וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לד' (כה כא)
התפילה מעידה על עוצמת האמונה שלנו. בתחילת הפרשה יש הרבה לימודים על תפילה, הסיבות לה והמעלה שלה.
כולם יודעים את דברי הגמרא (יבמות סד:): "אמר רבי יצחק, מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפלתן של צדיקים". כלומר, לא מפני שהיו האבות עקורים הם התפללו – אלא בגלל שהיו צריכים להתפלל התעכבה בשׂורת הלידה שלהם.
רבינו בחיי כאן מדייק את דברי חז"ל מתוך לשון הפסוק: התיבות "ויעתר יצחק אל השם" נכתבו מוקדם יותר לתיבות "כי עקרה היא", אף שראוי היה להיכתב בסדר הפוך: תחילה לספר שהיתה אשתו עקרה, וזו הסיבה שיצחק התפלל. אלא מדייק מכאן רבינו בחיי, הסיבה הראשונה היא התפילה – ובגלל שרצה הקדוש ברוך הוא בתפילתם נעשתה רבקה עקרה.
וכותב רבינו בחיי יסוד נוסף: "ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד, ואפילו לשנות הטבע!". את זה הוא מדייק מדברי חז"ל שהתקשו מדוע נכתב 'ויעתר' ולא ויתפלל או ויזעק. וביארו: "מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למדת רחמנות". מסביר רבינו בחיי באופן מעמיק, שתפילת צדיק לוקחת את ה'טבע' שלמטה, מחזירה אותו למעלה – ומורידה אותו באופן אחר, מתוקן. כלומר משנה את הטבע.
והרי אנו רואים בעינינו שתפילות מתקבלות?!
הסבא רבינו ה'סטייפלער' זצ"ל בספרו "חיי עולם" מביא את הגמרא (ברכות לב:) שמיום שחרב הבית ננעלו שערי תפילה. ונשאלת השאלה: והרי אנו רואים בעינינו שתפילות מתקבלות?! אלא הסביר שהכוונה היא שלא מובטח לאדם שייענה, אך תפילה מועילה בלי שום ספק! ולעתים 'תפילה עושה מחצה', כמו שכותב רש"י בפרשת עקב (דברים ט, כ). והוסיף דבר חשוב מאד, שהרבה פעמים אין האדם יודע כמה גרוע היה יותר לולא שהיה מתפלל.
עוד אמר לי על התופעה של בעלי תשובה הרבים המצויים בדורנו, שהתעוררותם לשוב באה להם מהבכיות והדמעות הרבות ששפכו הוריהם וזקניהם על צאצאיהם שסרו מדרך התורה והמצוה בשעתו. מהבכיות ההן נהיו תוצאות-חיים, להערת רוח טהרה עליהם ממרום בדור מאוחר-יותר.
בתפילת כהן גדול, בסיום סדר העבודה של יום הכיפורים הוא מבקש שלא ישמע ד' לתפילתם של עוברי דרכים ולא ימנע מטר בעבורם.
כאן למדים אנו על כוחה העצום של התפילה. אלמוני מהלך לו בדרך, מוטרד על ידי גשם שמרטיב אותו ומשבש לו את ההתקדמות. אין בנמצא שום 'פטנט' שיעזור; מפתח הגשם ביד ריבונו של עולם. הוא נושא עיניו למעלה ומבקש בקשה תמימה מעומק הלב: "עצור את הגשם בשבילי, שאוכל להגיע בנקל למחוז חפצי". והקדוש ברוך הוא שומע ונענה. זו תפילה אישית שרק לב היודע מרת נפשו יכול להביע אותה.
כדי לבטל את תפילתו של זה, נדרש צירוף של שלושה מרכיבים: הכהן הגדול, הקדוש שבאומה. ביום הכיפורים, היום הקדוש בשנה. ובקודש הקדשים, המקום הקדוש בתבל.
למדנו מכאן, כפול שתיים, מהי כוחה של תפילה היוצאת מקירות הלב!
