האם לאחר נס ומופת כזה שהמים עולים לקראתה, יש עוד צורך במבחן החסד?

כשאליעזר ניצב ליד הבאר, התפלל "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וכו'. וכשראה את רבקה כאשר כדה על שכמה מתקרבת אל הבאר והמים עולים לקראתה, ביקש ממנה הגמיאני נא מעט מים מכדך וכו'.

ויש לשאול האם לאחר נס ומופת כזה שהמים עולים לקראתה, יש עוד צורך במבחן החסד? הלוא מן השמים הוכיחו שהיא צדקת?

אלא יש ללמוד מכך שמופתים אינם הוכחה על האדם שהוא מושלם ובעל מידות. יתכן שזה זכות אבות או סיבות אחרות. האדם נבחן רק בעבודתו העצמאית ובמידותיו הטובות.

(הגאון ר' אלעזר יועץ קופל זצ"ל 'משלחן גבוה' חיי שרה גיליון 28 תשפ"ג)

פנינים מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה

בעל הטורים

נהגתי בביתי שלא לאכול עד שאדבר דברי,
ברכת נטילת ידים ברכת המוציא

לְעֶפְרֹן. חסר, בגי' עין רע. עפרן עולה ת' כנגד ארבע מאות שקלים שלקח במערה

וְאַבְרָהָם זָקֵן. וסמיך ליה ו'ה' ברך' כשהזקין ולא יכול עוד לצאת ולבא לישא וליתן אז הוצרך לברכה וה' ברכו:

בָּא בַּיָּמִים. כשבא במנין ימים שנים ברכו בבן שנולד יצחק

וישם- כתיב, מלמד שנתנו לו סם המוות בקערה ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש.

וַיּוּשַׂם. ב' דסמיכי. הכא. ואידך ויישם בארון. רמז שרצו להמיתו וליתנו בארון והוא הרגיש ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, כי עבד אברהם אנכי, נהגתי בביתי שלא לאכול עד שאדבר דברי, ברכת נטילת ידים ברכת המוציא ובזה חשב כי ינצל שכוס של ברכה לטובה מצטרף ולא לרעה. וכן היה לו, שבא המלאך והחזיר סם המוות לצד בתואל ואכל ומת.

וי"מ שנתנו לו דבר איסור ואמר לא אוכל עד שאם דברתי דברי, עבד אברהם אנכי ואיני אוכל דבר איסור

אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי. אברהם אמר משבועתי והוא החמיר עליהם לומר שהביאו באלה שהיא חמורה יותר כדי שיתרצו

לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב

עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל. וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק

 

חַיֵּי שָׂרָה – חיי האדם

מנהג העולם לברך אחד את השני שתחיה 'עד מאה ועשרים שנה'

מנהג העולם לברך אחד את השני שתחיה 'עד מאה ועשרים שנה', ורגילים להסתמך בזה על הפסוק "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו' ג'), אכן כוונת הפסוק היא שהקב"ה האריך אפיים והמתין לאנשי דור המבול במשך מאה ועשרים שנה, וכמו שמבואר ברש"י, ואין לזה שייכות לאורך חיי האדם, וכבר עורר בזה האבן עזרא שי"א שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט, ורק על הרוב ידבר, ואין זה אמת כי הנה שם חי שש מאות שנה וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות, ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה. (וכן נראה בירושלמי בנזיר).

אכן המלבי"ם כן פירש שהקב"ה קבע ששנות חיי האדם יהיו מאה ועשרים.

ויש שנתנו מקור למנהג זה ממשה רבינו שחי מאה ועשרים שנה, והאברבנאל מוסיף שבמדרש כתוב שנזכר שם משה קודם שנולד שנאמר "בשגם הוא בשר" וחשבון 'בשגם' כחשבון 'משה', ובאותו פסוק מוזכר שימי האדם הם מאה ועשרים שנה. (וכ"כ המלבי"ם עיי"ש).

כי מסתמא לא יחיה חבירו יותר ממשה רבינו

והגר"מ שטרנבוך כתב שכיון שמשה רבינו חי ק"כ שנה, לכן הורגלו לברך איש לרעהו שיחיה מאה ועשרים שנה, כי מסתמא לא יחיה חבירו יותר ממשה רבינו.

