וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (כה, כו)
"ויקרא שמו יעקב – הקדוש ברוך הוא". (רש"י)
שואל האדמו"ר מקוצק זצ"ל: יעקב אבינו, בחיר האבות, עמוד התורה, שמיטתו שלמה, לא מצא לו הקב"ה שֵׁם אחר שיבטא את גדלותו אלא 'יעקב', על שם שידו אוחזת בעקב עשו?
ומבאר: ההתרוצצות שהיתה בין יעקב לעשו בבטן אמם היתה מי יצא ראשון. כל אחד מהם רצה לצאת ראשון כדי להיות הבכור. והנה עשו ניצח ויצא ראשון!
נו? יעקב! תרים ידיים! עשיו ניצח אותך… אין מה לעשות.
לא! אני לא אתייאש, אלא אמשיך להתאמץ ולעשות מה שאני יכול לעשות! לפחות אנסה לאחוז בעקב שלו. גם אם זה לא יוביל אותי לתוצאה הרצויה, את מה שיש לאל ידי עוד לעשות – אעשה.
המידה הזאת, לא למקד את הראייה על הצלחה אלא על ההשתדלות והמאמץ, היא מה שהצמיחה את יעקב להיות בחיר האבות.
יהודי אינו "קבלן הצלחות". יהודי צריך להשתדל, להתאמץ, לעשות את כל מה שביכולתו לעשות, גם אם לא נראה לו שזה יוביל אותו להצלחה.
הקב"ה קרא ליעקב בשם זה כדי ללמדנו עד כמה הייתה חשובה אחיזתו של יעקב בעקב עשו, שבזה הוכיח שאינו מתייאש וממשיך לעשות כל מה שביכולתו לעשות.
כתוב בפסוק (בראשית כו, טו): "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו "תפארת יהונתן", שאברהם התאמץ לחפור בארות, במסירות נפש, כדי שיהיו מים מצויים לעוברי דרכים.
והנה, יאמר האומר: מאחר וסתמום פלישתים ומילאום עפר – מה יצא מכל המאמץ הגדול שהיה כרוך בחפירת הבארות? התשובה: גם אם נראה לכאורה שלא יצא כלום – יצא גם יצא! כתוב שכשאחיו של יוסף זרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים הוא לא ניזוק! איך יתכן? בזכות שאבותיו התאמצו על בורות מים! דבר שהצטער בו צדיק – לא ייכשל בו זרעו.
יוסף הצדיק הציל את עם ישראל כולו. מהיכן כל זה התחיל? מ"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם", גם אם בשעתו לא היה נראה שיצא מהם כל תועלת לאחר ש"סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר".
אל לו ליהודי לומר: אני לא יכול! אני לא מצליח! אני לא רואה שום תוצאה! מה שמוטל עליו הוא: לעשות כל מה שהוא יכול לעשות! אם יעשה את כל מה שיכול לעשות – יזכה לסייעתא דשמיא.
ולכלה יש עשרים וארבעה קישוטים
בספר "משחת שמן", למשגיח דישיבת גייטסהד, רבי שאול קויפמן זצ"ל, מספר:
רבי יהודה צדקה זצ"ל התגורר בשכונת גאולה בירושלים. בהיותו ילד בן תשע הלך לבקש ברכה מהאדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, שכבר החפץ חיים התייחס אליו כקדוש עליון.
שאל אותו ה"אמרי אמת": "מה אתה לומד"?
"משניות שבת", השיב.
"כמה פרקים יש במסכת?" שאל אותו האדמו"ר.
"עשרים וארבעה", השיב הילד.
"התדע למה יש מספר כזה של פרקים?"
הילד לא ידע תשובה. לאחר שקיבל ברכה מהרב'ה ויצא, רץ מרחוב יוסף בן מתתיהו עד בית כנסת "שושנים לדוד", שם ישב רבי יעקב חיים סופר, ה"כף החיים" זצ"ל, לשאול אותו.
ה"כף החיים" הסביר לו: שבת המלכה היא כמו כלה, "בואי כלה שבת מלכתא", ולכלה יש עשרים וארבעה קישוטים. זאת ועוד, התורה ניתנה בשבת. בשבת יש עשרים וארבע שעות, כל שעה יש ללמוד פרק אחד.
רץ הילד חזרה ל"אמרי אמת" וסיפר לו את התירוצים שאמר לו זה עתה ה"כף החיים"…
ה"אמרי אמת" התפעל מאד מהילד. ילד בן תשע שכל כך מתאמץ בשביל התורה, ונתן לו מטבע לשמירה. אמו הייתה חכמה ועשתה מהמטבע קמיע לבנה, הרב צדקה.
וכותב ה"משחת שמן", שבכל פעם שהרב צדקה היה מתקשה בסוגייה, היה נוטל את הקמיע ומבקש מהקב"ה שיפתח לו שערי חכמה, והיה מוצא תירוץ על מה שהתקשה.
ילד קטן לא מסתפק בלשמוע את הקושיה. הוא רץ הלוך וחזור לשכונה רחוקה כדי לדעת מה התשובה. אכפת לו מהתורה והוא מתאמץ למענה – בזכות זה זכה להיות הרב צדקה!
מי שמתאמץ, ועושה כל שיש לאל ידו לעשות – זוכה לסיעתא דשמיא!
(מתוך הספר ‘שש באמרתך’ בהוצאת ‘יפה נוף’)