מאת: הרב צבי גטקר
הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי (כה ל)
עשו היה עייף, עייף מעבירות, מרציחה, כמבואר, אבל מי שעמל בתורה ובמצוות לא מתעייף, לעולם.
בחור נכנס אל בית הרב מבריסק, נו, בשביל מה נכנסים אצל הרב מבריסק?, כמובן, להציע קושיא. הבחין הבחור כי הרב מבריסק אמנם יושב על יד השולחן אך הוא מנמנם, ראשו נשמט לו שוב ושוב מרוב חולשה ועייפות, הוא המתין בצד, עד שראה את הרב מתנער מתנומתו, כשפניו מעידות על עייפות משמעותית, בחשש הוא ניגש, והציע: ‘אני רואה שהרב עייף, אולי זה לא הזמן לדבר בלימוד’, אך הרב הגיב בתקיפות – ‘איך בין נישט פארמטערט’! – אינני עייף.
לאחר שסיימו לדבר והצורב הצעיר יצא, שאל את הרב מבריסק אחד מבניו, אבא, וכי אסור להיות עייף? אסור להתנמנם?. ענה לו הרב: אכן, מותר להירדם ולהתנמנם, אך לא להתעייף. עד כאן המעשה.
מרן ר’ ברוך מרדכי אזרחי זצ”ל, המתמיד הגדול, היה מספר את הסיפור לפרטיו, ומבאר: “אכן מותר להירדם, אנחנו בני אדם, ואחרי יום עמל בתורה הרי גם הרב מבריסק היה נרדם, ובבוקר מברך ברוב שמחה, ‘הנותן ליעף כח’. נכון. לא רק שנרדמים, אלא הרי חייבים להירדם, הרמב”ם מציין שעות שינה שהאדם צריך למנוחת הגוף, אמת. אבל להיות עייף??, להתעייף מלימוד? זה הרי פרדוקס, זהו הדבר והיפוכו, כי מתורה לא מתעייפים, מקיום מצוות לא נלאים, אדרבה הלומד תורה ומקיים מצווה הלאות ממנו והלאה”. פלאי פלאים.
ויותר משהיה רבי ברוך מרדכי, מדברנא דאומתא, ‘נאה דורש, הרי היה נאה מקיים’.
ישבתי פעם וחיכיתי לשמוע שיעור ממנו זיע”א, על מסכת זבחים, היה זה בשנותיו האחרונות של רב”מ, משום מה היה היום ההוא יומא דפגרי ביה רבנן, כשחלק מהמשתתפים לא הופיעו, רה”י בנו שליט”א ראה את מצבת הנוכחים וסבר כי במתכונת מצומצמת כזו לא כדאי שיתאמץ למסור שיעור, הרי ממילא כוחותיו של אביו בל עמו, אך עד הכא והכא, ורבי ברוך כבר ניצב בפתח חדרו, יוצא למסור את השיעור, ‘אבא’, אמר הבן, יש לך כוח למסור את החבורה?, ‘לא’ ענה רבי ברוך תוך נענוע ראשו בנחרצות לשלילה, ‘נו אז אולי תוותר, אבא, הרי בין כך רק חצי מהקבועים הגיעו?’, רבי ברוך מרדכי, נעמד על עומדו, התלבט למשך שניות ארוכות, ובלא להוסיף מילה צעד עם תומכיו אל השולחן, ומסר חבורה עיונית ועמוקה במשך שעה!. עיני ראו ולא זר.
ואגב כך גם היה בשבת האחרונה לשהותו בישיבה, שבת בישיבה זה אומר מבחינת רה”י בן ה90 פלוס, שיחה בליל שבת, שיעור בריתחא דאורייתא בחצות הלילה, ולקחי מוסר בקידושא רבא.
הוכרז בער”ש כי החבורה בליל שבת, מבוטלת
רב”מ כבר בקושי נשם, הקושי הנשימתי שעמו התמודד, החמיר, וחולשתו היתה ניכרת, ואשר על כן הוכרז בער”ש כי החבורה בליל שבת, מבוטלת.., לאחר התפילה, נודע לו לרה”י זיע”א, כי הודיעו שהשיעור לא יתקיים, הוא התפלא ממש, מדוע שלא?, בנו שליט”א הסביר, כי הבינו שרה”י חלש ולכן ביטלו את השיעור, מה פתאום, שלל רה”י, אני מעוניין למסור את השיעור, לאחר דין ודברים בין מבקשי בריאותו, ומרן זצ”ל, הוחלט כי השיעור יתקיים כרגיל אך יוקדם ולא יתקיים בחצות הלילה, וכך הוי, רבי ברוך מסר את השיעור, ולמחרת אף נאם בקול לא לו בקידושא רבא, ומשם נלקח אל בית הרפואה, אדם כי ימות באוהל.