ישנה שמועה בשם הגר"ח מבריסק שאין לברך את חבירו שיחיה עד מאה ועשרים שנה, כיון שיש בזה חשש איסור קללה, שהרי יכול לחיות יותר, שלא מצאנו שום מקור בתורה שחיי האדם מוגבלים למאה ועשרים שנה, ואדרבה מצאנו שרבי יוחנן חי ארבע מאות שנה, וכן עוד אמוראים חיו יותר מק"כ שנה, וא"כ כשמברכו עד מאה ועשרים שנה נמצא כמקלל במה שמגביל לו את החיים עד מאה ועשרים.

והגר"מ שטרנבוך הוסיף שהרמב"ם כתב שבימות המשיח יאריכו חיי בני האדם, כי בהעדר הדאגות והצרות יארכו החיים, והלא אנו מצפים בכל יום שיבוא, וא"כ עכ"פ כשיבוא המשיח יהיה מצוי שאנשים יאריכו ימים יותר מק"כ שנה, ולכן בפשטות אין לברך עד מאה ועשרים שנה אלא יברך בסתמא שיזכה לאריכות ימים.

 

יש שנהגו לברך 'עד מאה שנה'

מאידך יש שנהגו לברך 'עד מאה שנה', וכן מקובל בשם הגר"א, וכן כתב רעק"א בצוואתו.

ומקור לשון זה הוא עפ"י המשנה באבות (ה' כ"א) בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

הגר"ש הירשלר כותב ששמע מר' חיים ליברמן שיש לברך 'עד מאה כעשרים שנה', והיינו שבן מאה יהיה כבן עשרים וכפירוש רש"י בתחילת הפרשה, ופעם איחל כן להגאון בעל שבט הלוי ונהנה מאד וממש זרחו פניו.

רבקה אמנו, תתקוממי, תצעקי גוואלד! זה לא הוגן! למה אני צריכה לשבור את הגב

וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ (כד, יז)

הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א: כאשר יעקב אבינו ראה את רחל באה עם צאן לבן, מיד ניגש וסייע לה ולרועים שהמתינו על יד הבאר: "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (כט, י).  גם משה רבינו השקה את צאן בנות יתרו, כי כאשר רואים שהזולת טורח ועמל, יש מצוה לסייעו.

לאור זאת, לא מובן מדוע אליעזר עבד אברהם לא סייע לרבקה, שהיתה אז ילדה בת שלוש, בשאיבת המים, ולא זו בלבד אלא ביקש ממנה להשקותו, ואף את גמליו.

אדם המבקש מילדה קטנה למזוג לאלף איש כוסות מים, היתכן דבר כזה?  התשובה היא, שאליעזר ידע דבר אחד: בשביל לקבל אשת חסד שתעמיד את כל בית ישראל ותכוננו על עמוד החסד, עליה להיות בעלת חסד מושלם, ללא גבולות, וגם ללא טרוניות והערות!

לרבקה אמינו יכלו להיות המון הערות. נצייר לעצמנו: ילדה קטנה בת שלוש שנים עומדת ליד הבאר, והנה מגיע בן אדם מבוגר, גבוה משכמו ומעלה, ועמו עשרה גמלים מגמלי אדוניו, והוא מבקש ממנה: "השקיני נא מעט מים" – אפתח את פי ואת תמזגי לתוכו את המים, להבדיל כמו עשו. לא שתתן לו וישתה, אלא תשקה אותו. מסכנה, ילדה קטנה צריכה לעשות כאלה מעשים?…  רבקה יכלה לומר לו: "בבקשה אדוני, קח את הכד, תמלא לך מים ותשתה. מה אתה רוצה ממני?…" אבל לא! היא חשבה לעצמה: כנראה עייף הוא מאוד מחמת טורח הדרך הארוכה שעבר, מסכן, סכנת נפשות. טוב, השקתה אותו.

אבל זה עדיין לא נגמר… "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב…

רבקה אמנו, תתקוממי, תצעקי גוואלד! זה לא הוגן! למה אני צריכה לשבור את הגב ואתם תעמדו כך ותסתכלו בהנאה?…  לא! את רבקה לא מעניין מה אחרים עושים, איך הם מתנהגים. הקב"ה נתן לה מתנה – לעשות חסד עם אחרים, והיא תעשה זאת עם כל הנשמה, ללא הערות, חסד ללא גבול. שואבת מאות ליטרים של מים מהבאר כדי להשקות את הגמלים. כמו אברהם אבינו ששחט שלושה בני בקר עבור שלושת הערביים המשתחווים לאבק רגליהם. אם כך – זוהי האשה המתאימה! "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק"!

