וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ … וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי (כ"ח, ט"ז)
"שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה" (רש"י)
כמה פעמים שמעתי מפי מרן הגרי"ז זצ"ל את גודל התפעלותו מפסוק זה, דהנה יעקב אבינו היה שרוי אז בסכנה גדולה מאוד, שהרי ברח מעשיו שרצה להורגו, והיה בדרכו ללבן שביקש לעקור את הכל, ובדרכו בא אליו אליפז ולקח את כל ממונו, וא"כ לכאורה כאשר קיבל בשנתו הבטחה מהקב"ה – "ושמרתיך בכל אשר תלך", היה לו לשמוח שמחה עצומה על כך שמעתה הוא מובטח שלא יארע לו עוד שום נזק, אולם למעשה, כאשר קם משנתו ונודע לו שישן במקום שאסור לישון שם, הצטער מאוד ואמר "אילו ידעתי לא ישנתי", והרי שהיה עדיף בעיניו להפסיד את כל הברכות המופלאות הללו שזכה בשנתו, והעיקר שלא לעבור על איסור אחד, כי אם יש חטא הכל אינו משתלם.
ובביאור הדברים אמר מרן זצ"ל, שדיני התורה אינם מסורים בידינו כעין "עסק" לעשות בו מקח וממכר להוריד מכאן קצת כדי להרוויח הרבה במקום אחר, אלא חובתינו לקיים את התורה כפשוטה, ואסור לנו לעבור על דין אחד בתורה – אפילו כדי להרוויח הרבה במקום אחר.
והביא מרן הגרי"ז על זה מה שמבואר בגמ' בעירובין (מ"ג ע"ב) שאליהו הנביא אינו רשאי לבוא בשבת לגאול את ישראל – אם ביאתו כרוכה באיסור תחומין דרבנן, ואמר מרן זצ"ל דבאמת אם אליהו הנביא לא יבוא מיד לגאול את ישראל, יתכן מאוד שעם ישראל יפסידו את הגאולה לזמן רב, כי אם יחטאו לאחר רגע ויירדו ממעלתם, כבר לא יהיו זכאים להיגאל ותידחה הגאולה לזמן אחר בלתי ידוע, וא"כ לכאורה היה ראוי לנצל את הרגע הזה שהם ראויים להיגאל ולבוא מיד אע"פ שבזה עוברים על איסור אחד מדרבנן, אמנם בדברי הגמ' מתבאר שבוודאי אליהו הנביא לא יעבור על איסור דרבנן כדי להחיש את גאולתן של ישראל, וע"כ מבואר בזה שאין אנו רשאים לעבור על איסור דרבנן אפילו בכדי להחיש את ביאת משיח צדקינו, ואע"פ שבביאת המשיח נזכה להתגלות כבוד ה' בעולמו ולהתעלות רוחנית עצומה, אבל דיני התורה אינם מסורים בידינו כמו "עסק" שעושים בו מקח וממכר להוריד מכאן קצת כדי להרוויח במקום אחר הרבה, אלא חובתינו לקיים את התורה כפשוטה.
שהתורה היא כמו אש
והוסיף והביא בשם אביו, שהתורה היא כמו אש ואסור לנגוע בה, שהנוגע בה ומחסר ממנה, אפילו כדי להוסיף במקום אחר עלול להישרף.
מרן זצ"ל הוסיף עוד ודיבר אז על המתפשרים בענייני דת מול הממשלה, המוותרים במקום אחד כדי להשיג רווחים במקום אחר בענייני דת, ואמר שמכאן מקור ברור שאסור להתפשר על דבר אחד קטן גם אם נוכל להרוויח על ידי זה רווחים גדולים במקום אחר.
ובזמן הסערה בעניין "גיוס בנות" לשירות לאומי בארץ ישראל, היו שהציעו פשרה שהדתיות יהיו פטורות מגיוס והחופשיות יהיו חייבות, ורוב גדולי הרבנים הסכימו ושמחו שהשיגו פטור לנשים חרדיות, אבל מרן הגרי"ז אמר שכיון שעפ"י דין תורה השירות לבנות בצבא הוא "איסור", אסור לנו לתת יד ולהסכים שהחופשיות יהיו חייבות בגיוס גם אם נרוויח ריווח גדול לפטור את בנות החרדים מגיוס,
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בזמן שהצורר הנאצי ימ"ש כבר היה באירופה ועמד להגיע לאנגליה בתוך שבוע או שבועיים, הוציאו ממשלת אנגליה צו גיוס מוחלט על כל איש ואשה מבני המדינה לעזור למאמץ המלחמתי, שמי שלא מתגייס אחת דינו להיזרק מהמדינה, אך מ"מ פטרו את בחורי הישיבה האנגליים, אבל הפליטים ממדינות אחרות היו חייבים בגיוס. והנה נציגי הממשלה באו לישיבת מו"ר הגה"צ רבי שניידער זצ"ל בלונדון, ודרשו מההנהלה למסור לידם עשרות תלמידים שהיו פליטים ממדינות אחרות, שיבואו לעבוד בבתי חרושת לנשק.