רבי ברוך מרדכי היה התגלמות המושג של ההכרזה הבריסקאית, ‘איך בין נישט פארמטערט’, איך הוא הגיב פעם למי שהציע לו ‘ללכת לישון’, אני אמר רבי ברוך, מעולם לא הלכתי לישון, השינה תמיד מגיעה אלי…
לא אשכח את סוף זמן חורף האחרון לחייו, שבת בבוקר, אחרי התפילה, רבי ברוך האריך לדבר ב’קידושא רבא’ על סיום זמן מוצלח, כמה התעלו הבחורים במשך החורף, וכמה עוד אפשר להספיק בפחות משבועיים שנותרו, ואז רעם קולו בתוכחה: ‘סוף זמן’, בחורים, אני שואל אותכם, התעייפתם?, אין לכם כבר כוח?, והרי ‘אני יש לי כוח!, אני לא עייף!. אתם, בחורים צעירים, התעייפתם?…’.
פניתי אל שניים מבכירי תלמידיו של רב”מ, לשמוע, ולהפנים, את התגלמות המושג, ‘עייף מלימוד זה פרדוקס’. ושניהם אילפוני במעשים פרטיים, מדהימים.
היה זה שנה קודם הסתלקותו, מספר לי הגר”צ שליט”א, כמידי ליל שבת הייתי מלווה אותו מהתפילה אל שולחנו, ושם לפני הקידוש הייתי מציע קושיא או שניים על הנלמד במשך השבוע ב’חבורת קדשים’, באותה השבת התארחו אצלו כמה וכמה מבוגריי הישיבה שהיו חביבים עליו, ותכף כשהתיישב רה”י אל השולחן, החלו האברכים לשורר מנגינות עריבות, אך היה ניכר על פניו כי אינו נהנה, חולשתו הרבה לא נתנה לו לשמוח, אחד ממשמשיו הפנה את תשומת ליבי למה שקורא, ואמר לי, כנראה שזה לא הזמן לשאול שאלות, אם שירים הר”י קשה לו לשמוע וודאי לדבר בלימוד, הסכמתי, ופניתי אל רה”י לאחל לו ‘גוט שבעס’, רה”י ראה אותו ומיד אמר, אה ר’ צבי, נו מה יש לך להקשות?, אני נדהמתי, אמרתי לו, נראה לי שאולי לא מתאים עכשיו, אבל הוא הגיב בתמיהה, למה לא, אדרבה, שאל, וכך דיברנו בלימוד כרגיל.. – הוא אשר אמרנו, איך בין נישט פארמטערט.
יום אחד מתקשר אלי הראש ישיבה בשעה 7:05 בבוקר
הקורונה פרצה מספר לי ר’ אברהם, והרב והרבנית הסתגרו בביתם, חמירא סכנתא, כך כמה חודשים אני הייתי משמשם, הסדר היה שבשעה 7:30 בבוקר אני נכנס לחדרו, מסייע לו בכל הנצרך, ובפרט לעלות אל המפלס הגבוה, שם היינו יוצאים אל המרפסת, כשבמרפסת ממול היה יוצא הגאון רבי יהודה עדס שליט”א, ולמטה ברחוב היו מתאספים מנין מתפללים. כך כל יום, שחרית בשעה 7:45 בבוקר ומנחה בשעה 7:00 בערב.
יום אחד מתקשר אלי הראש ישיבה בשעה 7:05 בבוקר, ואומר לי, ‘אבי, אני מחכה לך, אנחנו כבר מאחרים לתפילה’, אני התפלאתי מאוד, מה פירוש מאחרים לתפילה, הרי יש עוד 40 דקות עד התפילה, אבל לא חישבתי חשבונות, אלא מיהרתי לחדרו.
כשנכנסתי ראיתי את רה”י עומד לבוש עם הפראק וחובש את כובעו, וכשראה אותי אמר לי, נו כבר שבע ושמונה דקות, בא נצא לתפילה, מאוחר מאוד.
אני לא הבנתי מה הוא רוצה, ולמה הוא לא מתכוון להניח תפילין, ואמרתי לו, הר”י, התפילה מתחילה ברבע לשמונה לא עכשיו. אבל הוא לא הבין מה אני רוצה, רבע לשמונה, ממתי?, כך ניהלנו שיח בלתי מבין במשך דקה ארוכה, עד שעיני נחו על השולחן, ומיד הבנתי את אשר ארע.
אמרתי לרה”י, ‘הר”י בטח חושב שהיום יום שני, זה טעות, היום כבר יום שלישי’.
יום שלישי, שאל רה”י, איך יכול להיות?.
אני הסברתי לו: הר”י, אתמול אחרי מעריב, הר”י ביקש שאני יביא לו דפים, הבאתי אותם לרה”י, והנה עכשיו השולחן מלא בדפים כתובים, אין זה כי אם שהר”י ישב כל הלילה וכתב, ואחרי כתיבה ארוכה של 10 שעות ברציפות, הר”י פשוט שכח שכבר היה מנחה ומעריב, ובגלל שהשעון מחוגים מראה שהשעה 7 הר”י חושב שהגיע זמן מנחה, אבל האמת שאנחנו פשוט אוחזים כבר בבוקר של יום שלישי’..
באמת, התפלא הר”י, איך זה יכול להיות?, ולא נחה דעתו, עד שיצאנו אל המרפסת וראינו את השמש עולה ממזרח!.
כך בגיל עשרים, וכך בגיל תשעים, כי מלימוד לא מתעייפים.