אחת מנסיעותיו של הרבי ה'אמרי אמת' זי"ע מפולין לארץ ישראל היתה בשנת תרפ"ז, באותה נסיעה שהה בארץ הקודש כמחצית השנה. במהלך שהותו כאן, ביקר בכמה וכמה מוסדות, ביניהם בתלמוד תורה הותיק והנודע 'עץ חיים'. הרבי נתבקש לעבור בין הכיתות, היה זה בחדשי הקיץ, ובאחת הכיתות ראה הרבי שלומדים את פרשת תולדות, נעצר הרבי ושאל את הילדים מה הפרוש של המלים 'ויעתר יצחק לה" מהו 'ויעתר'? והילדים ענו שרש"י אומר 'הרבה והפציר'. ושאל אותם מהי לשון מיוחדת זו – הרבה והפציר, למה הכפילות?
והסביר להם במשל, ילד רוצה לפעמים סוכריה, והאב נותן, אולם כשמבקש עוד ועוד, האב יודע שזה יזיק לו לשיניים ולא רוצה לתת, אולם כשהילד מרבה ומפציר, שומע לו האב ודואג על כאבו העכשוי של הילד, ולא על כאבו העתידי.
כך היה אצל יצחק. אברהם אבינו הלא נפטר חמש שנים קודם הזמן בכדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה (ראה ב"ב טז,ב). אם היה עשו נולד חמש שנים יותר מאוחר, היה העולם מרויח את אברהם אבינו עוד חמש שנים, ולכן הקב"ה לא רצה שליצחק יולד את יעקב ועשו כל כך מוקדם, רק שימתין עוד חמש שנים. אולם יצחק הרבה והפציר עד שהקב"ה נענה לתפלתו, והסוף ידוע שאברהם אבינו אכן נפטר חמש שנים קודם הזמן (יגדיל תורה, אלא שאלו השנים לא הלכו לאיבוד רק ניתנו לדוד המלך כדאיתא).
את הסיפור הזה סיפר לימים כ"ק אדמו"ר הפני מנחם זי"ע, וציין ששמע זאת מיהודי קשיש ברחוב אלפנדרי בשכונת מקור ברוך שבירושלים שהיה בעצמו אחד מן התלמידים באותה כיתה, והיה נוכח במקום. והפני מנחם סיים ואמר שיש ללמוד מכך מוסר השכל גדול: שיש הלוחצים וזועקים בתפלות ותחנונים ורוצים תכף לראות הישועה (תכף לזכות לילדים, שידוך, פרנסה), צריכים הם לדעת שבסוף זה יגיע, אבל אין כדאי להרבות ולהפציר דוקא על רגע זה, יש עוד חשבונות בשמים.
חז"ל כבר אומרים (ברכות סד,א) כל הדוחק את השעה (שרוצה שהצלחתו וחפצו יתממשו כבר עתה, ומרבה על כך בתפילות פעולות ויגיעות), שעה דוחקתו (השעה דוחקת אותו ונכשל. שלא זו בלבד שלא מצליח עתה, אלא אף בהגיע אותה השעה שכן היה ראוי להוושע בה, מפסיד אותה).
וטעם הדבר, כי גם הזמן – 'השעה' מתי תבוא ההצלחה, הרפואה, הפרנסה, השידוך, מקום העבודה, הכל הכל נקבע מראש בהשגחה פרטית, ואל לו לאדם לנסות עם כוחותיו להזיז ולהקדים את אותה השעה. כשתגיע השעה כבר תבוא הישועה, 'יש לך שעה ויתנו לך', ובאו הברכות האלו 'והשיגוך', הברכות כבר ישיגו אותו, אולם אל לו לאדם לדחוק ולנסות להקדים בכח את השעה, כי לא על דרך זו תהיה תפארתו, 'השעה' כביכול חזקה ממנו.