אמנם מו"ר סירב למסור לידם אפילו בחור אחד, ונכנס להיכל הישיבה לעודד ולחזק את בני הישיבה, וזעק באש להבה "אנחנו מוכנים למסירות נפש, אפילו אם יעצרו אותנו אנו נשב ונלמד בבתי הכלא, התורה היא נחלתנו ולא יצליחו לנתק אותנו מהתורה בשום פנים ואופן, אנחנו כבר מגויסים לצבא ה' ואנחנו מצילים את המדינה ע"י כח התורה, ולהיכן שישלחו אותנו נמשיך ללמוד".
והנה כאשר ראו נציגי השלטונות שבני הישיבה אינם מתגייסים, זעמו מאוד וטענו שמו"ר מסית את תלמידיו שלא להתגייס, והוציאו עליו צו גירוש מהעיר לונדון בתקווה שייכנע ויסכים לשלוח חלק מהבחורים, או עכ"פ תיחלש השפעתו על התלמידים, וכבר יתרצו להתגייס כפי דרישת המדינה.
אולם מו"ר עמד כחומה בצורה
בהנהלת הישיבה פנו להרב הראשי דאז באנגליה (הרב הרץ), שישתדל אצל השלטונות לביטול הגזירה, ואמר הרב הרץ שכדי להתחיל משא ומתן עם השלטונות הוא צריך לכל הפחות איזה שניים או שלשה תלמידים מהישיבה שיסכימו להתגייס, ועי"ז יוכל להגיע עמם לאיזה פשרה, אולם מו"ר עמד כחומה בצורה ולא הסכים בשום פנים ואופן שבעולם להתפשר אפילו על בחור אחד, ואמר שאפילו אם עי"ז ינצלו כל בני הישיבה, אין אנו רשאים להתפשר על בחור אחד, שכן דיני התורה לא נמסרו בידינו כמקח וממכר לעשות עסקאות לוותר במקום אחד כדי להרוויח במקום אחר.
פקידי השלטונות המשיכו בלחציהם מול הנהלת הישיבה, ודרשו את גירושו של מו"ר מלונדון, אך לאחר פעילותו של הרב הראשי הסכימו להקים וועדה לחקור את הבחורים עצמם לשמוע מפיהם את רצונם, וקראו לבחורים לוועדה, ודיברו על ליבם ושכנעו אותם להתגייס, אבל בני הישיבה עמדו בעוז ובתעצומות, והסבירו בתקיפות שלדעתם אם יעזבו את צבא ה' לצבא הממשלה, הרי הם מכניסים את עצמם ואת בני משפחתם לסכנה גדולה, ומאידך אם יישארו בישיבה, עי"ז יינצלו הם ובני משפחתם מאימת המלחמה, שבוודאי הוא יתברך כבר ימצא דרך להצילנו בניסים ונפלאות, וכמו שהיה עם אבותינו במדבר, שעבדו את בוראם וזכר למן מן השמים שלא כדרך הטבע,
כאשר שמעו נציגי השלטונות את תשובות בני הישיבה, אמרו שיתיישבו לדון ולשפוט בדבר, ויודיעו על ההחלטה למחר, ומו"ר זצ"ל גזר תענית על כל בני הישיבה לאותו היום, ובחסדי שמים הגיעה הודעה מטעם הממשלה שלאחר ששמעו את התשובות של בני הישיבה, התרשמו כי בני הישיבה חולים בנפשם, ועל כן הם נותנים לכל הבחורים פטור מוחלט מגיוס, ועוד הכריעו לבטל הגזירה לגרש את מו"ר, והכבירו עליו בשבחים שהוא מחזיק בית חולים לחולי נפש, והגדילו לעשות, והסכימו לכלול את הישיבה ברשימת בתי החולים ולזכות אותה בתקציבים בכל בית חולים שהמדינה תומכת בהם, (אך מו"ר לא הסכים לקבל מהם כסף, כדי שהישיבה לא תהא ניזונית מכספים הבאים ממקור בלתי טהור).
ומו"ר זצ"ל הורה לבני הישיבה לומר יחד פסוקי שבח והודאה, וביאר שאם מתעקשים ללכת במסירות נפש ללא פשרות למען כבודו ית"ש, זוכים שהקב"ה עוזר למעלה מדרך הטבע.
וזהו מוסר השכל לדידן, שאם אנו עומדים כחומה בצורה, והולכים בדרך האמת בלא פשרות, הקב"ה מציל אותנו בדרך נס למעלה מדרך הטבע.
(מתוך 'ביאורים והנהגות' – בראשית)