הרב י. ארלנגר
בימים אפלים של שנת ת"ש, בעת שגרמניה הנאצית החלה במסע הכיבושים שלה במזרח אירופה, ניצב יהודי מבוגר על גבול פולין-רוסיה. בתרמילו זוג תפילין, ובליבו אמונה יוקדת. החיילים הגרמנים, בזעמם על מציאת התפילין, השליכו אותן לארץ. הרב, למרות האיומים על חייו, לא היסס – הוא התכופף, הרים את התפילין ונשקן בחרדת קודש. שוב השליכו החיילים את התפילין, ואיימו שיירו בו אם יעז להרימן שוב. זו הייתה הפעם האחרונה שנראה הגאון רבי נחום וויידנפלד בחיים. בהגיעו לעיירה שינובה, לא עמד ליבו הטהור בצער חילול הקודש, והוא השיב את נשמתו ליוצרה.
הגאון הנשגב רבי נחום נולד בשנת תרל"ה בדומברובה שבגליציה, לאביו הגאון רבי יעקב, בעל ה"כוכב מיעקב". מילדותו ניכר היה כי לגדולות נועד. עוד בטרם הגיעו לגיל עשרים, כבר היה שמו נישא בפי גדולי הדור כעילוי מופלא. הגאון רבי יצחק שמלקיש, בעל ה"בית יצחק", בחן אותו במשך שלושה ימים רצופים בכל מכמני התורה, ובסופם העניק לו סמיכה להוראה – דבר נדיר ביותר לבחור כה צעיר באותם ימים.
קשר מיוחד היה לו עם רבו המובהק, האדמו"ר רבי יחזקאל משינאווא, בנו של ה"דברי חיים" מצאנז. הקשר ביניהם היה עמוק ומיוחד, והשפעת דרכו של רבו ניכרת היטב בפסקיו ובהנהגותיו. בגיל עשרים ואחת בלבד, עוד בטרם מלאו לו שנות דור, התמנה לרבה של דומברובה, ממלא מקום סבו הגדול, הגאון רבי שבתי רפפורט. במהרה הפך לאחד מגדולי המשיבים בדורו, כשעיקר גדולתו התבטאה בתשובותיו המעמיקות בענייני עגונות, נושא שדרש בקיאות עצומה לצד אחריות הלכתית כבדת משקל.
בשנת תרס"ז נשלח במשימה מיוחדת לירושלים, לסדר את ענייני כולל גליציה שנקלע למשבר. ביקורו בארץ ישראל היה רצוף במפגשים מרתקים עם גדולי ירושלים. במיוחד זכור המפגש עם הגאון הרידב"ז מצפת, שביקש ממנו להגיה את ספרו על ענייני שביעית. המפגש בין שני הגאונים הוליד חידושי סוגיות בסוגיות הקשות שבהלכות שביעית, והשפיע רבות על תפיסתו ההלכתית בענייני ארץ ישראל.
מתורתו של רבי נחום שרדה תשובה מופלאה, המדגימה את גישתו ההלכתית המעמיקה והמאוזנת. השאלה שהובאה בפניו עסקה בסיוע לזוג שאינם שומרי תורה ומצוות בהקמת ביתם. תשובתו המקיפה פורסת יריעה רחבה של מקורות ודיונים הלכתיים, תוך שהיא מגלה את רגישותו העמוקה למצוקות הדור ואת הבנתו העמוקה במורכבות החיים היהודיים בתקופת משבר.
וכך הוא פותח את תשובתו: "הנה עד שבא לשאול על נתינת צדקה שאין הסיוע לדבר עבירה, נראה דישאל יותר אם מותר לסדר להם קידושין". בפתיחה זו כבר מגלה רבי נחום את גישתו היסודית – במקום להתמקד בשאלת הצדקה, הוא מרחיב את היריעה לשאלה המהותית יותר של עצם סידור הקידושין.
בהמשך דבריו הוא מביא ראיה מעניינת מדברי חז"ל: "ובגיטין (סא,א) במתניתין ד'משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה', ובתוס' שם דאפילו היכי דליכא למתלי בהיתר". הוא מוסיף ומבאר: "ובשו"ת כתב סופר יורה דעה סי' פ"ג דמה שהותר רק מפני דרכי שלום, משום דנפה וכברה הוי סיוע שיש בה ממש לאכילה שאי אפשר בלאו הכי זולת זה ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שאין הסיוע בשעת עבירה".
טרגדיה ראשונה פקדה את ביתו בשנת תר"ץ, עם פטירת בנו ל"ע הגדול יעקב. בשנת תרצ"ט, זכה להוציא לאור את ספרו "חזון נחום", אך עותקי הספר הושמדו ברובם על ידי הנאצים בבית הדפוס. יחד עמם אבדו אוצרות תורה עצומים – חיבורים על כל חלקי השולחן ערוך, הגהות על הש"ס הבבלי והירושלמי, ומאות דרשות על התורה והמועדים.
אחיו הצעיר, הגאון מטשיבין, כתב עליו בכאב עמוק: "מה מאד דאבה עלי נפשי ובמסתרים תבעה בידעי את רוב גדלו של אחי זצ"ל שלא הניח מקצוע בתורה וחידש בו חידושים נפלאים… וכל חידושיו נאבדו ע"י הנאצים ימ"ש עם כל בני ביתו היקרים הי"ד. ע"כ רעיוני יסרוני שלא תשתכח ח"ו תורתו של האדם הדגול הזה". הסוף המר הגיע בשנת ת"ש. בניסיון נואש להימלט מהצורר הנאצי, נתפס על הגבול, ובעקבות אותו מפגש טרגי עם החיילים הגרמנים שחיללו את קדושת התפילין, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. הטרגדיה הושלמה כאשר אלמנתו הרבנית טובה, ילדיו, חתניו, כלותיו ונכדיו, כולם נספו בשואה הנוראה. הי"ד.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.