ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן, וירמו אותם בני אדם

מאת הרב אליהו שור

"וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים!" (בראשית לא, מא)

המצוה: שלא להונות אחד מישראל, ולרמותו במקח וממכר, אלא להתנהג בדרך היושר והתמות בענייני המסחר, המשא והמתן.

הטעם: בספר החינוך: הטעם ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב, דין הוא שיכתב. שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלוקים בעולמו באמת וביושר.

ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים, גם אחרים לא יונו אותו. ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן, וירמו אותם בני אדם. ונמצא שהדברים שווים לכול, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם. וד' ברוך הוא לשבת יצרו !

ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: גמ' ומשניות: פרק רביעי במסכת בבא מציעא. רמב"ם: בספר המצוות – לא תעשה ר"נ, בידו החזקה – הלכות מכירה פי"ב – פי"ד. טור ושו"ע: חושן משפט סימן רכ"ז.

עצה טובה קמ"ל: הרמאות הגדולה ביותר, היא לרמות את עצמינו. על כן נתחזק ונתעודד לקיים את אורחות ד' הישרים בתמימות, ללא התחכמויות! בל נרמה את עצמנו!

 

פנינים מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה

סולם. בגימטריה 'קול' שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר. בגי' פנה זיוה הודה הדרה

יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. ס"ת עבר שנטמן בבית עבר

מִבְּאֵר שָׁבַע. ר"ת שם שגם נטמן בבית שם

וַיֵּלֶךְ. בגימ' בו ביום

חֲלוֹם. בגי' זה בנבואה

סוֻלָּם. בגי' זה כסא הכבוד

סוֻלָּם. בגי' קול שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר. ס"ת צבור לומר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור

מִשְׁנָתוֹ. קרי ביה ממשנתו מתוך שהוא הוגה בתורה ביום גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו

וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם וַיַּשְׁכֵּם. לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב לתפלה

עַשֵּׂר אֲעַשְּׁרֶנּוּ. בגי' וזהו כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ. תחלה חבקו לראות אם הוא חגור מעות במתניו וכשלא מצא נשקו לראות אם יש אבן טובה בפיו. ויחבק לו וינשק לו בגי' חיבקו לגזול מה שעליו

מַחֲנַיִם. נוטריקון מאותם חיילים נטל יעקב מלאכים

 

חלומות – "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" (כ"ח י"ב)

התעורר משנתו בדק בספרים שאלות שחלם ששואלים אותו

קרה הרבה שבשעה שמרן רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, התעורר משנתו בדק בספרים שאלות שחלם ששואלים אותו, וזכר מה השיב ובדק לראות אם השיב כהוגן. היו כמה פעמים שבשעה שקם משנתו טעם מעט יין, ולא היה מובן, עד שפעם אחת בחולשתו נאלץ להטריח את נכדו להביא יין, וביקש לפייסו וביאר לו כי מקפיד תמיד בעת סיום לשתות משהו הגפן, ועתה בעת השינה למד וסיים מסכת שלימה, ולכן שותה יין. (אלא ד' אמות).

הרבנית קנייבסקי אמרה, שכמה פעמים שמעה את בעלה מרן שר התורה אומר דברי תורה מתוך שנתו, 'אסור' או 'מותר', 'עשה שוגג כמזיד', 'חייב בחלה' ועוד.

שנתגלה לו בחלום פירוש על פסוק

בספרי רבותינו מצאנו דברים שמקורם מחלומות, ונביא מהם, בהגהות אשרי בע"ז (ב' מ"א) שהורו לרבינו אפרים בחלום שטעה במה שהתיר דג מסוים וחזר בו ואסרו. בשם הגדולים (מערכת גדולים א' קצ"ט) הביא את חלומו של הראב"ן לאסור כלי יין. הבית יוסף (או"ח תרנ"א) מביא שצריך להסמיך את האתרוג לשאר המינים ע"פ דברי רבי מנחם מרקנ"ט שהראו לו כן בחלום. הט"ז כותב (באו"ח תקפ"ה ז') שנתגלה לו בחלום פירוש על פסוק ותירוץ על קושיה. הש"ך (בחו"מ של"ג כ"ה) הביא לגבי פסק הרמ"א במלמד שחלה, את ההגהות מיימוניות בשם מהר"ם שהגיד לו כן בעל החלום, והש"ך חולק עליו שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובנודע ביהודה (תנינא יו"ד ל') כתב שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ומעולם לא שמע להוכיח דין מבעל החלומות הזה, וחלומות שוא ידברון, ורבינו אפרים צדיק וחסיד גדול היה ולכן חשש לחלומו.