('משכני')

ואם יש אמצעים לאבא שלו ואביו נותן לו וילה שלש קומות הוא כבר חושב שאין לו כל כך מה להתפלל

וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן  (כד מב)

'אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה' (רש"י).

הגאון רבי יהודה אריה הלוי דינר שליט"א: שואלים, הרי אנחנו יודעים שתורה יותר חשוב מעבדי אבות, וא"כ למה באמת הל"ט מלאכות לומדים אותם ברמז, הלכות טומאה וטהרה, כלים, אהלות כל זה גם ברמז, וכאן מאריכים?

מרן הגראמ"מ שך זצ"ל תירץ בשם מרן החפץ חיים זצוק"ל שבחור המגיע לגיל שידוכים חושב לעצמו שהוא בחור מעולה, למדן, מידות טובות, המתמיד של השיעור, וכל המעלות שאפשר, ובכל זאת מתפלל שה' יעזור שיהיה לו שידוך אבל חושב לעצמו שהוא מסודר, ואם יש אמצעים לאבא שלו ואביו נותן לו וילה שלש קומות הוא כבר חושב שאין לו כל כך מה להתפלל לה' אבל בכל זאת עושה זאת כי כל צריך לעשות.  לאברהם אבינו היה בן יצחק שהיה מושלם, וגם היה לו אמצעים מכל השפע שקיבל מאבימלך, ובכל זאת כתוב בפסוק 'ה' אלוקי השמים… הוא ישלח מלאכו לפניך", ובפסוק י"ב "ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם" גם אליעזר מתפלל, גם (פסוק נ"ב) "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה". זה בא ללמד אותנו שאין "אני" כי הכל מלמעלה. בכל מצב שבן אדם נמצא זה מה' יתברך, מה שהקב"ה רוצה זה מה שיהיה. וזה הלימוד, רק לסמוך על ה' יתברך.

שמעתי מהגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א שאמר בשם מרן החזון איש זצוק"ל שיסוד של יראת שמים הוא לבקש כל הזמן ולהודות כל הזמן [וכל זה גם בדברים קטנים], וזה העצה לקשר את עצמו לריבונו של עולם.

('דברי השירה' מרחשון תשפ"ג, גליון 310)

וכי ככה מנהלים משא ומתן מול ערבי?

רבי שלמה לוונשטיין שליט"א: יש שואלים על התנהלותו של אברהם בנוגע למחיר שדרש ממנו עפרון, וכי ככה מנהלים משא ומתן מול ערבי? לערבי שאומר ארבע מאות נותנים ארבע מאות? לכל היותר מציעים לו מאתיים וגומרים על שלוש מאות, הלוא כן? ככה זה עובד אתם. כל אחד יודע. מה קרה כאן שאברהם נותן לו את מה שהוא מבקש?

יש סיפור על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, שפעם בא אליו יהודי ובכה שהוא צריך עשרת אלפים דולר. האדמו"ר החל לחפש במגירה, והוציא מתוכה תשעת אלפים דולר. אחר כך חיפש בעוד מקום וגירד עוד חמש מאות דולר. המשיך לחפש פה ושם, עד שהשיג עוד ארבע מאות דולר, סך הכל: תשעת אלפים ותשע מאות דולר. הוא נתן את הסכום ליהודי, והלה הודה לו ויצא ממנו בשמחה.

שאל אותו הגבאי: "רבי! הרי במגירה יש הרה יותר מעשרת אלפים דולר. מדוע נתת לו בצורה כזאת"?

השיב האדמו"ר: "אם הייתי נותן לו עשרת אלפים דולר – הוא היה 'אוכל את עצמו', למה לא ביקש עשרים אלף… ומרוב צער הוא לא היה ישן בלילה. בצורה שנתתי לו הוא הלך הביתה שמח וטוב לב".

על פי זה יש מבארים שזו היתה כוונתו של אברהם אבינו. הוא נתן לעפרון מיד את כל הארבע מאות שביקש, כדי שעפרון, איש רע עין, 'יאכל את עצמו' למה לא ביקש יותר…

(מתוך מתוק האור אברהם אבינו)

צידה לדרך

וה' בֵּרַךְ וגו'

התורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה טובה בזקנתו, שנאמר ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל (קידושין כב.).