"אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (כ"ג י"ח) – טעמים להשתטחות על קברי צדיקים – א. בספר חסידים (ס' תג) כתב: ברזילי הגלעדי אמר: אמות בעירי, כי יש הנאה למתים שבאים אוהביהם על קבריהם ומבקשים על נשמתם, שעי"ז מיטיבים להם בעולם הבא, וגם כשמבקשים מהם – הם מתפללים על החיים. ב. לפי שביה"ק הוא מקום מנוחת הצדיקים הוא קדוש וטהור, והתפילה שם מקובלת יותר (משנ"ב תקפא סקכ"ז, כה"ח צה). ג. המתפלל על קברי צדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מה' שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר (מג"א תקפא ז בשם מהרי"ל). ד. לפי שיש בזה תועלת לחיים, כאומר 'הרי אנו חשובים לפניך כמתים' (כדאיתא בתענית טז. ועניין זה קיים אפילו כשהולך על קברי גויים) או כדי שיבקשו עלינו רחמים. כאמור, מנהג התפילה על קברי צדיקים מובא כבר בגמ' (סוטה לד:) שכלב עלה להשתטח על קברי האבות כדי שיבקשו עליו רחמים ויצילוהו מעצת המרגלים. המקור הראשון להשתטחות בקבר צדיק מצאנו אצל יוסף שהשתטח על קבר אמו כשירד למצרים, וענתה לו אמו שה' יצילו מכל רע (ספר הישר). וכן מצינו במדרש (בר"ר פ"ב י) לגבי רחל שקברה יעקב בבית לחם כדי שכשיעברו הגלויות שם תבקש עליהם רחמים. המנהג להתפלל בקברי צדיקים מוזכר במדרש (קהלת פרשה י) וכן איתא בזוהר (שמות דף טז:): 'אם לא תפילת המתים עבור החיים, לא היו החיים מתקיימים אפילו חצי יום'. ואיתא ברש"י (יבמות קכב.): 'ובתשובת הגאונים מצאתי, כל הנך ריגלי דאמוראי – יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מסביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם. וכן עניין העלייה לקברי צדיקים מוזכר בשיטמ"ק (כתובות קג:), בספר חרדים (פס"ה) בשם הרמב"ם ובעוד ראשונים ואחרונים. וידועים דברי הגר"א בפירושו לתיקוני הזוהר, שמיום שחרב בית המקדש, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על קברי צדיקים.
"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" – סיפור
היה זה לאחר מלחמת תשכ"ז, כשנודע שהתחדשה הגישה למקומות הקדושים, ביניהם מערת המכפלה. המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל הביע את רצונו לפקוד את המערה בחברון, ונועדו קבוצה מבני הישיבה להוציא את הדבר לפועל. שתי מכוניות הועמדו, באחת מהן נסעה הרבנית מ' חנה ע"ה שביקשה גם היא להצטרף לנסיעה. בדרך עברו דרך ביתו של שר הדתות שהמציא עבורם את אשרת הכניסה למתחם המערה, משם המשיכו למערה. השעה כבר הייתה 5:00 בערב. כשהגיעו, התאכזבו לשמוע מהחיילים בחוץ שהכניסה נסגרה בשעה זו. היה זה מפח נפש עבור המשתתפים, לאחר כל המאמץ שהיה כרוך בארגון הנסיעה. אחד המשתתפים ניגש לקצין המופקד על המערה ואמר לו: 'תראה, נמצא כאן צדיק גדול, הרב לאפיאן…' הקצין היסה אותו באמצע דבריו ואמר: 'שמי הולצברג-עציון, אני חניך המדרשיה בפרדס חנה, אני מכיר את הרב לאפיאן ואת הישיבה, אין צורך להסביר לי אני מציע לכם: תמתינו בצד, כשהמבקרים יתפנו – אכניס אתכם'. כגודל האכזבה כך רבתה ההפתעה כשנודע לנוסעים אודות הקצין הידידותי. אך כשרבתה ההפתעה עבור הנוסעים, היה הדבר סימן ואות לרבי אליהו לאפיאן, והוא גילה זאת: היות ומסופר בגמ' על האמורא שביקש להיכנס למערת המכפלה ולא נתנו לו, עד שנכנס וראה את עקבות אדם וחוה כשני גלגלי חמה, לכן רצה רבי אליהו לראות היצליח ה' דרכו להיכנס למערה. בתחילה היה נראה כמניעה, ולפתע הכניסה אושרה בדרך מופתית. אחר שהמבקרים פונו מהמקום, איפשרו להם להיכנס. המערה הייתה ריקה למעט רבי אליהו וקומץ מלוויו. רבי אליהו נעמד מול הפתח המכוון כנגד הקברים למטה בחלל המערה בין קימורי הגג, וקולו החוצב הדהד: 'מבקשים מכם אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה שתתפללו שיבוא משיח צדקנו, וכל ישראל יהיו מאמינים ב-ה'!' (מרשימות ד. צפתמן)
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק תשפ"ד)