהגתו של יעקב אבינו". הילקוט (ילקו"ש רמז קלא) כותב על הפסוק 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' – 'למדך תורה דרך ארץ, שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד. ממי אתה למד? מיעקב; 'ויחץ את העם אשר אתו'. וכן הוא אומר 'ואחביאם חמשים חמשים איש במערה". "מכאן", אמר ה'אור שמח', "הנחתי כדבר פשוט שלא מצרפים את כל ספרי התורה במקום אחד".
רבים מאיתנו זוכרים את ראש הישיבה רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל לפני כעשור וכעשרים שנה נוטל את תשעים שנותיו ויוצא למסעות חיזוק והתעוררות בכל העולם. מעמדים רבי-רושם שעד היום נותנים את אותותיהם בכל מקום ומקום שדרכו כפות רגליו הקדושות.
סיפר לי יהודי ממקסיקו-סיטי שנוכח היה בביקורו של ראש הישיבה בקיץ תשס"ו במדינתם, ביחד עם יבדל לחיים טובים האדמו"ר מגור שליט"א, כי עדיין מהדהדות באוזניו המילים שנשא שם ראש הישיבה בפני צעירי הצאן מתלמודי-התורה שבאו לקבל את פניו.
ראש הישיבה התרגש מאד לראות את עשרות הילדים ואת הטהרה שניבטה מפניהם ופתח ואמר:
"יעקב אבינו לפני פגישתו עם עשו חילק את מחנהו לשניים, באומרו "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה'". ואז געה בבכייה והמשיך באומרו: "במשך כל הדורות ניסה עשו להכחיד את יעקב. בשואה נכחד חלק הארי של כלל ישראל. ההשכלה עשתה שמות בכרם בית ישראל. ההתבוללות והחיים המודרניים גזרו חלקים שלמים מעם ישראל. רק מחנה קטן נשאר לפליטה, הוא מחנה בני התורה. המחנה הזה הוא אחוז קטן ביותר מכלל ישראל וטעון שמירה מעולה. אתם ילדים יקרים, עתידו של כלל ישראל! אתם המחנה הנשאר לפליטה! אנחנו חייבים להגדיל את המחנה הזה. חייבים לשומרו בטהרתו!"
(מתוך הספר לעשות רצונך')