שהשכינה שורה רק מתוך דבר שמחה של מצוה

א"ר יונה א"ר זירא כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע שנאמר "ושבע ילין בל יפקד רע" וכו' (ברכות י"ד.).

אמר רב יהודה אמר רב שלשה צריכים רחמים, מלך טוב, שנה טובה וחלום טוב. ופירש רש"י צריכים לבקש רחמים שיבואו, לפי שהם בידו של הקדוש ברוך הוא ואין להם רשות לבא אלא ברשותו (ברכות נ"ה.).

הגמרא בשבת (דף ל:) אומרת שהשכינה שורה רק מתוך דבר שמחה של מצוה, ורב יהודה אמר שגם בדבר הלכה צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא, ורבא אמר וכן לחלום טוב, ופירש רש"י שאם בא לישטן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב.

יש אומרים שהצנוע בבית הכסא חלומותיו מיושבים עליו, שהמזיקין לא מבהילין אותו. (ברכות ס"ב.).

 

וכי זו העת והעונה לתלמוד תורה, הלא בן שלשים ושלוש שנה היה, ולא היה לו עדיין שום זרע

וַיִּשְׁכַב בַּמָּקוֹם הַהוּא (כח, יא)

וישכב במקום ההוא, לשון מיעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.( רש"י)

ועתה נדבר אודות יעקב אבינו עליו השלום, דהנה ידוע בעת שהלך מבית אביו לחרן, היה בן ששים ושלש, כפירוש רש"י, ובן שבעים ושבע היה כשבא לבית לבן, ואיה היה ארבע עשרה שנים שבינתיים? אמרו חז"ל (בראשית רבה סח, ה), שהיה אצל שם ועבר ולמד שם בבית מדרשם.

והנה לכאורה קשיא על יעקב אבינו עליו השלום, וכי זו העת והעונה לתלמוד תורה, הלא בן שלשים ושלוש שנה היה, ולא היה לו עדיין שום זרע, ובפרט שאומה הישראלית הקדושה, הצריכה לצאת על פני האדמה, רק הוא מוכשר לזה, ולא איש אחר, וכל זה ידוע היה ליעקב אבינו, כמו שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כט, כא): "כי מלאו ימי", ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים? עיין שם. והנה אם כן בוודאי מצוה גדולה, שילך תיכף אל בית לבן, כמו שאמר לו יצחק, ולישא אשה ולא להתעכב ולהפריש את עצמו לתלמוד תורה ארבע עשרה שנה.

ולתרץ כל זה נראה בפשיטות, דהנה יעקב אבינו ידע בלבן, כי בוודאי לא יתרצה לתן לו בתו, בלתי שיקבל עבור זה מתנה גדולה, וכמו שכתוב (בראשית לא, טו): "הלוא נכריות נחשבנו לו" וגו'. וידוע, שיעקב אבינו נעשה עני בדרך על ידי אליפז, אם כן בוודאי יהיה מוכרח לעבד אצלו עבודת עבד ולישא מבנותיו, כמו שצווה לו יצחק, וכמו שהיה לבסוף. והיה ירא יעקב אבינו לרדת אצלו ולהתעכב שמה, כי ידע את לבן כי רמאי הוא, וגם ירצה להאבידו מן העולם, וכמו שהעיד עליו הכתוב לבסוף, שרדף אחריו ורצה להרגו, לולא שאלוקי אברהם היה בעזרו והצילו, וגם ביתו מלא טומאת תרפים, ואין בכוחו לעמוד נגד טומאה רבה כזו, בלתי בזכות קדשת התורה, ובבית לבן לא יהיה באפשרותו להיות דבוק לתורה.

