אדון דונט שומע את התשובה הגורלית, יש בלבו תחושה שאולי בחולשתו הרבה לא הבין החזו"א את כל צדדי השאלה, יש לו מה להוסיף ולשאול, אך הוא לא מוסיף אף נימה, הוא פונה עם תשובה זו הישר אל משרדי אגד החדשים, מבקש את מנייתו וקורע אותה לגזרים!

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל"  (ל כב)

בירושלים של פעם שררה עניות איומה, משפחות רבות הגיעו לפת לחם. אך העניות המרודה לא העיבה על שמחת החיים ועל עבודת השם היוקדת של אנשי ירושלים של מעלה.

יום אחד קיבל אחד מאנשי ירושלים מעטפה ובה סכום כסף גדול מקרוב משפחה מאמריקה. הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר ושמחה. במשך זמן רב סבלו בני משפחתו מחרפת רעב, והנה סוף סוף הם זכו מן השמים לסכום כסף שיש בו כדי לכלכל את כל בני המשפחה למשך תקופה.

קרא האיש לבנו הקטן, נתן בידו סכום כסף ואמר לו: "לך לשוק מחנה יהודה ובכסף הזה תקנה כמות גדולה של תפוחי אדמה. תביא אותם לאמא והיא תכין מהם מטעמים לכולנו".

הלך הילד לשוק עם עגלה ריקה, עבר בין דוכני הירקות וערך 'סקר מחירים'. לבסוף ניגש לדוכן שבו נמכרו תפוחי האדמה במחיר הזול ביותר. הוא פנה למוכר, הראה לו את סכום הכסף שבידו ואמר לו שהוא נשלח על ידי אביו לקנות בסכום הזה כמות גדולה של תפוחי אדמה.

המוכר ראה את סכום הכסף ועיניו נצצו. לא בכל יום הוא זוכה ללקוח 'שמן' שקונה ממנו סחורה בסכום גדול שכזה. הוא העמיס את העגלה בתפוחי אדמה, נטל את סכום הכסף מידו של הילד והודה לו על העיסקה המכובדת.

הילד גרר את עגלת השוק העמוסה בתפוחי אדמה ועשה את דרכו לעבר היציאה מן השוק. בפינת השוק עמד זכריה הרוכל ומכר דובדבנים מסוכרים. בימים ההם היה זה הממתק האהוב על ילדי ירושלים. הילד נעצר ליד הדוכן והביט בעיניים כלות בדובדבנים האדומים.

הרוכל היה רגיל למראה הזה. מדי פעם היו ילדי ירושלים עוברים לידו וכשרואים את מרכולתו היו נעצרים לרגע, מתבוננים בהשתוקקות בממתק האהוב עליהם וממשיכים בדרכם בידיים ריקות. כשהפרוטה אינה מצויה, מי יכול להרשות לעצמו לקנות דובדבנים מסוכרים?…

הפעם פנה זכריה אל הילד ושאל אותו: "אתה רוצה לקנות דובדבנים מסוכרים?"

"בוודאי", השיב הילד, "אבל אין לי כסף. אבא שלי הביא לי סכום כסף ושלח אותי לשוק לקנות בכל הסכום תפוחי אדמה"…

נכמרו רחמי זכריה על הילד המחונך שמילא את שליחות אביו ולא נשארה לו פרוטה לפנק את עצמו בכמה דובדבנים מתוקים. הוא שב ופנה אל הילד ואמר לו: "אני מרשה לך לקחת בחינם חופן של דובדבנים"…

איזה ילד יוכל לסרב להצעה שכזו?… אולם, למרבה הפלא, הילד עמד על מקומו ולא התפתה לגשת לדוכן הדובדבנים וליטול משם מלוא החופן.

זכריה היה בטוח שהדבר נובע מבושה. הוא פנה אל הילד בטון רך ואמר לו: "אל תתבייש, הכנס את ידך לתוך הסחורה וקח לך מלוא החופן דובדבנים"…

אך הילד המשיך לעמוד על מקומו. כשראה זאת הרוכל, אמר: "אם אתה מתבייש, אני אעשה זאת עבורך".

