הרב יאיר ארלנגר
'ויגע בכף ירכו', אינון תמכין דאורייתא (זוה"ק)
"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" – מאבק שנמשך שעות ארוכות, מאבק שמסמל את המלחמה הנצחית בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה. כאשר רבותינו מגלים לנו בזוהר הקדוש, מגלה לנו שהמלאך, שרו של עשו, ניסה בכל כוחו להכניע את יעקב, את כוח התורה הקדושה. אך כשראה שאינו יכול לו, שאין בכוחו לפגוע בקול יעקב המתנגן באהלי התורה, מצא נקודת תורפה אחרת – "ויגע בכף ירך יעקב". אותה נגיעה, מלמדים אותנו חז"ל, מכוונת כנגד תומכי התורה, אלו המחזיקים את עולם התורה בממונם ובתמיכתם.
זהו המאבק שנמשך לאורך כל הדורות, מאבק שמתחדש בכל תקופה בצורה אחרת. היצר הרע, אותו מלאך שנאבק עם יעקב, יודע היטב כי קשה לו להילחם ישירות בלומדי התורה עצמם. קולם של יושבי בית המדרש, העמלים בתורה יומם ולילה, חזק מדי עבורו. על כן הוא מנסה לפגוע דווקא באלו התומכים בהם, המאפשרים את קיומו של עולם התורה. הוא מנסה להחליש את רוחם, לערער את אמונתם בחשיבות מעשיהם, לגרום להם להרהר שמא כספם מתבזבז לריק חלילה. אך כשם שיעקב אבינו המשיך להיאבק למרות הפגיעה בכף ירכו, כך בכל דור ודור קמים יהודים מופלאים שאינם נכנעים לאותה מלחמה רוחנית. הם מבינים את עומק דברי חז"ל "עץ חיים היא למחזיקים בה" – שהתורה היא עץ חיים לא רק ללומדיה אלא גם למחזיקים בה, לאלו התומכים בלומדיה. הם יודעים כי כל העושר והכבוד שבעולם אינם שווים לעומת הזכות העצומה להיות שותף בהחזקת התורה הקדושה.
שלהי שנת תר"צ. ברלין העוטה שלג מתכסה באפלולית של שקיעה חורפית מוקדמת. בקומה השלישית של בניין מהודר ברובע המערבי של העיר, במשרדי ארגון ה"הילפספאריין", יושב ד"ר ג'יימס סימון מול אורח מסתורי. האיש, לבוש בחליפה מהודרת אך פשוטה, מדבר בשקט ובמתינות. עיניו החכמות, העוטות משקפיים עגולים דקים, משדרות חוכמה עמוקה מהולה בענווה נדירה. "הפקדתי סכום כסף גדול בבנק בלוזאן", הוא אומר בקול שקט אך בטוח. "אני מבקש שהריבית השנתית מסכום זה תועבר לישיבות במזרח אירופה". האיש שם על השולחן מעטפה חתומה. "זוהי צוואתי", הוא מוסיף. "אבקשכם לפתוח אותה רק לאחר פטירתי".
איש לא יכול היה לנחש באותו רגע כי האיש היושב מולם הוא פרופסור ולדימיר חבקין, מגדולי המדענים בתקופתו, האיש שפיתח חיסונים שהצילו מיליוני בני אדם ברחבי העולם. עוד פחות מכך יכלו לשער את הסיפור המופלא שעומד מאחורי הצוואה הזו – סיפור של מסע רוחני מרתק, שהוביל את אחד המדענים המבריקים בעולם לחזור אל צור מחצבתו ולהקדיש את כל הונו להחזקת עולם התורה.
סיפורו של חבקין מתחיל בעיר פרוקי, בשנת תרל"ח. אביו, משכיל יהודי שהתרחק מדרך התורה, ראה בהשכלה ובמדע את פסגת השאיפות האנושיות. הילד הצעיר ולדימיר גדל בבית שבו ספרי מדע החליפו את ספרי הקודש, ושפת המדינה דחקה את היידיש. אך כבר בילדותו ניכרו בו שני דברים: כשרון מדעי יוצא דופן, ונשמה יהודית עמוקה. בגיל צעיר התקבל לאוניברסיטה ברוסיה, שם התגלה כשרונו המדעי במלוא עוצמתו. אך דווקא שם, בין כתלי האקדמיה, נתקל לראשונה בחומה הבצורה של האנטישמיות. למרות הישגיו המרשימים, נמנעה ממנו התקדמות אקדמית בשל יהדותו. כשנאלץ להגר לצרפת, שם התקבל ל"מכון פסטר" היוקרתי והפך לאחד מתלמידיו המבריקים של לואי פסטר. היא שנתנה לו את הכוח להציע את עזרתו לרוסיה כשפרצה בה מגפת כולרה, למרות שידע שיידחה בשל יהדותו. "ממשלה זו העדיפה שאיכריה ימותו, ובלבד שלא יישארו בחיים בזכותו של יהודי", כתב בזיכרונותיו. אך דווקא דחייה זו פתחה בפניו דרך חדשה – הדרך להודו, שם זכה להציל מיליוני בני אדם ושם, החל מסעו חזרה אל היהדות. בהודו המרוחקת התגלה חבקין במלוא גדולתו. הוא חי חיי פרישות מקדיש את כל זמנו למחקר ולהצלת חיים. בתחילה התייחסו אליו המקומיים בחשדנות – "המכשף הלבן" כינו אותו. אך עם הזמן, כשראו את מסירותו האינסופית והתוצאות המדהימות של עבודתו, החלו להעריץ אותו. הוא פיתח חיסונים נגד מחלות הכולרה והדבר, שהפילו חללים רבים בקרב האוכלוסייה המקומית. באותן שנים בהודו, בין המעבדות והחולים, החל חבקין לחוות משבר פנימי עמוק. הוא הציל חיים, זכה להערכה עצומה, אך משהו בנפשו נותר ריק. דווקא במדינה העתיקה הזו, בין מקדשי האלילים והפולחנים השונים, החלה נשמתו היהודית להתעורר.
