"כנער צעיר, היה לי רצון עז לפתוח את הכספת ולקרוא את המחברות. אבא אמר לנו שהוא יודע את קיצו, כי הרבי אמר לו. זה הפחיד אותי מאוד, והייתי מוכן לתת כל הון כדי לפתוח את המחברת ולראות כמה זמן נותר…"

שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה   (כג א)

אבא זצ"ל, היה מקורב מאוד לרבים מגדולי ישראל, הוא היה בקשר חזק מאוד עם מרן הגרי"ש אלישיב, זכה לחביבות יתירה אצל מרן הגר"ע יוסף, ועמד בקשר קרוב עם גדולי עולם רבים נוספים, אבל הוא אמר לי ששני האנשים שהשפיעו עליו ועיצבו את האישיות שלו יותר מכל, היו מורו ורבו הגרש"ז זצ"ל אויערבך, ומורו ורבו הרבי ה'בית ישראל' מגור זצ"ל. שאלתי אותו פעם אם הוא מגדיר את עצמו כ'חסיד גור', והוא השיב לי "אני לא חסיד גור, אני חסיד של הרבי מגור". עם זאת, בצוואתו ביקש שנכתוב על מצבתו שהוא היה חסיד גור, וכך עשינו.

אבל כדאי שנתחיל את הסיפור הזה מההתחלה. בצעירותו נשלח אבא ללמוד בישיבת 'הדרום' ברחובות. זו היתה ישיבה שבה למדו רבים מהציבור הדתי לאומי, ואבי מורי שמשפחתו השתייכה גם היא לציבור זה נשלח לשם. אמנם, בישיבה עצמה היה צוות רבנים חרדי, מרן הגרא"מ שך היה ר"מ שם למשך תקופה, והיו עוד גדולי תורה שלימדו שם. זכור לטוב במיוחד הגאון רבי מנחם מנדל שיינין זצ"ל, אביו של יבלחט"א הגר"י שיינין שליט"א, רבה של אשדוד, שהיה משגיח שם בישיבה, והיה מעודד את הבחורים לעבור ממנה לישיבות קדושות באווירה חרדית.

גם אבי מורי רצה לעבור לישיבה חרדית, הם היו קבוצה שלמה של בחורים שרצו לעבור לישיבות חרדיות, וכמובן שההורים לא התלהבו וניסו להניא אותם מהצעד הזה.

אותה קבוצה היתה מגיעה מדי פעם ל'טישים' של הרבי מקרעטשניף זצ"ל, הרה"ק רבי דוד משה, כדי להתחמם באור החסידות. הוא היה מקרב אותם ומעודד אותם להתעלות בתורה וביראת שמים.

במשך תקופה הלכה הקבוצה והצטמצמה כי עוד ועוד בחורים הצליחו להגשים את משאלתם, ולעבור לישיבות חרדיות, בעוד אבי מורי זצ"ל נשאר 'תקוע' שם בישיבת הדרום, והוריו סירבו בכל תוקף לאפשר את המהלך.

באחת הפעמים שהגיע לרבי מקרעטשניף, פנה אליו הרבי ושאל אותו: "אתה יודע למה כל החברים שלך כבר הצליחו לעבור לישיבה חרדית ורק אתה נשארת בישיבת הדרום???".

אבי השיב כמובן שהוא לא יודע, והרבי ענה לו: "בגלל שהם ביקשו ממני ברכה שיוכלו לעבור לישיבה כרצונם, ורק אתה לא ביקשת ממני שאברך אותך. אם תבקש ממני אברך אותך וגם אתה תוכל להגשים את המשאלה הגדולה שלך".

כמובן שהבקשה לא איחרה לבוא ומיד לאחריה בירך אותו רבי בכל לב שיזכה לעבור לישיבה חרדית ולהתעלות במעלות התורה והיראה, ואכן לא עברו ימים מועטים והוריו 'נכנעו' בלית ברירה והסכימו למהלך שלימים הסב להם הרבה מאוד נחת.

הישיבה אליה הגיע אבי ללמוד היתה ישיבת 'קול תורה', בראשותו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל. מאותו רגע הפך אבי לתלמידו של רבי שלמה זלמן, ודבק בו לאורך שנים ארוכות. בשנות הילדות שלי, הייתי מתלווה אל אבי כל שבוע לבקר הן אצל הגרש"ז, בכל מוצאי שבת, והן אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל באמצע השבוע. עבורי הם היו כמו שני סבים, במיוחד הגרש"ז שהיה ממש מתעניין בי ושואל לשלומי, ומחמיא וכדו'. ובעוד הרב אויערבך היה מורו ורבו המובהק בתורה, ה'בית ישראל' מגור היה מורו ורבו המובהק ביראת שמים. הקשר ביניהם היה מעניין ומרתק, ויש על כך סיפורים רבים מספור, אבל אני אשתדל לספר לכם את הבסיס.