טמן זכריה את ידו בתוך הסחורה, נטל מלוא חופנו מן הדובדבנים, הכניסם לתוך שקית גדולה ומסר אותה לידיו של הילד.

וראה זה פלא, הפעם התרצה הילד. הוא נטל את השקית עמוסת הדובדבנים והניח אותה בתוך עגלת תפוחי האדמה. הוא הודה בהתרגשות לרוכל הנדיב וטוב הלב ומיהר להגיע לביתו, כדי להראות לכולם את המציאה הגדולה שהביא מן השוק.

כשראה אביו את תכולת העגלה, התרגז עליו: "הבאתי לך סכום כסף כדי שתקנה בו תפוחי אדמה, לא הרשיתי לך לקנות בו שום דבר אחר! מדוע לא עשית כמצוותי?"

בני יקירי, דבר אחד אינני מבין

סיפר הילד את סיפורו ותיאר את נדיבות לבו של הרוכל זכריה. אמר לו האב בנימה מפויסת: "אני גאה בך שמילאת את שליחותך בנאמנות. הנה, רואה אתה כיצד מן השמים שילמו לך את שכרך לאלתר ושלחו לך רוכל נדיב ורחמן שנתן לך חינם אין כסף כמות גדולה של דובדבנים מסוכרים"…

ואז המשיך האב ושאל: "בני יקירי, דבר אחד אינני מבין. כאשר הרוכל הציע לך לקחת מן הדוכן את הדובדבנים, מדוע סירבת? האם התביישת?"

השיב הבן: "לא, אבא, לא התביישתי. זכריה אמר לי להכניס את ידי לתוך הסחורה וליטול מלוא החופן מן הדובדבנים. חשבתי בלבי: הרי אני ילד וכף ידי קטנה, ואם אעשה כדבריו – אטול כמות מועטה של דובדבנים. על כן העדפתי שהוא יעשה זאת בעצמו, שיכניס את כף ידו הגדולה ויטול מלוא חופנו מן הדובדבנים. וכך היה. הנה, אבא, תראה איזו כמות גדולה של דובדבנים הביא לי זכריה"…

נהנה האב מחכמתו של בנו, נשקו על מצחו ואמר לו: "בני יקירי, יהי רצון שתשקיע את חכמתך בתורה הקדושה".

אמר לי ידידי המגיד, רבי שלמה מילר שליט"א: אנו מבקשים מהקב"ה בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והרחבה". ריבונו של עולם, אל תתן לי לפי מידתי, אל תתן לי לפי מה שמגיע לי, תן לי מיָדְךָ שלך – המלאה, הפתוחה והרחבה…

רחל סומכת על "ידך המלאה"

יעקב אבינו אומר ללבן (כט, יח): "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", וכתב רש"י: "ברחל בתך הקטנה – כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: 'אעבדך ברחל', ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר 'בתך', ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר 'הקטנה'. ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו".

יעקב ידע כי עליו להתמודד עם רמאי ונוכל, לכן כאשר נשא את רחל הוא נתן לה את הסימנים, כדי למנוע מלבן לרמאות אותו ולהביא לו אשה אחרת תחתיה.

ואכן, לבן רימה את יעקב ובמקום לתת לו את רחל הוא נתן לו את לאה – "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (פסוק כה). רחל בצדקותה מסרה ללאה אחותה את הסימנים, ורק בבוקר נודעה ליעקב התרמית של לבן.

על הפסוק (פסוק יז) "ועיני לאה רכות", אומר רש"י: "שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן". אם כן, כאשר רחל מסרה את הסימנים ללאה כדי שתינשא ליעקב, רחל מועידה את עצמה לעשו!

רחל היתה מוכנה להינשא לעשו, ובלבד שלאה אחותה לא תיכלם! איזו צדקות וגדלות נפש של רחל, איזה ויתור עצום!

הקב"ה ראה את צדקותה של רחל ופרע לה את שכרה: "ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה".

מה ה' זכר ברחל שבזכות זה היא נפקדה?

אומר רש"י: "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים".

מדברי רש"י עולה, כי רחל חששה והֵצֵרָה על כך שהיא עלולה ליפול בחלקו של עשו. ולכאורה, הרי זה ההיפך ממה שאמרנו, שהיא היתה מוכנה למסור את עצמה בידי עשו כדי למנוע את בושתה של לאה!