אני יתפלל? שאתה תתפלל!…
מחותני רבי אברהם צבי הכהן גרוס שליט"א סיפר לי כי היה לו אח מבוגר שהמתין למציאת זיווגו, והוא הגיע אל הסבא רבינו ה'סטייפלער' זצ"ל עם פתקא דרחמי שיעתיר בעד אחיו. נענה ה'סטייפלער' ואמר לו: "אני יתפלל? שאתה תתפלל!… במה תפילתי עדיפה מהתפילה שלך! להיפך, לתפילה שלך יש עדיפות על שלי, שאתה יכול להביע את המשאלה טוב יותר, עם כל הלב!".
המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר פעם לאשה שבקשה שיתפלל בעדה: "למה את לא מתפללת בעצמך?", היא השיבה: "איזו השוואה יש בין תפילתי לתפילה שהרב יתפלל?!". והוא השיב: "אין זה נכון לומר כך! ולהיפך: כשהנעל לוחצת על אצבעות הרגל, רק האדם הנועל אותה יודע לתאר ולהביע בדיוק היכן לוחץ לו… אם תתפללי ותגידי לקדוש ברוך הוא מה שמפריע לך, הוא ישמע לתפילותייך!".
רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל' על התוספתא, היה מהרבנים הפעלתנים ביותר ברוסיה. בחודש אלול תר"ץ נגזרו עליו חמש שנים של עבודת פרך בעוון 'פעילות אנטי-סובייטית' בשל רצונו לעלות לארץ. חצי שנה עשה בסיביר ועוד כחצי שנה במחנה עבודה – עד שבלחץ בינלאומי של רבנים ואישים אחרים מכל רחבי העולם גורש ללטביה והגיע ללונדון בה שימש אב"ד במשך שנים רבות. לירושלים הוא הגיע בשנת תשי"א בגיל מבוגר, שבע תלאות ועלילות-חיים, והתגורר בשכונת 'בית וגן'. מסר שיעורים בישיבת 'קול תורה' וגם כיהן כראש ישיבה בישיבת 'סלבודקה' בבני-ברק.
רבים מוותיקי שתי הישיבות הללו, אלו שהכירו מקרוב את הליכותיו-בקודש, התרשמו במיוחד מעבודת התפילה שלו שהשפיעה על סביבתו. תפילה של 'כגמול עלי אמו'; כילד שעשועים המתחטא לפני אביו אשר אהבו. היה עומד ומתחנן לקדוש ברוך הוא בשפה פשוטה וברורה. הוא היה אומר תמיד באידיש: "הקדוש ברוך הוא אוהב כאשר הנך שוטח לפניו את טענותיך ומפרט הכל"…
פעמים רבות סיפר באוזני תלמידים ומקורבים על מה התפלל היום וכיצד התפלל. נהג להוסיף בתפילתו גם דיבורים ביידיש ["מאמע לשון"] כפי שראה אצל רבו גאון הגאונים רבי חיים מבריסק זצ"ל. תמיד בהשתפכות הלב והנפש.
רבי חיים אלימלך קורנברג זצ"ל שהיה מבאי-ביתו סיפר שאהב להיכנס לשמוע את תפילתו בברכת 'אהבה רבה'. מידי בוקר דבר-יום-ביומו היה משתפך בברכה זו לא רק בלשון הקודש ובנוסח המתוקן לכולנו מאנשי כנסת הגדולה אלא אף במאמע-לשון. בהיותו בן תשעים שמעו אותו מוסיף בתפלת 'שמע קולנו' ומבקש ביידיש כמשיח: "ריבונו של עולם, תן לי הבנה בתורה שלך!"
