סיפר הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א כפי שמובא בספר אוצרותיו המופלאים 'לרומם' על פרשת השבוע:
בעיר טבריה התגורר חסיד בויאן בשם רבי ישראל גולדיס ז"ל, שעסק בצרכי ציבור שלא על מנת לקבל פרס, ומצא את פרנסתו מחנות שהיתה בבעלותו.
כשיהודי מרוקו עלו לארץ והתיישבו בין השאר בטבריה וסביבותיה, רבי ישראל היה האיש שפעל לרשום את הנערים הצעירים לישיבות קדושות כדי שיתחנכו בדרכי אבותיהם.
באותה תקופה העניות היתה גדולה, והעולים לא יכלו לקנות לילדיהם אפילו חולצה ראויה לשמה. בתוקף תפקידו כסגן יושב ראש המועצה הדתית בטבריה, העביר רבי ישראל החלטה שכל נער הרשום בלימודים עם פנימיה, זכאי לקבל מאה לירות לרכישת ביגוד.
נערים רבים שעמדו ללמוד בישיבות הקדושות הודות לפעלו של רבי ישראל, נעמדו בתור כדי לקבל את מאה הלירות המובטחות. רבי ישראל ישב מאחורי השולחן, ומלפניו השתרך טור ארוך של בחורי ישיבה שקיבלו מידיו את המענק המיוחד. בין הממתינים נדחק משה גולדיס בנו של רבי ישראל, שהיה תלמיד ישיבת בויאן בירושלים. כאשר משה הגיע לראש התור, שאל אותו אביו בפליאה: "בשביל מה באת?"
"מה זאת אומרת בשביל מה באתי?" הגיב משה, "באתי לקבל את מאה הלירות כמו כל בחור ישיבה".
התשובה לא נשאה חן בעיני רבי ישראל: "שמע טוב משה היקר! תמיד נהניתי מיגיע כפי, מעולם לא לקחתי מתנות וגם הפעם אינני רוצה להנות מהמענק. לך הביתה ואני אקנה לך בגדים על חשבוני".
כשרבי ישראל חיתן את צאצאיו הוא חתם עם כל מחותניו על אותו ההסכם. כל אחד מהמחותנים התחייב לשלם חצי מדויק מהוצאות החתונה, הנדוניה והדירה. אחד ממחותניו של רבי ישראל היה יהודי חסיד ביאלה, שבבעלותו היה מפעל טקסטיל מצליח ליצור חוטי אריגה. בתקופת האירוסין פרצו לשוק החוטים הסינטטיים, ששווקו בחצי המחיר וכבשו את השווקים. בתי האריגה שיצרו חוטים טבעיים קרסו ונסגרו, כשהם מותירים את בעליהם חסרי כל.
המכה הכלכלית לא פסחה על מחותנו של רבי ישראל, שאיבד את כל הונו. המחותן פנה לרבו האדמו"ר בעל ה"חלקת יהושע" מביאלה זצ"ל ושפך את ליבו: "לא רק שהפסדתי את כל רכושי, גם אינני יכול לעמוד בהתחייבותי כלפי מחותני רבי ישראל גולדיס. הבטחתי לממן חצי מהוצאות החתונה, ונדוניה והדירה, וכרגע אין לי שום דרך לעמוד בהסכם".
כשהמחותן עזב את החדר, ביקש האדמו"ר מבני ביתו להתקשר לרבי ישראל גולדיס ולשאול מתי הוא יכול לבקר אותו בטבריה כדי לשוחח עמו בענין חשוב. רבי ישראל נרעש ונרגש לנוכח בקשת האדמו"ר. "אינני מסכים שהרבי יטריח את עצמו ויסע מירושלים לטבריה כדי לשוחח איתי, אני אסע מטבריה לירושלים ואגיע אל הרבי".
רבי ישראל נהג לקבוע את כל חתונות צאצאיו ביום שלישי בו סגורות החנויות בשעות אחר הצהרים, כדי שלא יאלץ לסגור את חנותו בזמן המסחר. אולם ברגע בו שמע שהרבי מביאלה מבקש לשוחח עמו, הוא נעל את חנותו באמצע היום, ונסע בשלושה אוטובוסים, מטבריה לחיפה, מחיפה לתל אביב, ומתל אביב לירושלים.
לאחר שש שעות נסיעה מפרכות הגיע רבי ישראל לרחוב יוסף בן מתתיהו בירושלים ופנה למעונו של האדמו"ר מביאלה. הרבי קיבל את פניו בשמחה וגלגל עמו שיחה, עד שהגיע למצבו הקשה של המחותן שיצא נקי מנכסיו. רבי ישראל, שלא ידע מאומה על מצבו הכלכלי הרעוע של מחותנו, מצא את עצמו עומד לפני הרבי המום ונבוך.
לאחר מחשבה קצרה פנה רבי ישראל לאדמו"ר: "רב'ה, שמעתי פעם שכשיהודי מחתן את צאצאיו, נפתח לו שער מיוחד של השפעה ממרומים. האם רוצה הרב'ה שכל ההשפעה לחתונה הזו תעבור דרכי?"
האדמו"ר שתק מספר רגעים וביקש מרבי ישראל להמתין בחדר הסמוך. בינתיים הזעיק האדמו"ר לביתו את אחד מחשובי חסידי בויאן בירושלים, וחקר מיהו רבי ישראל גולדיס מטבריה ומה טיבו. החסיד השיב כי רבי ישראל גולדיס ידוע באמונתו האיתנה בקב"ה ובבטחונו החזק כמו סלע.
לאחר שהחסיד עזב את הבית, קרא האדמו"ר לרבי ישראל וביקש ממנו לחזור על השאלה שהעלה לפני שעזב את החדר.
"האם מתכוון הרבי שההשפעה לחתונה תעבור דרכי?" שאל ישראל במבוכה.
"אכן כן", השיב האדמו"ר, "זו כוונתי, שההשפעה תעבור דרכך, שיהיה לך שפע ברכה והצלחה".
רבי ישראל ענה אמן בכוונה, שלף פנקס צ'קים, רשם המחאה בת עשרים אלף לירות והושיט אותה לרבי. "אלו דמי הקדימה שהמחותן נתן לי עבור הדירה. היות וסיכמנו עכשיו שההשפעה כולה עוברת דרכי, אני מעונין להחזיר לו את המקדמה שנתן לי", נימק רבי ישראל כשהוא חדור אמונה מכף רגל ועד ראש.
"לא באתי לבקש עבור העבר אלא עבור העתיד", הסביר האדמו"ר, "יכול אתה להשאיר את המקדמה אצלך". אולם רבי ישראל טען שלאחר הברכה שקיבל, הכסף אינו שלו ולא אמור להישאר ברשותו. כשראה האדמו"ר שרבי ישראל עומד על דעתו, הוא נטל את ההמחאה על מנת להשיבה למחותן ונפרד מרבי ישראל לשלום.
לימים סיפר רבי ישראל גולדיס את הדברים הבאים: "במשך עשרות שנים התגוררתי בטבריה והתפרנסתי מאותה חנות. אך אינני זוכר עוד שנה ברוכה כאותה שנה, בה כל ההשפעה עברה דרכי. את שפע הברכה שהרגשתי בהכנות לחתונה הזו, לא הרגשתי באף אחת מחתונות צאצאי".
כשאדם מאמין ובוטח בקב"ה בכל ליבו, הוא מעלה את עצמו להנהגה שמעל דרך הטבע. ומכאן ואילך הוא יכול להסתפק בהשתדלות המזערית ולסמוך על ה' יתברך שירעיף עליו שפע וברכה והצלחה.