"אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. …הנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצורכי הבית." (שולחן ערוך אורח חיים סי' רס"ג סעי' ב-ג)
"הנשים מוזהרות – ואפילו אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת. מפני שמצויות – ועוד טעם מפני שכיבתה נרו של עולם שגרמה מיתה לאדם הראשון". (משנה ברורה, שם)
בכל המצוות שנשים מצוות כמו קידוש בליל שבת וכדו בדרך כלל מוציאים האנשים את הנשים ידי חובה. יתירה מזאת, אמרו חז"ל [ברכות כ ע"ב]: "באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מאירה לאדם שאישתו ובניו מברכין לו".
והנה, במצוות הדלקת נרות שבת, אף שהאיש מצווה בה כמו האשה, למרבה הפלא דווקא האשה היא זו שמדליקה ומוציאה את האיש ידי חובה. טעם הדבר התבאר בדברי השולחן ערוך והמשנה ברורה שהבאנו. בכדי להבין מה בין העובדה שצורכי הבית תלויים באשה והדלקת הנרות, נקדים רעיון נפלא ששמעתי ממו"ר ראש ישיבת "מאור התלמוד" הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א: בזמן שבית המקדש היה קיים, יהודי שאינו בר דעת שהיה נכנס לבית המקדש מביט בכהן הגדול כששוחט הוא בהמה, מקבל דמה וזורקו על המזבח, ולאחר מכן מפשיטה, מנתח את הבשר לחלקים ומקריבו על גב המזבח, היה יכול שלא להבין את עומק ההבדל בין הכהן הגדול לקצב מן השוק, שהרי את עומק העניין הטמון בהקרבת חלקי הבהמה על המזבח אין בכוח שכלו הפשוט להבין.
מתי היה גם יהודי כמותו יכול לזהות שאין מדובר כאן בסתם קצב, אלא בכהן הגדול מאחיו ומכל עם ישראל? – כשהיה מגיע זמן הדלקת המנורה! אז האירה המנורה את העולם בצורה כה בהירה, עד שגם הפשוטים ביותר הבחינו בגודל השפעת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש על העולם כולו. כשהכהן הגדול עמד במלא הדרו והדליק את המנורה, או אז התגלה גם לאותו יהודי שכהן גדול עומד בפניו, ולא סתם קצב מן השוק…!
עקרת הבית שבכל ימות השבוע עומדת מאחורי ערמת הבגדים, ממיינת, מכבסת, מגהצת, משם עוברת לבישול ארוחת הצהריים, וכשהסירים עומדים על האש נוטלת את 'מקל הספונג'ה' ומתחילה בניקיון הבית… למעשה נראה כי היא אינה יותר מעוזרת בית.. אך כשמגיע היום הגדול – ערב שבת קודש, היום בו היהודי כביכול נכנס לחדר ייחוד עם הקדוש ברוך הוא, והולך לשבת עימו ליד השולחן. כשמגיעה השעה בה צריך להכניס את הבית לאווירה של שבת, לראות את כבודה של השבת ולהתענג מאורה, נעמדת לה עקרת הבית במלא הדרה, לבושה בבגדי שבת, פניה זוהרות, והיא מדליקה את הנרות המבשרים את בואה של השבת, ובכך מביאה בבת אחת את האור והשלווה של יום השבת לתוך הבית, או אז ניתן להבחין ולהרגיש כי עבודתה במשך כל השבוע היתה כעבודת הכהן גדול בבית המקדש!
מצוות הדלקת הנרות שייכת לאשה, ובצדק, משום שעבודות הבית תלויות בה, ובהדלקת הנרות מרוממת היא את כל העמל והטורח שטרחה בעבודות הבית בששת ימי המעשה, לפסגות רוחניות נעלות. ובודאי יש בכוחו של מבט זה לרומם את כל הבית ולהופכו כנווה ומשכן לשכינה.
(מתוך הספר 'להאיר' זמירות שבת)