ומיותר להדגיש: שאין כוונת הדברים שאל לו לאדם לעשות השתדלות להצלחתו, להשגת פרנסתו, זיווגו. להפך, על האדם לעשות פעולות והשתדלות, אולם בד בבד להיזהר לבל הרבות בהשתדלות יתר, בקריעת עולמות, עליו אפוא לעשות השתדלות, אולם אם רואה שאינו משיג עתה מבוקשו, הרי זה סימן שעדיין לא הגיע על כך השעה, ועליו לחדול מלפעול ולהמתין לשעה הראויה שתגיע.
אדם רוצה להתקבל למשרה פלונית, מותר לו לבקש המלצות, לנסות לשכנע, להפעיל פרוטקציות, הכל בגבול הטעם הטוב, כשהוא רואה שזה לא הולך, עליו לחדול ולהתרצות לאשר ירצה היוצר, לא הולך עתה, ילך מחר שבעתיים. ובכלל זה, גם שלא להרבות להפציר בתפילה לבכות להתחנן לקרוע עולמות שכבר היום יראה ישועה, יש להתפלל, יש לבקש, יש לבכות, אבל לא להכריח לראות כבר היום את הישועה וכנ"ל.
ובספר 'חסד לאלפים' לבעל הפלא יועץ זיע"א (סדר משא ומתן סימן קנו אות כט) כתב 'אמרו רז"ל כל הדוחק וכו' הנה כי כן יהיה סימן ביד האדם על כל מין עסק ועל כל דבר שירצה לעשות, אם בא לו הדבר בנקל בסייעתא דשמיא יעשה ויצליח, כי ה' עמו, ואי לא מסתייעא ליה מילתיה, לא יהא רודף ודוחק על הדבר בהפצרה רבה, כי היא לא תצלח, אלא ירף ממנו עד יבוא העת מן השמים'.
והמגיד מדובנא (פר' שמות) מבאר בכך מאין צמחו ארבע גלויות, כאשר בפסוקי התורה נראה כי בברית בין הבתרים נאמר לו רק על גלות מצרים, ומנין התווספו כל אותן גלויות, והגלות האחרונה הנמשכת כבר אלפיים שנה?
רק שהקב"ה אמר לאברהם שישתעבדו בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ואם היה הדור ההוא ממתין ומתעכב במצרים עד תום הזמן, היה מסתיים הגלות ולא היתה עוד גלות אחריו, אבל בני ישראל דחקו את השעה, ויאנחו מן העבודה, ויזעקו, עד שהיה ההכרח למהר ולהקדים הגאולה טרם בוא הקץ, ואמנם התורה מעידה שלא יכלו להתמהמה כי לא היה עוד אפשר בידם לסבול עול השעבוד וצערו מגודל הלחץ והדחק ובהכרח גאלם יתברך, אבל למעשה נשאר על ישראל החוב להשלים השעבוד בגליות המלכיות עד ימינו אנו כל כך הרבה שנים. וזהו הלימוד מכאן שלא לדחוק את השעה, לבקש כן, אבל לא ללחוץ, לא להכריח, לדעת לסיים את התפילה במילים 'והטוב בעיניך עשה'.
וכמסופר: הרב אברהם יצחק רוטשטיין ז"ל (חמיהם של הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל והגאון רבי בנציון פלמן זצ"ל) קנה קרקע בתל-אביב, יחד עם שותף נוסף, והחליטו יחד לבנות על הקרקע – בנין, ולצורך כך השקיעו הון תועפות כדי להכשיר את הקרקע לבניה. לאחר כל ההשקעה העצומה נגמר להם הכסף והם עדיין אחזו רק אחרי היסודות של הבניין, הם לוו כספים רבים ונכנסו לחובות ענק בכדי לסיים את הבניה של הבניין, לאחר שסיימו את בניית הבניין חשבו למכור את הבניין עבור כיסוי חובותיהם ותיכננו שיישאר להם בצד עוד סכום נאה, ואכן תוך זמן קצר הם מצאו קונה.
