תובנות מהחיים // יוחנן וסרמן
נסעתי לביקור קצר אצל הורי היקרים, וכשיצאתי מעיר מגורי, העפתי מבט קצר בלוח השעונים של המכונית, וגיליתי שהדלק מתקרב לקראת סיום. תכננתי לתדלק בתחנת הדלק הקרובה, אבל היה שם תור ארוך, אז המשכתי הלאה.
הגעתי להורי, שהיתי אצלם קרוב לשעה, ולאחר שהצטיידתי בשקית עוגיות מאפה ידיה של אמי, מצאתי את עצמי בדרך חזרה, כשנורת האזהרה החלה להבהב, הדלק עומד להסתיים…
"רק זה היה חסר לי", חשבתי לעצמי. וואיי וואיי, עכשיו אני יכול להיתקע פה בשולי הכביש, איזה לחץ!
ניסיתי להרגיע את עצמי, שהרכב בוודאי יצליח להגיע עם מעט הדלק שנותר לו עד לתחנת הדלק הקרובה. הם מראש מתכנתים את זה כך שנורת האזהרה תהבהב מספיק זמן מראש, כדי למנוע מקרים שהדלק מסתיים באמצע הדרך…
אבל היגיון לחוד ומחשבות מלחיצות לחוד. כל רמזור אדום מרט את העצבים שלי, כי ההמתנה נמשכת עוד שתי דקות ובינתיים הדלק ממשיך להתבזבז… כל משאית שהיתה לפני בכביש, גרמה למפלס החרדה לעלות, ובעיני רוחי כבר דמיינתי את עצמי עומד בצד הכביש ומתחנן לעזרה, כעני בפתח.
בסופו של דבר הצלחתי להגיע לתחנת הדלק, והתור עדיין היה ארוך. אבל הפעם חיכיתי בסבלנות, מאושר מהעובדה שהספקתי להגיע לפני שייגמר הדלק. "שווה לחכות עשר דקות בתחנת הדלק", אמרתי לעצמי, "מאשר להיתקע למשך כמה שעות בשולי הכביש…".
באותו ערב, נתקלתי בעלון שבו ציטוט מהמשגיח רבי דב יפה זצ"ל, שאומר שלימוד מוסר הוא כמו דלק למכונית. חייבים ללמוד כל הזמן, לא מספיק ללמוד מוסר פעם אחת או במשך תקופה ודי בכך, כי כמו שהדלק אוזל וצריכים למלא שוב ושוב, כך גם לימוד המוסר.
"אבל למי יש זמן לזה?", חשבתי לעצמי, ודחיתי את המחשבה הטובה שהתעוררה בי להתחיל להקפיד על לימוד המוסר…
מיד תפסתי את עצמי… מי שמתעצל להמתין בתור בתחנת הדלק, עלול לבזבז זמן פי כמה וכמה כשייתקע בשולי הכביש.
שווה להקדיש את הכמה דקות הללו ביום… גם אם זה נראה ממש מכביד וקשה לביצוע. כי בכל מקרה, האופציות החלופיות בוודאי לא יותר נעימות…
פחד להיתקע בכביש
מחזק ללימוד מוסר בתרוץ שאין אף פעם זמן