אבא הגיע, קיבלתי אותו בכניסה לישיבה, ראיתי אותו כשעיניו נפוחות מדמעות, אבא לא אמר לי דבר, הוא רק עזר לי להוריד את המצעים, להכניס את הכל למזוודה, אבל תוך כדי שהוא אורז נשרו ממנו דמעות

יעקב אבינו בעת שיצא לחרן, עבר דרך מקום המקדש, שם הוא חולם חלום המבשר לו על הגלות בבית לבן, ומצד שני על השמירה שיזכה לה. יעקב אבינו לאחר המראה הגדול הזה אומר 'אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי'. ושמעתי לבאר בדרך מוסר, שיעקב אבינו במילים האלו 'ואנכי לא ידעתי' רמז לקושי והסתר מיוחד הקיים בגלות, קושי של 'אנכי לא ידעתי'.

אברך נכנס לבית המדרש, אמור להבין שהבנין הזה נבנה עם הרבה הרבה כסף, ההחזקה שלו עולה המון, הנקיון, החשמל, המזגן, ובודאי המקום צריך עזרה כספית, אבל הוא מתעלם, לא מתעניין, 'לא רוצה לדעת'…

בקהילה שלו ישנם מאות אברכים, בחורים וילדים, אשר לומדים בעשרות בנינים ומוסדות לימוד שונים, מהיכן יש כסף למוסדות, מהיכן ירק זה חי? 'לא ידעתי'.

יש חדר תה שמכין בכל יום קפה ותה למאות שותים, אפשר לברר מי עומד מאחורי ההכנסת אורחים הזו, בכדי להודות, בכדי לעזור, בכדי ליטול חלק. לא להיכנע לאותו 'לא ידעתי', לא להיות כקין שאמר 'לא ידעתי, השומר אחי אנכי', או חלילה כפרעה שאמר 'לא ידעתי את ה".

את זה יעקב אבינו גילה שעה שיצא לגלות חרן, גלות שנמשכה עשרות שנים, יש בגלות "קליפה" שנקרא 'ואנכי לא ידעתי', וצריכים להילחם בה, כן להתבונן, כן לשאול, להסתקרן, ולדעת איך לעזור, ואפילו בתפילה, אבל לעזור.

והנסיון הזה הוא בכל תחום בחיים: שולחים בן לתלמוד תורה, לישיבה, ומאותו רגע 'לא ידעתי' ולא רוצים לדעת, מכאן ואילך כל האחריות על הת"ת והישיבה, על המלמד ועל המנהל – רק לא עליו, על האבא.

מחתנים ברוך ה' ילד, שולחים אותו לכולל, ברוך ה' יושב ולומד, המשפחה מתרחבת, ומהיכן ירק זה חי? 'לא ידעתי' ולא רוצים לדעת, שיתמודד…

יש בחורים שרואים עליהם שהם לא ב'כלים', לא הולך להם, קמים מאוחר, באים לבית הכנסת, בבין הזמנים בקושי רואים אותם, בודאי מונח משהו מאחורי זה, הם זקוקים למילה טובה, להתייחסות, אבל 'לא ידעתי', זה לא עסק שלי, זה עסק של האבא של אותו בחור, ושל המשגיח… וזו 'קליפה' מיוחדת בדור חלש שכזה 'לא ידעתי'.

בחומש שמות התורה מספרת על משה רבנו 'ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם' (ב,יא), מבאר רש"י 'וירא בסבלותם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם', ומה המשך הפסוק 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו'. כתוב כאן שבלי ההקדמה הזו – שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, הוא לא היה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, זה תלוי בזה, מבלי לרצות לראות, לא רואים!

כמה אנשים מתייסרים ואיש לא מבחין בהם! כמה משפחות עוברות קשיים, וצריכות עזרה עם הילדים, ואיש לא נותן דעתו עליהם!

כמה יהודים מבוגרים מחפשים נואשות שמישהו יתעניין בהם, יבקש לשמוע מנסיון חייהם, הלא ראו הרבה… כמה יהודים זקוקים נואשות למילה טובה, למילה של כבוד של התייחסות ותשומת לב, ולא שמים לב לכך, כי מוכרחים את התנאי הראשוני – 'לרצות לדעת', לרצות להבחין בזאת. כאשר משה רבינו נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, לראות בסבלותם, אז כבר נפתחים העינים – ורואים! ואז גם כנגד הראיה הזאת זוכים ל'וירא אליו אלקים מתוך הסנה'.

ראש מועצת חכמי התורה הגאון הגדול 'חכם שלום כהן' זצ"ל נמנה על תלמידיו של ראש הישיבה מרן הגאון רבי יהודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף זצ"ל. באחד מימי הצנע, בהם כידוע חולקו מים ולחם במשורה, ולפעמים היו עומדים בתור שעתיים ושלוש כדי לקבל מים, איחר חכם שלום זצ"ל לשיעור.

לשאלת ראש הישיבה: מדוע איחרת? ענה: כבוד הרב יודע שההורים שלי זקנים (אביו היה ראש המקובלים חכם אפרים הכהן זצ"ל) ונאלצתי לעמוד היום בתור יותר משעתיים כדי לקבל מים.