"אבי מורי קרא איזו כתבה על הרבי מקוצק, היה זה כשציינו 100 שנה לפטירתו של השרף מקוצק זיע"א. אבא היה אז כבן 18, והוא רצה להרחיב את ידיעותיו על הרבי מקוצק. לשמחתו, לסבא שלו,  היתה ספרייה ענקית עם כ-45  אלף ספרים. אבא ניגש אליו ושאל אותו אם יש לו להשאיל לו איזה ספר שבו הוא יוכל להרחיב את ידיעתו על תורתו ודרכו של הרבי מקוצק, ולאחר זמן קצר יצא עם ערמה של ספרים שנוגעים למשנתו של הרבי מקוצק ולדרכו בעבודת ה'.

"מיני אז הוא התחבר מאוד לדרכה של קוצק, ולימים סיפר לי שלא היתה אז אות אחת, בכל השפות שבעולם, שהיתה כתובה על קוצק והוא לא קרא אותה. הוא ממש חקר והתעמק בנושא מאוד במשך תקופה ארוכה.  "לאחר תקופה שבה העמיק בתורת קוצק, הוא אמר לסבו שבאמת מאוד מענין אותו לדעת אם יש היום איזשהו המשך לדרכו של הרבי מקוצק. השיב לו הסבא, בוודאי שיש, הרבי מגור הוא ממשיך את אותה הדרך. מכאן היתה הדרך קצרה מאוד לגור".

"אתה יודע לברך???"

"בפעם הראשונה שאבא הגיע לגור, כנראה מישהו לחש על אוזנו של ה'בית ישראל' שהבחור הליטאי הזה שנמצא כאן, הוא נכד של… ה'בית ישראל' נתן לו תפוח, לא לפני ששאל אותו "אתה יודע לברך???".

"אבא מאוד נעלב. מה זאת אומרת 'יודע לברך'? איזו מן שאלה זאת לשאול בחור בן 18 שלומד בישיבה. הוא יצא משם ואמר לעצמו, לפה אני לעולם לא אשוב! אבל אחרי חודשיים וחצי הוא הגיע לשם שוב. ה'בית ישראל' הבחין בו, ושאל אותו 'אתה כבר לא ברוגז איתי?'. ומאז דבק בו בכל מאודו והיה קשור אליו בלב ונפש.

"בבית שלנו, לא היה יום שבו אבא לא דיבר על 'הרבה', כשכמובן הכוונה לרבי מגור. הוא ממש היה דבוק בו. 18 שנים זכה להיות קשור עמו, והוא סיפר לי שגם אחרי 18 שנה שבהן היה קרוב לרבי בקרבה יתירה, כשהוא נכנס אליו לקודש פנימה, הלב שלו דפק בפראות כמו לפני הפעם הראשונה שבה נכנס אליו.

"שאלתי את אבא, למה בכלל חזרת לשם אחרי שהרבי אמר לך ככה? הרי הבטחת לעצמך שלעולם לא תשוב לשם? השיב לי אבי מורי: "שני דברים משכו אותי במשיכה עזה שלא יכולתי לה, הניגונים המופלאים ששמעתי אז כשהייתי אצלו ב'טיש' בפעם הראשונה, והעוצמה האדירה שנשקפה מעיניו ומכל הילוכו של הרבי, הייתי ממוגנט, לא יכולתי להימנע מלחזור לשם".

"אבא היה מרבה לכתוב. אחרי כל ביקור אצל ה'בית ישראל' כל שיחה שניהל עמו, הוא היה יושב ליד השולחן וכותב במחברת את כל מהלך השיחה שהתנהלה ביניהם. הרבי אמר לי כך ואני השבתי לו כך, שאלתי אותו מה לעשות בעניין זה, והוא הורה לי לברר את זה אצל פלוני… וכך היה כותב וכותב כל מילה ממש, כחסיד מובהק ונאמן.

"בשנות ילדותי, הוא היה לוקח אותי לים. אני זוכר שאחרי חצי שעה שהיינו בים, הוא היה קורא לי ואומר לי "בוא, אנחנו הולכים". אמרתי לו "אבל אבא, היינו פה רק חצי שעה?", הוא אמר לי "הרבי אומר שמאחר והכניסה לים היא בחינם, כל מי שרוצה מגיע לפה, ולכן זה מקום מסוכן מבחינה רוחנית. טובלים, שוחים קצת והולכים מכאן… שלא נידבק מהם".

"בכל אופן, את המחברות הללו הוא שמר כל ימי חייו, היו שם סיפורים, הדרכות, דברי חכמה ומוסר, בשלל נושאים, כמו שמירת עיניים, חשיבות ההקפדה על זמן קריאת שמע, ועוד ועוד.