אלא נתאר לעצמנו מצב אחר, שבו רחל היתה אומרת בלבה: הרי יעקב חָפַץ בי ועבד למעני שבע שנים, ולא עוד אלא שגם מן השמים הועידו לי את יעקב, כי נקבע שהגדולה תהיה לגדול והקטנה לקטן. אם כן יעקב נפל בחלקי ומגיע לי שאנשא לו, ומדוע שאוותר ללאה ואמסור לה את הסימנים? אם יש לנו אבא רמאי שמנסה לרמות את יעקב ולתת לו את לאה במקומי, מדוע אני אמורה להיות הקרבן? אם אבינו מוכן לגרום ללאה בושות ובזיונות, זו בעיה שלהם, לא שלי. מדוע אני צריכה להתמודד עם ההשלכות של מעשי אבינו הנוגעות ללאה?…

מה היה קורה במקרה כזה שבו רחל לא היתה מוותרת ללאה ולא מוסרת לה את הסימנים? התוצאה היתה שיעקב היה מגלה מיד את התרמית ונושא לאשה עם רחל, אך היא היתה עקרה, וכעבור עשר שנות עקרות יעקב היה מגרש אותה, ואז היא היתה נישאת לעשו!

ומדוע כל זה נמנע? משום שרחל לא לקחה לעצמה מלוא החופן מכף ידה. היא לא התעקשה לקבל את המגיע לה, אלא אמרה לקב"ה: ריבונו של עולם, אני מוותרת על שלי, אתן לאחותי את הסימנים כדי שהיא לא תיכלם, ובזכות זה תתן לי "מידך המלאה הפתוחה והרחבה". הרי אתה כל יכול, בכוחך ליצור מצב שלאה תינשא ליעקב וגם אני אנשא לו ולא לעשו, וגם אם נגזר עלי להיות עקרה, בכוחך לקרוע את גזר הדין.

וכך אכן היה. הקב"ה, הכל יכול, נתן לרחל מידו המלאה והרחבה. בזכות המעשה שלה היא זכתה להינשא ליעקב וזכתה להיפקד ולהוליד שני שבטי י-ה בישראל – יוסף ובנימין.

אף אחד מאתנו אינו יודע מתי היארצייט של לאה.

לרחל יש מעמד מיוחד בעם ישראל. היא מכונה בפינו 'רחל אמנו'. למרות שאף אחד מאתנו אינו יודע להעיד על עצמו שהוא מזרעה של רחל, כולנו מכנים אותה בחום 'מאמא רחל'.

כמו כן, היארצייט של רחל אמנו ידוע בעם ישראל – י"א בחשוון, ועם ישראל שומר באדיקות על היארצייט שלה. מדי שנה, בי"א בחשוון, גודשים המוני בית ישראל את קברה של רחל, מתרפקים על צדקותה ומזכירים בערגה את הפסוקים הידועים בספר ירמיהו העוסקים בה ובעם ישראל – "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה…".

כל זה מיוחד לרחל אמנו. לאה בדרך כלל אינה מכונה 'אמנו'. כמו כן, אף אחד מאתנו אינו יודע מתי היארצייט של לאה.

נשאלת השאלה, במה זכתה רחל אמנו למעמדה המיוחד בעם ישראל? בזכות מה נחשבים כל עם ישראל בניה של רחל, כנאמר: "רחל מבכה על בניה"?

רחל זכתה לכך 'ביושר'. בזמן בית ראשון, לאחר שעם ישראל עזב את אלוקיו ועבד עבודה זרה, נגזר על עם ישראל חורבן, גלות וכליה. אברהם, יצחק, יעקב ומשה קמו מקברם והתפללו על עם ישראל והשמיעו עליהם דברי זכות וסנגוריה, אך ללא הועיל. ומי הציל את עם ישראל מכליה? רחל אמנו, בזכות מסירת הסימנים ללאה.

וכך אומר המדרש (איכה רבה פתיחתא כד): "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב החליפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל… וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה… מיד נתגללו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".

