סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א כפי שמובא בספר אוצרותיו 'לרומם':
רבי משה פארדו זצ"ל, מייסד ומנהל סמינר "אור החיים" בבני ברק, נהג לצאת לחוץ לארץ למסעות התרמה עבור מוסדותיו. רבי משה היה נוסע ממקום למקום בלי תכנית מסודרת, כשהאמונה והביטחון מדריכים את צעדיו. הוא הסתובב בבתי כנסת ברחבי העולם, כשהוא מלא באמונה פנימית שאם הקב"ה ירצה, הכסף יצא מהקיר עבור החזקת מוסדות "אור החיים".
באחת ההזדמנויות התגלגל רבי משה לעיר נידחת בארצות הברית. עיר שכמעט לא התגוררו בה יהודים מלבד עשיר, שרבי משה ציפה להיפגש עמו ולבקש ממנו לתרום למוסדותיו. ברגע שרבי משה הגיע למקום הוא לא חש בטוב ורותק למיטתו. בעודו אפוף כאבים חשב רבי משה לעצמו: "כיצד יתכן שמיד כשאני מגיע למקום אני מקבל חום גבוה? איך יתכן שבמקום להיפגש עם העשיר, אני נאלץ לשכב במיטה בחוסר אונים?!"
הדוקטור הזקן שהוזעק למקום ביקש להאזין לפעימות ליבו של רבי משה והורה לו לפשוט את חולצתו. כשראה את הציצית הצחורה שעל גופו של רבי משה, הגיב הרופא היהודי בהתרגשות גדולה: "מה, יש עוד יהודים שלובשים בגד כזה?!"
"מה אתה מדבר?" קרא רבי משה, "בוא לבקר בארץ ישראל ותפגוש מאות אלפי יהודים שלובשים ציצית בקביעות, גם כאן באמריקה ישנם המוני יהודים שלובשים טלית קטן".
רבי משה המשיך וסיפר לרופא, כי הוא עצמו מנהל סמינר לנערות שנישאות לבחורים יראי שמיים שלובשים ציצית. "מדובר בבנות שרבות מהן הגיעו מרקע רחוק מדת, אולם למרות זאת הן נישאות לאברכים בני תורה. אם תבוא אי פעם לחופשה בארץ ישראל, תוכל לבקר בסמינר הגדול בו לומדות כאלף תלמידות".
הרופא הנרגש סיים לבדוק את רבי משה, רשם עבורו מרשם ולא הסכים לקחת תמורה. אך רבי משה התעקש לשלם. רבי משה לא הסתפק בכך אלא הוציא ממזוודתו תפילין יקרות והעניק לרופא, שקיבל אותן בשמחה והבטיח להניחן מדי יום ביומו.
רבי משה נפרד מהרופא כשהוא חושב לעצמו: "אמנם 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים', אמנם לא הייתי צריך להיות חולה, אבל כנראה שגלגלו משמיים שאגיע למקום הזה ואחלה כדי לזכות יהודי זקן במצות תפילין". כעבור מספר ימים חזר רבי משה לארץ ישראל והמאורע פרח מזיכרונו.
באחד הימים כשרבי משה שהה במשרדו צלצל הטלפון. מעבר לקו בקע קול במבטא אמריקאי: "שלום, אני מעוניין לבקר במוסד שלכם לבנות"… כעבור חצי שעה הופיע בשערי הסמינר הדוקטור הזקן מהעיר הנידחת. רבי משה ערך לרופא סיור נרחב במוסד הענק, ולאחר מכן הוביל אותו למשרד לשיחה בארבע עיניים.
הרופא התיישב ואמר לרבי משה בגילוי לב: "כשסיפרת לי על מוסד של אלף בנות, הייתי בטוח שמדובר בגוזמה. חשבתי לעצמי שאבוא לבקר פה ואמצא מקסימום מאה בנות. אבל היום גיליתי שמדובר באימפריה הרבה יותר גדולה ממה שתיארת".
לאחר שתיקה קלה המשיך הרופא בדבריו: "שמע רבי משה, אני אדם ערירי, במשך החיים צברתי הון רב, אבל אין לי למי להוריש את רכושי. אני מבקש שלאחר מותי כל כספי יעבר למוסדות 'אור החיים'.
לאחר שהצוואה נחתמה בנוכחות נוטריון פנה רבי משה לרופא: "האם יודע אתה איזה עסק עשית עכשיו? אני עצמי לא יכול להעריך את המשמעות הגדולה של הפעולה שלך, אבל אנו יודעים דבר אחד מהתורה הקדושה. המשנה אומרת: 'בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים בלבד' (אבות פ"ו מ"ט). הכסף שהאדם משאיר בעולם הוא כסף אבוד מבחינתו, אבל אתה תזכה לקחת אתך את זכויות רכושך לעולם הבא".
לימים אמר רבי משה למקורביו: "כששכבתי במיטה קודח מחום במקום להיפגש עם העשיר, חשבתי לעצמי שהתעכבתי במקום כדי לזכות יהודי במצות תפילין. אבל הימים הבאים הוכיחו שלא באתי כדי להניח תפילין לאדם אחד, אלא כדי לסייע לאלפי תלמידות סמינר 'אור החיים' שיינשאו למניחי תפילין".
חז"ל דורשים: "בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום". עלינו להחדיר לליבנו שמסובב הסיבות שולח כל אחד למקום המיועד עבורו. אמנם לא תמיד אנו מבינים למה ומדוע. פעמים רבות אנו חלוקים על המקום, וחושבים שבמקום אחר היינו יכולים להתקדם יותר ולהצליח יותר. אבל האמת היא שהמקום הטוב ביותר לאדם, הוא המקום אליו נשלח בידי הבורא יתברך המנווט את דרכינו ומוביל את צעדינו.