הרב י. ארלנגר
בפתחה של העיר נתיבות, בכניסה לבית העלמין, ניצב אוהל מיוחד המעיד על גדולתו של אחד ממאורי התורה הבולטים של יהדות תוניסיה וג'רבה בדורות האחרונים – הגאון הגדול רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל. דמותו המאירה, שהייתה סמל ומופת לדורו ולדורות הבאים, האירה את שמי היהדות התורנית במשך למעלה משישים שנה, תחילה בג'רבה ולאחר מכן בארץ ישראל.
בעיר העתיקה ג'רבה, אי קטן בדרום תוניסיה המפורסם במסורת התורנית העשירה שלו, נולד רבי רפאל ביום א' בטבת שנת תר"ע (1909) לאביו רבי יעקב ולאמו מרת אמימה. כבר בצעירותו ניכרו בו כישרונות מיוחדים, והוא זכה ללמוד תורה מפי גדולי חכמי ג'רבה. בין רבותיו המובהקים נמנו הגאון רבי מקיקץ שלי, בעל 'מדרשו של שם', והגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן, בעל 'שמחת כהן'. מלבד גאונותו בתורה, התפרסם רבי רפאל כבר בצעירותו במידותיו התרומיות ובהליכותיו המאירות. בהגיעו לפרקו, בשנת תר"ץ (1930), נשא לאישה את מרת עוישה בת עזיזה. למרות ייסורים קשים שפקדו את בני הזוג, זכו לבסוף לארבעה ילדים. בגיל צעיר מאוד, בשנת תרצ"ב (1932), כבר התמנה לראש מתיבתא, ובשנת תרצ"ט (1939) נוספה לו משרת הדיינות כחבר בבית הדין.
תקופת כהונתו בג'רבה הייתה רצופה בעשייה תורנית ענפה. בשנת תש"ח (1948) ייסד את הירחון התורני "הירח", במה מכובדת שבה פרסמו את חידושיהם גדולי תלמידי החכמים בתוניסיה. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תשי"א (1951), התמנה לרב העיר מדנין. בתפקידו זה הקים והנהיג שורה ארוכה של מוסדות תורה וחסד: ישיבת 'אור תורה', 'ביקור חולים' לסיוע רפואי לנזקקים, 'מתן בסתר' לעזרה לעניים, וכן 'ועד בתי הכנסת' שפיקח על כעשרים בתי כנסת בעיר. בשנת תשי"ז (1957) עלה לארץ ישראל, והתמנה לרב העיר נתיבות, תפקיד בו כיהן במשך שלושים ושמונה שנים עד לפטירתו. בתקופה זו התגלתה אישיותו המיוחדת במלוא הדרה. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל פונה, והוא קיבל את כולם במאור פנים ובסבלנות אין קץ. מדי שבוע נערמו על שולחנו עשרות ומאות מכתבים של שאלות בהלכה, והגיעו אל ביתו מאות פונים בענייני הפרט והכלל.
דאגתו לתורה לא ידעה גבולות של עדות ומוצא. בין מפעליו הרבים למען התורה בנתיבות, יזם וסייע רבות להקמת ישיבת הנגב, בראשותו של הגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצוק"ל. בעיניו הטהורות של רבי רפאל, כל מקום תורה היה קדוש, ללא הבדל מוצא או עדה. הוא ראה בהקמת הישיבה הזדמנות להרבות תורה בעיר ולחזק את לומדיה, והשקיע מאמצים רבים בביסוסה.
תורתו של רבי רפאל הייתה מיוחדת במינה. הוא היה מפרש את דברי חז"ל בדרך מקורית ועמוקה, תוך שהוא שוזר בהם מוסר והדרכה לחיי היום יום. כך למשל, בפירושו על מנהג סיבוב קערת ליל הסדר כתב: "מנהג ישראל תורה הוא, שנוהגים לסובב הקערה של הסדר על ראש המסובין כשאומרים פיסקה זו. ואפשר לומר שנתייסד מנהג זה רמז למה שנאמר בגמרא: 'אמר לה רבי חייא לביתו, הקדימי לו לחם וכולי. אמרה לו: האם אתה מקלל אותם? אמר לה: גלגל הוא שחוזר בעולם'… ועל כן כשרוצה הבעל הבית לקרוא לעניים ולומר: 'כל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך וכולי', פן ואולי יאמר כן בפיו ובשפתיו, ולבו בל עמו. על זה אנחנו מחזקים את לבו בזיכרון זה של סיבוב הקערה, שיזכור שגלגל הוא שחוזר בעולם, וגם עליו יעבור כְּיָם, ואולי יצטרך לחוג חג הפסח אצל אחרים."