ההסתדרות פנתה אליהם שהיא רוצה את הבניין לרכישה, והם לא ידעו מה להכריע כי ההסתדרות זה ארגון שחרט על דגלו נגד ה' ונגד משיחו בכל תהלוכותיו, הם עלו לביתו של ה'חזון איש' זצ"ל כדי לדעת מה עליהם לעשות. ענה החזון איש זצ"ל; בשום פנים ואופן אל תמכרו את הבניין שבניתם להסתדרות, כי ההסתדרות עורכים אירועים רח"ל בשבת קודש והם מחללים שבת.
הרב רוטשטיין ושותפו היו אובדי עצות, כי מצד אחד חובותיהם הרבים לחצו עליהם מאוד ומצד שני החזון איש לא מאפשר להם למכור את הנכס להסתדרות. עבר זמן ולא נמצא עדיין קונה אחר שיהיה מוכן לקנות את הבניין ובינתיים הנושים לחצו עליהם לקבל את חובותיהם, הם לא ידעו להשית עצה בנפשם. בצר להם הם שוב פנו אל החזון איש כדי לדעת מה עליהם לעשות, אמר להם החזון איש אענה לכם במשל, שדרכו תוכלו להבין מה אכן עליכם לעשות.
וכה סיפר להם: היה אדם שהלך במדבר והרגיש צמא נורא למים, החליט לחפש במעבי המדבר אולי ימצא נפש חיה שתוכל לתת לו קצת מים, הסתובב האיש שוב ושוב אבל לא מצא שום אדם, וגם שום זכר לאיזה שהוא מעיין לא נמצא בכל הסביבה, ובינתיים הצמא מכה בו ללא רחם והוא חש שבעוד רגעים ספורים יאבד את שיווי משקלו ויקרוס… ואז להפתעתו הוא שומע מים מפכים… מאיזה שהוא מקום, הוא הלך בעקבות הרעש ולהפתעתו הוא רואה שאכן יש שם באותו מקום נקודה של מים. אבל לצערו המים היו מי שופכים שהגיעו מאיזה צינור…
חשב האיש מה עלי לעשות? באם אגש לשתות ממי הביוב, אוכל להרעיל את עצמי ולהינזק! אבל באם לא אשתה אמות…. מה עדיף?? בצר לו החליט לשתות מימי הביוב ובכך להרוות את נפשו!! ובאשר לזיהום… אולי הגוף יצליח לגבור על זה…
אחרי כמה דקות הוא שוב שומע זרם מים מפכים… הוא ניגש לשם, והוא רואה מעיין מים חיים זכים וטהורים… הצטער האיש מאוד, וחשב לעצמו אילו הייתי ממתין עוד קצת (ולא דוחק את השעה) הייתי שותה ממעיין מים זכים אלו. מים נקיים וטהורים ללא חששות כלל…
כאן סיים החזון איש את משלו…. ופנה אליהם, כשדבריו מובנים שהם יכולים לשתות מימי הביוב של ההסתדרות… אבל אז הם יפספסו את המים הזכים של המעיין הטהור שממתין עבורם… ואז אמר להם החזון איש: דעו! כי בחיים זה תמיד כך, אחרי שמגיע מי הביוב בדרך כלל בהמתנה קצרה אמור להגיע מים ממעיין מים חיים, רק צריך קצת להמתין ולא לדחוק את השעה… ואכן לאחר זמן מועט שינו בעיריה את הת.ב.ע. שבאותו איזור, והמקום נהפך לאיזור מסחרי מבוקש מאוד והם הרוויחו ממנו כפל כפלים מכל מה שהוצע להם קודם.
(מתוך הספר 'להתחזק' הנמצא בשלבי עריכה, מאת הרב חיים אברהם יאמניק שליט"א. הלימוד במאמר זה, לעילוי נשמת האשה החשובה מרת הינדא אילה בת ר' חיים עוזר ע"ה)