ראש הישיבה לא ויתר והמשיך ואמר: אני תמה עליך ר' שלום, שהרי בוודאי ידועה לך קושיית הגמרא (תענית ז,א) אודות הסתירה בפסוקים: 'כל צמא לכו למים', משמע, שהצמא צריך ללכת למים. ואילו בפסוק אחר כתוב: 'לקראת צמא התיו (יביאו) מים', משמע שמביאים את המים אל הצמא? ומתרצת הגמרא: כאן בתלמיד הגון וכאן בתלמיד שאינו הגון, היינו שתלמיד הגון זוכה שהמים יגיעו אליו עד השולחן, ותלמיד שאינו הגון צריך הוא שיצא ויביא מים…

חכם שלום, הבין את התוכחה, ובכל זאת ניגש לראש הישיבה לאחר השיעור, ובענוות חן גדולה שאל: 'ומה עשה מורנו ורבנו', האם לא הלך לעמוד בתור לחלוקת המים? אספר לך את אשר קרה איתי, ענה לו ראש הישיבה: אתמול בלילה לאחר 'תיקון חצות' בכיתי על מיטתי והתחננתי: ריבונו של עולם! מחר בבוקר מחלקים מים ואיני רוצה לאחר ללימוד בישיבה, תעזור לי! ומיד יצאתי מהבית והלכתי לכיוון הבור שהיה סגור במנעולים, כשהסתובבתי סביבו הבחנתי בנקב קטן, ומיד רצתי לבית והבאתי צינור גומי ודליים, ותחבתי את הצינור בנקב ושאפתי רבות עד שהחלו לצאת מים דרך הצינור, ומילאתי את הדליים וחזרתי לבית (גיליון אהבת ישראל).

כי היותר קל לומר 'לא ידעתי', 'אין ברירה', 'ככה זה', 'אין מה לעשות', אבל כאשר נותן עיניו ולבו מה יהיה כאן, כיצד יאחר לשיעור, תורה מה תהא עליה, לפתע הקב"ה פותח את המוח ואת העיניים ומוצאים פתרונות…

יעקב אבינו הולך לישון, ודוקא בשינתו כשהשינה היא אחד משישים למיתה, הוא חולם ורואה 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. יתכן ויש כאן רמז: נכון, הולכים לגלות, מתרחקים מישיבתו של יצחק, של שם ועבר, הולכים להיות תחת לבן, החיים עומדים להשתנות, הולכים להיכנס לעומק הגלות, 'ואנכי לא ידעתי' – לא יודעים מה ניתן לעשות במצב שכזה, הבית מלא בפסלים וע"ז, השפה בבית – שקרים… אבל הקב"ה הראה לו במראה החלום, אתה אולי לא יודע אבל אני כן יודע – כן כן, דוקא מתוך מצב של ירידה ושינה, שם ממש מונח הסולם שראשו מגיע 'השמימה', לא כל נפילה הסתר ומיתה הם אכן כך, פעמים רבות שבהסתר עצמו מונח השער לישועה, בתוך הצער מונח הסולם הפרטי של האדם להגיע השמימה, אין מקום ליאוש, רק בהפך, להרים את העינים למרום.

היה באמריקה יהודי תלמיד חכם שעמל ח"י שעות בכל יום בהתמדה עצומה. פעם שאלוהו איך זכה לכזו התמדה? והוא ענה: כשהייתי בחור צעיר, אבא ז"ל שלח אותי לישיבה. לאחר ג' חודשים הודעתי לאבא שלי, שאני לא מוצא את מקומי בישיבה, אני לא מצליח בה, הלימוד לא מושך אותי, חבל על הזמן שלי שאני בישיבה, ואני רוצה לנסות משהו אחר…

אבא, לא התעלם, לא אמר 'אני לא יודע – אתה מוכרח להיות בישיבה'! אבא כן שמע אותי עד הסוף, ואמר, אני מבין אותך, אבל הייתי רוצה שתנסה עוד חודש אחד, עם כל הכוחות שיש לך, ואם בסוף החודש הזה תגיע לאותה מסקנה, אזי לא אנסה לשכנע אותך עוד, ואף אסייע לך למצוא משהו חדש.

עבר עוד חודש, ניסיתי באמת ללמוד, אבל לא. טלפנתי לאבא, ואמרתי, ניסיתי וניסיתי, אבל אין מקומי כאן. אבא שמע, ואמר לי, אני נכנס למכונית, נוסע לישיבה שלך לעזור לך לארוז את הדברים ולהביאם הביתה.

אבא הגיע, קיבלתי אותו בכניסה לישיבה, ראיתי אותו כשעיניו נפוחות מדמעות, אבא לא אמר לי דבר, הוא רק עזר לי להוריד את המצעים, להכניס את הכל למזוודה, אבל תוך כדי שהוא אורז נשרו ממנו דמעות, ואני שראיתי שהוא מצד אחד עומד בדיבורו 'בידיעתו אותי' – בהבינו אותי, ומצד שני כמה הלב שלו נקרע שהבן שלו לא יזכה ללמוד בישיבה, לא יכולתי לעמוד בכך, ואמרתי: אבא, אני נשאר! ואכן נשארתי, ובמשך השבועות נפתחו לי שערי מתיקות בתורה, עד שלימוד של שמונה עשרה שעות ביממה היה לחלק ממני.

הנה הסולם שהיה מוצב בתוך אותו הסתר נוראי לאבא ולילד, התברר כמגיע השמימה, כן כן אותו סולם ממש, שהלא ללא אותו הסתר לא היו יורדים דמעות כאלו אמיתיות, דמעות כאלו רותחות שיצליחו להרתיח את לבו של הבן ויעשו פירות עוד עשרות שנים קדימה, אבל הנה ארע ההסתר, והיה קל מאוד להרים ידים ביאוש 'לא ידעתי – מצטער, לא יודע מה לעשות', והנה התברר איך שראשו מגיע השמימה…

(מתוך הספר 'להתחזק' להרב חיים יאמניק שליט"א הנמצא בשלבי עריכה / המאמר לעילוי נשמת האיש היקר ר' מרדכי בן ר' דוד ז"ל /  להארות והערות – 053,31,31,700).