ועל כן הקדים את עצמו ונס אצל שם ועבר ארבע עשרה שנה ולמד שם בהתמדה רבה, כי כל הארבע עשרה שנה לא שכב לישון פעם אחת שנת קבע, כמו שהעיד עליו הכתוב (בראשית כח, יא): "וישכב במקום ההוא", וכפירוש רש"י שם. ובלימוד כזה, אף כי יתעכב אחר כך בבית לבן איזה שנים, לא יזיק לו מאומה.

ובדברנו יהיה נכון מאד החשבון ארבע עשרה שנה, שהם תמורת השנים שהוא מוכרח להיות אחר כך בבית לבן, וידע שבבית לבן יהיה על כל פנים ארבע עשרה שנה, כמו שידוע, שאי אפשר היה לו לשוב לביתו כל זמן שלא נולד לו לו יוסף, כי הוא כלהבה ובית עשו לקש, וכמו שכתוב (בראשית ל, כה): "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר וכו' שלחני ואלכה" וגו', וכפירוש רש"י, וידוע, שיוסף נולד בזמן שנת ארבעה עשר, וכמו שכתוב (בראשית לא, מא): "עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך" וגו'. לכך למד מתחילה ארבע עשרה שנה בתכיפות, כדי שזכות אלו הארבע עשרה שנה יעמדו לו בבית לבן, וכנזכר לעיל.

(שמירת הלשון חלק א' שער התורה פרק ט')

 

רמז נפלא מצא כאן קדוש ישראל רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א

והִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה  (כח יב)

רמז נפלא מצא כאן קדוש ישראל רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א הי"ד: בפסוק "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי",

המילה "אכ"ן" היא ראשי תיבות א'ריה כ'רוב נ'שר – "ידעתי שהם חקוקים במרכבה", אומר יעקב, "אבל ואנכ"י" – ראשי תיבות א'ריה כ'רוב נ'שר י'עקב – "לא ידעתי", כלומר לא ידעתי שאני עצמי חקוק במרכבה!

 

והרי עשיו מכיר אותו שהוא יושב אוהלים ובודאי ידע שהוא לומד בבית המדרש ומיד ימצא אותו?

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח,י)

מבואר ברש"י, שלא הלך מיד לחרן, אלא תחילה יגע בתורה ארבע עשרה שנה בבאר שבע עצמה ואחר כך הלך לחרן.

מרן הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל  היה רגיל לומר בדרך צחות: הרי יעקב עסוק עכשיו בלברוח מאימת עשיו אחיו, שרוצה להורגו, ומדוע נשאר ללמוד בבאר שבע? והרי עשיו מכיר אותו שהוא יושב אוהלים ובודאי ידע שהוא לומד בבית המדרש ומיד ימצא אותו? אלא שיעקב הכיר את עשיו אחיו וידע שהוא לא ידרוך על מפתן הישיבה אפילו בשביל למצוא אותו שם! ובאמת כך היה, שכל הארבע עשרה שנה לא מצא אותו.

ואותו הדבר גם להיפך, מי שמקומו בבית המדרש לא יחפש כלום מחוצה לו.

כבחור למד רבינו בישיבת לומז'א בפתח תקוה, והוצרך פעם אחת לנסוע ללשכת הגיוס שעל ידי הצבא, כדי לקבל דחיה, כמנהג בני הישיבות, וכמובן הוא הגיע כשתחת חיקו גמרא, וניצל כל רגע להגות בתורה. כשהגיע תורו, שאל אותו הפקיד, היכן אתה לומד, ובאיזה כתובת נמצאת הישיבה. רבינו השיב לו: אינני יודע באיזה רחוב נמצא הישיבה, וכי מה זה נוגע אלי.כשהפקיד השתכנע שהוא באמת לא יודע, התפלא, שעוד לא נתקל בבחור שאינו יודע את כתובת מוסד הלימודים בו הוא שוהה.

הוא רשם לעצמו: תלמיד זה עושה רושם מוזר, ושלחוהו לשלום

(שבענו מטובך – דברי שיח 407)

 

צידה לדרך

וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ (ל כז)

אמר אביי, תיכף לתלמידי חכמים ברכה שנאמר ניחשתי ויברכני ה' בגללך  (ברכות מב.)

מִטּוֹב עַד רָע (לא כד)

בשלמא רע ניחא, אלא טוב אמאי לא, מלמד שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ומאי רעה היא הכא, דילמא מדכיר ליה שמא דע"ז. (יבמות קג:)