נקודת מפנה משמעותית בחייו הייתה היכרותו עם ר' דוד ששון, סוחר יהודי עשיר ותלמיד חכם מופלג, שהתגורר בבומביי. בטיולי הרכיבה המשותפים שלהם, החלו השניים לשוחח על יהדות. ר' דוד, שהיה בקי עצום בתורה ובעל השקפת עולם יהודית עמוקה, פתח בפני חבקין צוהר לעולם שלם שהיה חבוי ממנו.
"תראה", אמר לו פעם ר' דוד תוך כדי רכיבה, "אתה מקדיש את חייך למחקר מדעי כדי להציל חיי אדם. זו מטרה נעלה, אבל האם שאלת את עצמך מהי תכלית החיים עצמם?" שאלה זו הדהדה בראשו של חבקין ימים ארוכים. הוא החל לקרוא בספרי יהדות שר' דוד הביא לו, להתעניין בשורשיו. במקביל, דווקא עבודתו המדעית הובילה אותו להכרה עמוקה באמונה. "ככל שאני חוקר יותר את פלאי הבריאה", כתב ביומנו, "אני מגלה סדר מופלא, תכנון מדויק שאי אפשר להסבירו בדרך המקרה. המדע האמיתי מוביל בהכרח להכרה בבורא עולם."
עשרים ושלוש שנים עבד חבקין בהודו. כשחזר לאירופה, היה כבר אדם אחר. בפריז, התחיל לפקוד את בית הכנסת של יוצאי רוסיה ופולין. הוא בחר דווקא בבית כנסת זה, בסמטאות ה"פלעציל" העניות, ולא בבתי הכנסת המפוארים של יהודי מערב אירופה המתבוללים. שעות ארוכות שהה בבית הרב י, שלימד אותו הלכה ומנהג בסבלנות אין קץ. בכתביו מאותה תקופה ניכרת התפתחות רוחנית מרתקת. "המדע החדש מוליך אל האמונה", כתב במאמר מפורסם. "כאשר עוסק איש המדע בניתוח חיי בעלי חיים וצומח, בחקר תופעות החום, האור והמגנטיות, הוא מגיע למסקנה שיש כוח אחד, בלי ראשית ובלי תכלית, אשר היה בטרם כל יציר נברא."
יותר מכל נמשך חבקין לעולם הישיבות. הוא ראה בלומדי התורה את שומרי הגחלת היהודית האמיתית. "הנני יהודי ואוהב כל יהודי באשר הוא", היה אומר, "אך קרבה מיוחדת אני חש לבני הישיבות". הוא החל לתמוך בישיבות בסתר, מבלי שאיש ידע את זהותו. כשנפטר חבקין בשנת תר"ץ בלוזאן שבשוויץ, התגלתה צוואתו המיוחדת. סכום עצום של למעלה ממיליון וחצי פרנקים שוויצריים – שווה ערך לכשלוש מאות אלף דולר, סכום אדיר באותם ימים – הוקדש להחזקת ישיבות במזרח אירופה. אך יותר מהסכום העצום, הדהימו דבריו בצוואה את כל מי שקרא אותם.
"כספי התמיכה לא ישמשו אמצעי להכריח את הישיבות שישנו מדרכי לימודן או תוכניתן", כתב בתקיפות. "בפרט זה הם בני חורין בהחלט. כסף זה יוענק לבתי האולפנא שהם לבדם מגדלים את המנהיגים שמיליוני יהודי מזרח אירופה נשמעים להם בתוך כל התנאים הקשים והמזעזעים. הם מרכזי החינוך המסורתיים והם הממשיכים את החיים השכליים של ישראל."
במשרדי "ועד הישיבות" בווילנא, כשהתכנסו גדולי התורה לשמוע את דבר הצוואה, השתררה דממה עמוקה. מרן הגרח"ע גרודז'נסקי זצ"ל והמשגיח רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, שנכחו במעמד, היו נרגשים עמוקות. "לא רק צדיק, אלא גם חכם", אמר הגרח"ע. הם ראו בצוואה זו יותר מאשר תרומה כספית גדולה – הם ראו בה מסר עמוק לדורות. בצוואתו כתב חבקין דברים שהם כמעין צוואה רוחנית: "אבותינו חרדו אלינו את החרדה הזאת וגם הורו לדעת, והנחילו את הדעת הזו גם לבניהם אחריהם, איך להחזיק את עם ישראל מאוחד, מחובר ברוח, עם היותו מפוזר על פני כל הארץ, מעטים בתוך רבים."
הוא התייחס במיוחד לערך העצום של לימוד התורה: "ערך המאמצים הנדרשים מאת היהודים לשמירת חוקיהם אינו פחות חשוב ורב תוצאות מערך המעשים הנעשים בשדה המלחמה." הוא ראה בישיבות את המבצרים האחרונים של היהדות האותנטית, והבין שבלעדיהן אין תקומה לעם ישראל. הוא הוכיח שאפשר להיות איש מדע מבריק ובו זמנית להכיר בעליונותה של התורה הקדושה, ושהדרך האמיתית להנצחת שמו של אדם היא דווקא בתמיכה בלומדי התורה.