כשהיה יוצא מפתח ביתו היה מניח ידו על המזוזה ואומר בפשטות: "ריבונו של עולם! אני יוצא מהבית בריא, אני מבקש ממך שתחזיר אותי לביתי בריא!"…
מפיו של רבי יחזקאל נודע שכאשר נשלח לארץ-גזירה בסיביר, בבוקר הראשון במחנה, בטמפרטורה של חמישים או שישים מתחת לאפס, פקדו על האסירים לפשוט את הנעליים והגרביים ולרוץ יחפים על השלג שלושה קילומטרים. רבי יחזקאל נשא עיניו לשמים ואמר: אבא שבשמים, חסידיך הקדושים אמרו (בב"מ קז:) "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים", לפי שצריך אדם להשתדל בעצמו של יחלה בהצטננות. אך בממלכת הכפור כאן, כשאני בידי הרשעים הללו, אני מפיל תחינתי לפניך שתצילני מחולי היכול להיגרם ממזג-האוויר.
ואכן, אף שרואיו ומכיריו מעידים שבשכונת בית-וגן הירושלמית היה רגיש מאד לכל נדנוד של קור והיה מתעטף תמיד במעיל ובצעיף – סיפר רבי יחזקאל שבכל תקופת ריצוי 'עונשו' בסיביר לא לקה בהצטננות.
שמעתי ממורנו המשגיח רבי דן סגל שליט"א
לו היינו מאמינים בכוחה של התפילה, היינו נאחזים בה בכל כוחנו. התחלנו בדברי רבינו בחיי וה'ספורנו' שתפילת האבות והאימהות פעלו תחיית-המתים ממש! גם אנו יכולים לזכות על-ידי תפילה אמיתית, על-ידי תפילה שמלאה באמונה רק בכוחו של הכל-יכול, לשנות את הטבע.
שמעתי ממורנו המשגיח רבי דן סגל שליט"א כי פעם כשהיה באמריקה ערך 'מי שברך' בתפילה לחולים, וידע שאמו של אחד המתפללים היתה חולה בנה לא ניגש להזכיר את שמה. לאחר התפילה אמר לו רבי דן: "אתה יודע למה לא באת להזכיר את השם של אמך ב'מי שברך'? כי אינך מאמין בכוחה של תפילה. אילו היית מאמין היית ניגש להזכירה. אין לך הכרה שתפילה מסוגלת להועיל ולעזור".
אספר כמה עובדות טריות מהשנים האחרונות, בהן נוכחו שהתפילה פועלת כאשר אין ביד אדם להושיע:
רבי שלום פוברסקי זצ"ל, מראשי ישיבת 'קול תורה', סיפר: פעם היה צריך לטוס ללונדון בשעה שש בבוקר, וגם היה צריך להביא עמו ספרים. הלך בערב שלפני הטיסה וקנה את הספרים, ובהיותו במונית בדרך חזור לבית וגן נזכר שעדיין לא התפלל מעריב. הוא אמר לנהג שיוריד אותו בכיכר ברחוב הפסגה והלך להתפלל ערבית במניין 'חסידים' שמתחת לבית-הכנסת הגר"א. בעומדו להתפלל נזכר ששכח את הספרים, ואמר לעצמו שכעת קיבל ניסיון משמים איך יתפלל… והתחיל להתפלל בכוונה ושכח את דאגתו מהספרים. כשהגיע ל'שמע קולנו' נזכר בעניין והתפלל לקדוש ברוך הוא ואמר: "אין סיבה נראית-לעין שהספרים יחזרו, [הוא לא ידע מאיזו תחנת מוניות הנהג, וצריך לאתר אותו בשעות המעטות עד הנסיעה]. אבל אתה יכול לעשות שהם יגיעו אלי". כשיצא מבית הכנסת קיבל טלפון מהרבנית ששאלה אותו האם שכח ספרים במונית… וסיפרה לו שהנהג גילה שנשכחו אצלו ספרים והסתכל בשקית וראה את הקבלה מהחנות ברחוב עמוס, התקשר ושאל מי קנה אצלכם עכשיו ספרים ואמרו לו שהלקוח מוכר להם: הוא הרב פוברסקי שמתגורר ברחוב פרנק 9 בבית וגן. נסע הנהג והביא את הספרים עד פתח ביתו. והוסיף רבי שלום שיתכן שהדבר קרה לפני שהתפלל, בבחינת 'טרם יקראו ואני אענה'.