"את המחברות היה אבא שומר בכספת, והוא היה מקפיד בקנאות גדולה שאף אחד לא יסתכל שם. אפילו לאמא הוא לא נתן את המפתח לכספת. עם זאת, מדי פעם הוא היה מוציא משם מחברת וקורא את תוכנה. בסעודות שבת הוא היה ניגש לכספת, מוציא את אחת המחברות, ומספר לנו מתוכה סיפור או אומר איזה ווארט ששמע מהרבי וכדו', ומיד לאחר מכן היה מחזיר את המחברת לכספת.

"כנער צעיר, היה לי רצון עז לפתוח איכשהו את הכספת ולקרוא את תוכן המחברות. ולמה? כי ידעתי שהרבי מגור אמר לאבי מורי כמה שנים יש לו לחיות. אבא אמר לנו בכמה הזדמנויות שהוא יודע מתי הוא יסתיימו חייו כי הרבי אמר לו. הדבר הזה הפחיד אותי מאוד, והייתי מוכן לתת כל הון שבעולם כדי לפתוח את המחברת הרלוונטית ולראות כמה זמן נותר לאבי לחיות.

"כשהיינו שואלים אותו, בין אם זו היתה אמי מורתי שתחי', ובין אם היו אלו אנחנו, אני ואחיותיי, הוא היה אומר לנו בחיוך צופן סוד "יש עוד הרבה זמן", אבל כמה מחבריו סיפרו לנו שהוא אמר להם שזה יהיה בצעירות,  כך אמר לו הרבי מגור".

הוא קרא לאמא, נתן לה את המפתח לכספת

"בהיות אבי כבן 54, הוא חלה במחלה הנוראה רח"ל, ולאחרי תקופה קצרה מאוד נסתלק לבית עולמו. במוצאי שבת האחרון לחייו, אור לג' כסלו תשנ"ה, ביקש אבא דף ועט כדי לכתוב צוואה. ולמחרת בבוקר, שעות לפני הסתלקותו הוא קרא לאמא, נתן לה את המפתח לכספת, וביקש ממנה להוציא את מחברת מספר 7.

"כשהובאה המחברת, פתח אבא והראה לה שהוא כותב שם, לפני 30 שנה, בהיותו בן 24, באחד הביקורים השגרתיים שלו אצל הרבי מגור, הרבי תפס אותו בבית המדרש, כביכול באקראי, ואמר לו: "שילה, יש לך 30 שנה לחיות, יש לך פוטנציאל עצום! אם תנצל את השנים הללו, יהיה לך גם עולם הזה וגם עולם הבא, ואם לא תנצל אותם לא יהיה לך כלום".

"מאז אותו רגע שהוא שמע את הדברים הללו מהרבי, היה לו כמו שעון חול מול העיניים והספירה לאחור החלה. הוא כל הזמן חישב כמה שנים נשארו לו וכמה הוא צריך לנצל אותן, ובאמת ההתנהלות שלו היתה כזאת של ניצול מוחלט של כל רגע.

"לאחר מכן הוסיף ואמר לאמי שהוא מרשה לה לקרוא את כל המחברות שבכספת, אבל מיד לאחר שהיא מסיימת את קריאתן, הוא מצווה עליה לשרוף אותן באש, ולא להשאיר מהן זכר. זאת, משום שבמחברות היו דברים שאסור היה שיתפרסמו, ה'בית ישראל' היה שולח אותו לכל מיני שליחויות שהשתיקה יפה להן,  וכן דברים אישיים שהיו כתובים שם, ולא רצה שיתפרסמו, ולכן הורה לשרוף את הכל. שעות אחדות לאחר מכן, ביום ראשון ג' כסלו, בשעות אחר הצהרים, השיב נשמתו ליוצרה.

"כשקמנו, ישבתי עם אמא שתחי', וקראנו את כל המחברות מהחל ועד כלה, לאחר מכן הדלקתי מדורה ושרפנו את כל המחברות כאשר ציווה אבי. "אבל אחרי שהוא הראה את המחברות לאמי מורתי שתחי', איך שכתוב במחברת שחור על גבי לבן שהוא יחיה 54 שנים בעולם הזה, אמר לה אבא על דבריו של 'הבית ישראל': "עולם הזה היה לי ברוך ה'. זכיתי להקים משפחה, יש לי ילדים נפלאים, לא חסר לי דבר. הקמתי את המכון להוצאת ספרי ראשונים ואחרונים, הייתי אב בית דין ברחובות ובירושלים, הספקתי כל כך הרבה ונהניתי מכל רגע! אני מקווה שדברי הרבי יתגשמו במלואם ויהיה לי גם עולם הבא…".