סח הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, כפי שמובא בספר הנפלא 'כבודם של ישראל':
בקונטרס 'דוגמא מדרכי אבא' שכתב בנו של ה'חפץ חיים', כל דף מלא יראת שמיים. בקונטרס מתוארות הנהגותיו של ה'חפץ חיים' כפי שראה הבן, בהכנסו אל הקודש מדי יום ביומו, במשך שנים רבות.
לא צריך, וגם בלתי אפשרי, להגדיר מי היה ה'חפץ חיים' ועד היכן מגעת גדלותו. 'בעל בית' היה על כל התורה כולה, ועם ישראל שותים בצמא את דבריו ונוהגים על פי פסקיו.
לא את כל הנהגותיו של ה'חפץ חיים' יכולים אנחנו להבין, אולם כפי שאמר בנו: 'על אבא לא שואלים שאלות, אבל תורה היא, וללמוד אני צריך'.
הבן כותב, שה'חפץ חיים' היה יושב ליד השולחן, כשסביבו עשרות ספרים, והוא מעיין בהם ומתעמק, כדי להבין דברים על בוריים ומכל צדדיהם. בעת שנכנס אליו יהודי – בין אם זה ראובן או שמעון, יצחק או לוי, אדם שהכיר או זר מעיירה רחוקה, עשיר או עני – היה ה'חפץ חיים' סוגר ספר, ועוד ספר ועוד אחד… כל הספרים שלפניו היו נסגרים ומונחים בצד.
היהודי מתיישב ליד ה'חפץ חיים', וה'חפץ חיים' פונה אליו במאור פנים ובחביבות גדולה, מבקש לדעת מה חפצו, ובמה יוכל לסייע לו.
לפעמים היתה השיחה מסתיימת אחרי דקה ורבע, כי אותו אדם רק רצה ברכה כדי לגמור שידוך או לפתוח עסק. ה'חפץ חיים' מאחל מקרב לב שתהיה לו הצלחה גדולה וסיעתא דשמיא. ויש שהשיחה מתמשכת, האיש שואל שאלה, רוצה להתייעץ, ופורש מול הרב את הצדדים השונים של ענינו. לפעמים היהודי שהגיע איננו מסתפק בבקשת ברכה ועצה, הוא מאריך ומספר על המצוקות ועל הקשיים שמכבידים על ליבו.
השיחות הללו לא התקיימו רק פעמים או שלוש בשבוע, הן התנהלו עשרים או שלושים פעם ביום, ובכל פעם עונה ה'חפץ חיים' בסבלנות ובמאור פנים, ומקפיד לסגור, בתחילת השיחה, את כל הספרים שלפניו.
ידוע שכל דקה אצל ה'חפץ חיים' הוקדשה ללימוד תורה, והיתה יקרה עבורו מפז.
תלמידיו של ה'חפץ חיים' מספרים על ערב ראש השנה אחד, בנו של ה'חפץ חיים' שמע בכיות נוראות מעלית הגג. המשפחה היתה רגילה לשמוע בכיות בעת עריכת חשבון הנפש, אבל הבכיות הפעם היו שונות. הצער והכאב בהם היו נוקבים וקשים ביותר.
בדאגה גדולה ניגשה הרבנית, ובקשה לדעת מה אירע. אמר ה'חפץ חיים': 'אוי לי, עשיתי לעצמי חשבון הנפש מתחילתה של השנה שחלפה עד היום, ואני רואה שישנן שש עשרה דקות שאינני יודע אם ניצלתי אותן כראוי ללמוד תורה!'
מתוך שנה שלמה, לגבי שש עשרה דקות – ה'חפץ חיים' לא היה בטוח שניצל אותן כראוי, ומשום כך היה בוכה בצער נורא. עד כדי כך היתה חשיבותו של כל רגע אצל ה'חפץ חיים'.
ועל אף כל זאת, הקפיד ה'חפץ חיים' לסגור את כל הספרים שבהם עיין, בעת שנכנס אליו יהודי.
שאל בנו של ה'חפץ חיים' את אביו: 'למה צריך לסגור את כל הספרים? מה הבעיה אם תשאיר אותם פתוחים, ואחרי שהשואל ילך תמשיך ללמוד?'
אמר לו ה'חפץ חיים': 'בני היקר, אתה צריך להבין, יש אנשים שבאפשרותם לעשות חסד בממון, הקב"ה ברך אותם בכסף, והם נותנים הלוואה או מתנה. יש אדם שעושה חסד בגופו, הולך לבקר חולים וכדומה, איזה חסד אני יכול לעשות? לברך, לייעץ להאזין לכאבם של אנשים.
'תאר לעצמך, שבא אלי יהודי, והוא רוצה לשפוך את ליבו ולספר על צערו, ואני יושב לידו ומקשיב, אבל מאחר והספרים פתוחים – נדמה לו, שכל מעייני נתונים בספרים, ולא בו.
'ברצוני לתת ליהודי הרגשה, שכל כולי פנוי אליו. שידע ושירגיש שכל תשומת ליבי נתונה אך ורק לו, ואין לי אז שום דבר אחר בעולם. גם שלושים, ארבעים וחמישים פעם אסגור את כל הספרים, כי רק כך נעשה החסד בשלמות'.
עד כדי כך דקדק ה'חפץ חיים' גם בפרטים הקטנים של עשיית החסד.
אומר בעל ה'שבט הלוי', הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל: בדורנו יש, ב"ה, הרבה מאד עשיית חסד. חידושים רבים בחסד יש, שלא היו בעבר. אולם כדאי לתת את הדעת על 'דקות' אחת בחסד: היום אנשים עסוקים וטרודים מאד, ולכל אחד יש מאה עניינים לסדר. ועל אף זאת, כשפונה אליך יהודי, ושואל: 'יש לך אולי דקה בשבילי?' תן לו את הדקה הזאת, ותקדיש את הזמן הזה עבורו בשלימות.
אם האיש היה זקוק באופן נואש לעשרת אלפים שקלים, והיתה לך היכולת לתת לו – כמה היית שמח? למרביתנו אין אפשרות לתת עשרת אלפים שקל, אבל יש לנו אפשרות לתת הרגשה טובה, וזה מה שנחוץ לאותו אדם.
האדם הזה אינו רוצה ממך כסף, הוא משתוקק לקבל ממך את התחושה ש'אני אתך, אני עכשיו חושב רק עליך'. הוא יוצא בהרגשה טובה – 'מצאתי חבר, מצאתי ידיד נאמן, שמוכן לשמוע את שיש לי בלב'.
גם כשאתה בא לאחל 'מזל טוב', שים לב לברך עם כל הלב, שהחבר ירגיש שאתה איתו, ואתה שותף אמת לשמחתו. אתה לא סתם ממלא את חובתך לחברה, בשניה וחצי של 'מזל טוב' חסר לב…
נתינת הרגשה טובה לאדם היא חסד חשוב, לא פחות מהחסד שבנתינת ממון.