על עם ישראל נגזרה כליה, ורחל אמנו הצילה את כולנו מכליה – על ידי אותו מעשה נפלא של ויתור. אלמלא היתה מוותרת לאחותה אלא עומדת על שלה ומבקשת את המגיע לה, היא לא היתה מקבלת כלום. אך היא ביטלה את עצמה ולא לקחה לעצמה מאומה, אלא השאירה הכל בידיו של הקב"ה. והקב"ה החזיר לה בכפל כפלים מידו המלאה והרחבה, ולא עוד אלא גם הרעיף על עם ישראל כולו – 'בניה' של רחל – שפע של חסד ורחמים לדורי דורות.

שאלה של "פיקוח נפש" יש כאן

כל ילד חיפאי ידע לספר לנו על האוטומוביל של אדון דונט, אותו אוטומוביל שהוא זכר לאוטובוסים של פעם, אבל לא, לא זכר לאוטובוס הוא, עדות חיה ליהודי ששחק על מנעמי עולם דמיוניים, וזכה, זכה למה שכל יהודי חושק.

האוטומוביל של אדון דונט יותר ממה שהיה משנע עצמו על כבישי חיפה היה משמש באובייקט לתיקונים, הוא נראה היה יותר מיטרד מרכב.

חברת "השחר" חברת התחבורה הראשונה במדינה המתפתחת, בחברה זו זוכה אדון דונט לקבל בסל קליטתו מניה, לאו מילתא זוטרתי היא, בימים ההם ימי הצנע, כשהמחסור והרעב שלט בכל פינה, להחזיק אוצר יקר כזה, אוצר שיש בכוחו להביא בסופו של יום כמה פרוסות לחם לבני הבית, היה הדבר החשוב והנחוץ ביותר.

לימים מתאגדת חברת "המקשר" יחד עם חברת "השחר" והם נעשים לחברת התחבורה הלאומית "אגד" כל חבר מניה זוכה מהיום להיות חבר מניה באגד, מניה שמיד עלה שוויה פי כמה מהמניה הקודמת, מניה שהיה בכוחה לכלכל משפחה בכבוד ואף למעלה מזה.

אך התאגדות זו הביאה בחיקה בעיה גדולה, חברת אגד הפעילה חלק ניכר מקוויה בשבת קודש, אמנם לא כפו על אף אחד מחבריה לחלל שבת אבל להחזיק מניה בחברה זו – זה אומר להתפרנס מהרווחים שהחברה מרוויחה בשבת, אדון דונט ניגש אל הרב החיפאי הנערץ הגאון רבי אברהם יצחק קליין זצוק"ל, איש ענק בתורה ובכל מידה נכונה, הוא מביא בפניו את שאלתו והרב קליין יושב על מדוכתה שעות ע"ג שעות, מהפך בה מכל צד, תשאלו מה יש להפך כל כך, וכי יש מקום להתיר להתפרנס מחילול שבת?

השאלה אינה במקומה! לא, לא שאלה של פרנסה טובה יותר או טובה פחות, שאלה של "פיקוח נפש" יש כאן, לוותר על פרנסה בימים ההם, זה אומר לעמוד בצידי דרכים ולבקש לחם לעוללים, לבקש ממי שאין לו, לא יום ולא שבוע, חודשים ואולי שנים, יום אחר יום שאין לחם בבית!

הרב קליין אינו מצליח להכריע בשאלה קשה זו והוא שולח את אדון דונט אל האורים ותומים שבדור – רבינו החזון אי"ש זי"ע, שם ישאל באיש האלוקים, רק הוא יכול להכריע בשאלות של פיקוח נפש.

הנסיעה מחיפה למרכז הארץ עורכת למעלה מחצי יום, לאחר כל תלאות הדרך מגיע אדון דונט אל בית קדשי הקדשים בפאתי בני ברק, ומה גדולה אכזבתו כשמתברר לו כי רבינו החזון אי"ש חש מאוד לא טוב, הוא שוכב במיטתו ללא תזוזה, אין יוצא ואין נכנס, הוא ניגש אל אשר על הבית ומסביר לו עד כמה טרח להגיע ממרחקים, הלה מתחשב בו ולאחר תפילת המנחה הוא נותן לו לגשת לרבי הגדול.