פעם נשאלה הָאֵם, הגברת קלצקין ע"ה
משפחת קלצקין ידועה מאד בירושלים ואף מחוצה לה. האב רבי בן-ציון ז"ל זכה לשבע-עשרה ילדים בלי עין הרע, זרע ברך ד'. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נולדו בשלושת הימים הראשונים של תחילת השבוע. פעם נשאלה הָאֵם, הגברת קלצקין ע"ה, לפשר התופעה הזו. הרי מבחינה סטטיסטית שבע-עשרה לידות לא אמורות להידחק בשלושה ימים מסוימים. והיא גילתה שתמיד תפילתה שגורה בפיה ללדת בתחילת השבוע, כדי שבשלושת הימים שלאחר הלידה לא תצטרך לשהות בשבת בבית החולים. וכל-כך למה? מפני שבעלה בוודאי יבוא לבקר אותה, ומביתם עד שערי-צדק ייאלץ לעבור את רחוב יפו ולראות חילולי שבת – דבר שגורם לו צער עמוק וצורב את לבו.
ראו, ראו נא. הקדוש ברוך הוא סידר לאשה חסידה וצדקת זו שבע-עשרה לידות באופן שאבי התינוקות לא יצטער בראותו חילול-שבת.
התפילה היא מפתח לכל העניינים
זו לשונו המרגשת של רבינו ה'חזון איש' זצ"ל (ח"א, אגרת ב): "חביבים ישראל שאין צריכים שליח, וכל ברנש בכוחו למצוא טוב על ידי תפילה. והשם מתאוה כביכול לתפילתם של צדיקים. התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. וכל שישים האדם מבטחו בו יתברך כן יעלה וכן יצליח".
ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל תמיד היה אומר: "כמה מאושר הוא האדם שיכול הוא להפנות את עצמו לקיר ולדבר עם בורא עולם, והוא שומע ונותן לו. כמה אושר צריך להרגיש מי שעומד ומתפלל".
ישנו בבני ברק תלמיד-חכם ואיש מוסר, רבי ברוך יצחקי שליט"א, מרביץ תורה חשוב עשרות בשנים בישיבת 'באר יעקב' בישיבת 'חמד' ועוד. הוא סיפר לי כי שמע ממקור נאמן על זקנה כבת שמונים שכדי לזרז את צאצאיה במצוות תפילה, סיפרה להם על ימי נערותה ועל נשואיה. וכך שחה להם: "התייתמתי מהורי בעודי ילדה קטנה, ורק סבתא היתה לי אשר בביתה גדלתי כבת. מנהג אנשי ירושלים היה להשיא יתומות בגיל צעיר – וכך בגיל שלוש-עשרה מצאתי את עצמי משודכת… לאחר מספר חדשים, בבוקר יום החתונה, לקחה אותי סבתי לכותל המערבי, הושיבה אותי על כיסא והורתה לי: 'מעתה ואילך – כאן תבכי וכאן תתחנני'!. ואני באותה שעה לא הבנתי על מה יש לבכות ביום העליז של החתונה… אבל עתה כשאני בת שמונים שנה יודעת אני היטב כמה יש לבכות ועד כמה יש להתחנן בדמעות ולבקש מבורא העולם על כל עלילות החיים".
כמה חכמה ותושייה יש בסיפור הזה. אנו זקוקים לסייעתא דשמיא בכל צעד בחיינו. ואשרינו שיש לנו את התפילה להתקרב דרכה להשם יתברך ולחזק אצלנו את האמונה והבטחון. הבה נשתמש ב"מטה עוז" הזה שבידינו ונפיק ממנו טובה וברכה כל הימים.
(קטעים מלוקטים, מתוך הספר 'לעשות רצונך')