בענייני צדקה וחסד היה רבי רפאל מלמד דרך מיוחדת. בפירושו על הפסוק "ויקחו לי תרומה" כתב: "אפשר לומר שזה רומז על האדם, שהוא באמת עני, ולא השיגה ידו לתת צדקה לעני, המבקש עזרתו – על כן הוא מפייסו רק בדברים, לנחם אותו ולדבר על ליבו – ראה אחי גם אני כמוך, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ואם אפו רגע, חסדו לעולם. וכיוצא מדברים טובים, המעודדים העני, המבקש צדקה… דברים כאלה ערכם חשוב, שהרי אמרו בגמרא – והמפייסו מתברך באחד עשר ברכות, לא כן הנותן לבד – מתברך רק בשש ברכות."
אהבת ישראל עמוקה פיעמה בליבו של רבי רפאל. בפירושו לפסוק "לא תתגודדו" כתב דברים נוקבים נגד הפירוד בין העדות: "אפשר שזה מוסר בשבילנו, שלא לעשות פירוד בין העדות – אלו אשכנזים, ואלו ספרדים; אלו מרוקאים ואלו טוניסאים, וכיוצא – דבר הגורם שנאת חינם ופרוד לבבות. ולזה אומר הפסוק, 'בנים אתם לה' אלוקיכם', 'ואב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, למה נבגוד איש באחיו'?!"
בשנת תשל"ב (1972) נתמנה לנשיא ישיבת 'כסא רחמים', מוסד תורני חשוב שהכשיר תלמידים רבים להוראה. שנה לאחר מכן, בשנת תשל"ג (1973), נבחר לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. לאחר פטירת רבו, הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן, היה רבי רפאל לזקן רבני תוניסיה וג'רבה ונחשב כבעל הסמכות התורנית העליונה של בני העדה בישראל. מורשתו הספרותית של רבי רפאל עשירה ומגוונת. הוא חיבר ארבעה ספרים חשובים, שאותם הקדיש לזכר הוריו ואשתו: 'מגיד דבריו ליעקב' על ההגדה של פסח, 'זרע יעקב' בשלושה חלקים על הש"ס והשולחן ערוך, 'נפש חיה' על מנהגים ודינים בשולחן ערוך, ו'שיירי הנפש' – השלמות לספרו 'נפש חיה'.
עניין מיוחד הקדיש רבי רפאל לשמירת המסורת. בדרשה מיוחדת כתב: "שיש לו לאדם להתבייש משתי דרכים שעושה, כשהם סותרים אחד את השני – שהרכוש הגשמי משתדל בכל עוז להעלות אותו לארץ ישראל, ואילו החינוך והמסורת, הבושה והצניעות, אהבת התורה ויראת שמיים – שהם הרכוש הרוחני, יעזוב אותם בחוץ לארץ, ובהגיעו לארץ, ילך בדרך אחרת, שאינה דרך ישראל סבא, ולא דרך שהלכו בה, הוא ואבותיו בחוץ לארץ." הוא היה גם ממקימי יום העיון של רבני ג'רבא בנגב, שנפגשו רוב הזמן אצלו, אחת לפרק זמן, חכמי העדה, והיו מתדיינים בהלכה ובהשקפה, ומעלים יוזמות לחיזוק טהרת הקודש בקרב בני הקהילה הקדושה, ובכלל לטובת כלל הציבור,
בשנה האחרונה לחייו סבל רבי רפאל מחולשה גדולה, אך המשיך בעבודת הקודש עד יומו האחרון. ביום ד' בכסלו שנת תשנ"ה (1994) השיב את נשמתו ליוצרה. שכונה שלמה בנתיבות נקראת על שמו – "שכונת הרב צבאן", עדות חיה למורשתו המתמשכת ולהשפעתו העמוקה על העיר ותושביה. דמותו ממשיכה להאיר את דרכם של רבים, כעמוד האש ההולך לפני המחנה, ומהווה מופת של מנהיג תורני המשלב בהליכותיו חכמה, ענווה ואהבת ישראל אמיתית.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.