החזו"א כפי שתיארו לו שוכב במיטתו ניכר על פניו כי חולשה אוימה אופפת אותו, הוא מציג את שאלתו בעדינות, ורבינו החזו"א בקול חלוש ושקט אומר לו שני מילים: "אין אפשרות!".

אדון דונט שומע את התשובה הגורלית, יש בלבו תחושה שאולי בחולשתו הרבה לא הבין החזו"א את כל צדדי השאלה, יש לו מה להוסיף ולשאול, אך הוא לא מוסיף אף נימה, הוא פונה עם תשובה זו הישר אל משרדי אגד החדשים, מבקש את מנייתו וקורע אותה לגזרים! – הוא ויתר על המניה!!!.

מאותו יום, צועד לו אדון דונט עם שקים על גבו, שקים כבדים ובתוכם בלוקי סבון כביסה, מחזר על הפתחים ומציע את מרכולתו, אם יש אי מי שנענה להצעתו יוריד אדון דונט את השק הכבד מגבו יוציא בלוק סבון ויחתוך חתיכה כפי בקשת הלקוח, וזה ישלשל לידו כמה אגורות שחוקות… וכך שנים, בחורף הקר ובקיץ הלוהט יצעד עם גב כפוף, אך עם ראש מורם, שהרי לכבודה של שבת הוא טורח.

שאלה של "פיקוח נפש" יש כאן

לאחר מספר שנים הצליח לרכוש את האוטומוביל כדי להקל מעליו את הסחיבות הנוראיות, אך רכב זה יותר מאשר שימש כרכב נוסע, הוא שימש כמחסן, ימי התיקונים עלו על ימי  נסיעתו, לא שנה ולא שנתיים, עשרות שנים! עשרות שנים של עמל ויזע להביא טרף לעולליו.

הגיע שנות הפנסיה, חברים רבים יושבים ונהנים מהפנסיה שצברו במקום עבודתם, אבל לא הוא, הוא מעולם לא צבר, חייב הוא לעבוד עד יומו האחרון, הוא מתקבל לעבודה בישיבת "נחלת הלויים" כעובד משק, עבודה לא קלה לאדם מתבגר בגילו, אבל זו הברירה היחידה שעומדת בפניו.

ויום אחד, יום אחד נצפה אדון דונט כשהוא נכנס אל בנין הישיבה, זורח, מאושר, חיוך על פניו מצד לצד… מה יום מיומיים שואל אותו הבחור הראשון שנתקל בו. והוא משיב לעומתו –  לא, לא עניתי לו, מה כבר יבין בור ועם הארץ בתענוג אמיתי מול תענוג דמיוני, רגעי, מה הוא יבין מהי עוצמת הנאה שאין לה סוף, הנאה של נצח כאן בעולם מה? מה הוא יבין?

הבחור עומד ותמה, על מה הנך מדבר, למי לא ענית, מי זה שלא יבין?

תשמע, תשמע היטב, הבוקר צעדתי לתומי באחד משכונות היוקרה שבפסגת הכרמל, לפתע מגיע מולי מכר ויתיק, חבר לשעבר מהעבודה, החבר מזהה אותי ואומר לי תביט, תתבונן סביבך, כל הבתים היפים האלו הם של פניסונרים חברי המניות של אגד, תראה ותבין מה פספסת עם פזיזותך כשויתרת על המניה של אגד, תראה כמה היא שוה זהב, כולנו מסודרים במקום יפהפה, רכב צמוד ומשכורת שלא מביישת אף אחד! ואתה עד היום רץ ומתרוצץ מבוקר ועד ערב.

כן, לא עניתי לו, מה הוא יבין כשאספר לו שהיום, היום אני הולך להשתתף בסעודת "סיום הש"ס" שסיים בני, הוא לא עושה סיום על מה שעבר ש"ס, הוא יודע ש"ס! אני אשב שם ומסביבי בניי כולם תלמידי חכמים, אברכים היושבים יומם ולילה ולנים בעומקא של הלכה, נכדים מלאי רוח חיים של תורה, את כל זה שילמה לי השבת! היא החזירה לי בכפל כפליים!

 לע"נ אבי מורי ר' נתן ב"ר יחיאל מאיר זצ"ל וזוגתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה