אבי מורי ז"ל הקים את ביתו בשנת תשי"ח. באותם ימים המושג 'אברך כולל' היה משהו רחוק, תקופת צנע שלטה בארץ ואנשים נלחמו על פת לחמם. אבי יצא מיד לעבודה, במשך עשרות שנות חיו הראשונים עבד במפעל ליהלומים כחותך, עבודה פיזית עם ידיים שחורות… עבודה במשך תשע שעות ביום.
אבל אנחנו הילדים הכרנו את אבא בבית, ובבית ראינו כמעט דבר אחד בלבד – "אבא יושב ליד הסטנדר ולומד". גם כשהיינו מגיעים לפעמים למפעל, ראינו את הטייפ עם מדף הקלטות של רבי מיכל זילבר ניצב על ידו, וגמרא קטנה תלויה על המנורה מעל מכשיר החיתוך והוא חוזר תוך כדי עבודה על 'הדף היומי', גם 'חובת הלבבות', 'מסילת ישרים' ו'אורחות צדיקים', או 'משנה ברורה' היו על בסיס קבוע מעל מכשיר החיתוך.
כשהגיע לגיל 56 מצא שבמצבו הבריאותי הוא יכול לצאת לפנסיה מוקדמת, הוא ניצל זאת ומאז ישב ולמד למעלה משתים עשרה שעות ביממה. התאריך לא שינה את סדר לימודו! לא היה 'זמן' ו'בין הזמנים', ולא היה משנה אם זה הפסקה בין מוסף למנחה של יום כיפור או כל יממת הפורים, "הוא והסטנדר".
אבי לא הירבה להטיף לנו מוסר ולהעיר הערות, אבל דבר אחד היה מוציא אותו משלוותו כשראה בימי בין הזמנים שאני הולך בחוסר מעש, היה מצביע לי על ארון הספרים ואומר יש כאן כל כך הרבה מה ללמוד, היתכן שאתה מחפש מה לעשות?!
פעם שאלתיו, מאיפה? מאיפה רכשת את כוח ההתמדה הזה?
הוא הוציא מארון הספרים ספר ישן 'אור יהל' של מרן הגה"צ רבי לייב חסמן חלק א'. פתח את העמוד הראשון והראה לי את ההקדשה הכתובה עליה, את ההקדשה כותב לו מורו ורבו הגה"צ רבי שלום שבדרון בשנת תשי"ב כשלמד אצלו בישיבת "תפארת צבי" וכך כתוב שם:
"מנחה נתונה לתלמיד נתן צוקר הי"ו על לימודו 25 דף ושעות במסכת קידושין בימים י"ג י"ד וט"ו אדר".
מה הסתתר מאחורי העניין?
בימים אלו רבי שלום סיים להוציא לאור את ספרו הראשון של רבו רבי לייב חסמן, ספרים היו אז יקר המציאות, רבי שלום קם בשיחתו בישיבה ואמר שמי שינצל את שלושת היומי דפגרי יג יד וטו אדר לחזור על 25 הדפים הראשונים שהספיקו בקידושין במשך 25 שעות, יקבל במתנה את הספר. "אני מוכן" – הוסיף רבי שלום – "להעניק זאת לכל בני הישיבה".
חיוורון קל עלה על פניו כשהשמיע את ההבטחה המופרזת הזאת. לתת 80 ספרים היה הוצאה גדולה מאוד בימים ההם. ואכן ביום י"ג בבוקר כולם התיישבו כל תלמידי הישיבה לא יוצא מן הכלל, אחה"צ כבר השתתפו בסדר הלימוד רק חצי, בערב נשארו רק שלושה תלמידים, והוא – אבי, היה אחד מהם. הם לא יצאו לביתם בפורים, נשארו בבית המדרש כשאת סעודת פורים סעד בבית רבו.
"הנך מבין?", הפטיר אבי, "אתם כולכם "צוקרים" שובבים מלאי אנרגיות, לא רכשתם את זה מהאויר… זה מהגנים שלי. גם אני אהבתי להשתולל והייתי מלא מרץ. שלושת ימי הפורים הם הרי ההזדמנות הטובה ביותר להתפרק! ההשקעה של 25 השעות הללו 2היתה בעיני כמו 25 אלף שעות… שמעתי את הרחוב צוהל ואני בביהמ"ד, נדמה לי שמאותם שלושה ימים קבלתי את כוח ההתמדה!
ביאר הגאון רבי אברהם יצחק ברזל זצ"ל
מכאן נצא לפרשיותנו:
על אברהם אבינו נאמר במשנה באבות (ה, ב): "עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם… שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם", ומיד אחר כך (במשנה ג) נאמר: "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם". הוא אמנם קיבל שכר כולם, אך לשם כך הוא עמד לפני כן בעשרה נסיונות קשים מנשוא.
ונעורר כאן הערה נפלאה. הראשונים נחלקו מה היה הניסיון העשירי: הרמב"ם ורוב הראשונים לומדים שזו העקדה, אך רבנו יונה סובר שמיתת שרה היא הנסיון העשירי. ומה היה הניסיון? שהקב"ה אמר לו שאת כל הארץ יתן לו, ועבור חלקת קבר לשרה הוזקק לשלם ארבע מאות שקל כסף…
והדבר הזה אומר דרשני: כל ניסיון הלא בא לרומם את אברהם, ועל כן כל ניסיון אמור להיות גדול וקשה יותר מקודמו. אברהם אבינו כבר הראה נכונות לשחוט את בנו יחידו שנחנן לגיל מאה. מהו כבר הניסיון של רכישת הקבר לעומת העקידה, מה יש עוד לנסותו?
ביאר הגאון רבי אברהם יצחק ברזל זצ"ל נפלא ביותר: אדם ניצב בפני ניסיון קשה. הוא נלחם, מתגבר ומנצח את היצר, ומרגע זה הוא מתהלך עם הרגשה שהקב"ה חייב לו לפחות חצי עולם! והיה אם לאחר מכן הוא מאוד הזדקק למשהו ולא הצליח להשיגו – כבר יש לו שאלות על הקב"ה: איך יתכן שאני עומד בניסיון כל כך קשה ואת הדבר הקטן הזה אינני מקבל?! ואם הדבר הזה הוא קריטי עבורו, ולא רק שאינו משיגו אלא שהוא גם ניזוק בצורה כזאת או אחרת – יתכן והוא מתחרט לגמרי על כל עמידתו בניסיון…
אברהם אבינו עמד בתשעה ניסיונות, עד הניסיון האחרון – העקדה. הקב"ה מנסה אותו האם עכשיו, כששרה אמנו מתה בעקבות העקדה ויש לו את הבטחת ה' על ארץ ישראל וכעת הוא נזקק לשלם טבין ותקילין על קבר לשרה, האם הוא יתלונן או שיקבל זאת בשמחה? והוא עמד בניסיון בגבורה!
כעת הוא יכול ליטול שכר כולם! התמודדת, עמלת לרכוש את השכר הזה – הרי שלך לפניך!
כל זה בא כהמשך לסיום הניסיון הגדול שקדם לו, פסוקים שאנו פחות שמים לב אליהם בתוך סיפור העקידה:
"וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע". פסוק שנראה לכאורה מיותר, מה משמעותו ומה הוא בא ללמד? על כך אומרים חז"ל: "'וישב אברהם אל נעריו, ויצחק היכן הוא רבי ברכיה בשם רבנן דתמן, שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה. משל לאשה שנתעשרה מפלכה, אמרה הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי עוד אינו זז מתחת ידי לעולם כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם'. (בראשית רבה נו יא)
חז"ל משתבחים באברהם אבינו שהתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם, וההבנה הפשוטה היא שבכל ניסיון הוא התרומם וקבל את הכוח לעמוד בניסיון הבא שהוא קשה מקדמו, וברור שזה נכון, בכל ניסיון עולה האדם עוד מדרגה עד שמגיע אל מקומו העליון, אמנם כאן מגלה אברהם אבינו מה היה הכוח המניע הזה שנתן לו לעמוד בכל העשרה ניסיונות עד להליכתו לשחוט את בנו יחידו – "כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות".
יצחק אבינו עמד בניסיון באופן לא פחות מפעים, אם אברהם אבינו עוד שמע מפי הגבורה קח נא את בנך… והעלהו, יצחק כלל לא שמע, כיצד אפוא סמך על אביו בשאלה של פיקוח נפש כשאין לו שום הוראה מהקב"ה על כך? אין זה אלא שיצחק כתלמיד של אברהם ושל שם ועבר התקדש בקדושת התורה והתעלה בה, עד שהיה בו את הכוח לקבל את הדברים כאילו נמסרו לו בעצמו.
גישת העולם, כאשר אדם לומד ולומד ובסופו של דבר עמד בכור המבחן וקיבל תעודת הצלחה, שוב אין לו מה ללמוד. הוא כבר מסודר.
לכאורה אם יצחק כבר הוכיח את כוחו הגדול למסור נפש מכוח לימוד התורה שלמד עד עתה, מדוע עליו לחזור הישר ממעמד העקידה אל לימוד התורה – הוא כבר קיבל את תעודת ההוקרה וההכרה במעלתו הגדולה?!
את התשובה נתנו חז"ל מהמשל "לאשה שנתעשרה מפלכה אמרה הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי עוד אינו זז מתחת ידי לעולם" במילים של היום – 'ביזנע'ס טוב לא מחליפים'.
נעצור כאן ונשאל על איזה אוצרות מדובר, מה השיג כאן אברהם אבינו הלא כמעט איבד את בנו יחידו, הוא כמעט איבד את הדבר הגדול ביותר שהוא הוא שאיפתו כל החיים, אשר בלעדיו הוא אומר להקב"ה "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי", והוא כמעט הביא עצמו שוב למצב של הולך ערירי?
מכאן אנו יוצאים על אחד מיסודות התורה, אל יסוד מהות האדם, חז"ל אומרים על הפסוק "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב טז) – 'אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו' (אבות דרבי נתן פ"ב ג) העולם זועק על כך, בן חורין? האם יש עוד תורה המקיפה את כל שעות היום בכל דבר ועניין, האם יש עוד תורה שלא נותנת שום הנחה לאדם בשום זמן ובאף מקום, אין חופשה מיהדות, חובת האדם בקיום התורה והמצוות בנעילה ביום כיפור הם אותם חובות שהוא מחויב בבין הזמנים…, בעת שלום ובעת מלחמה, בכל דבר וענין התורה נותנת לנו הוראות וגדרים, אין לך אפוא תורה שגוזלת את חרותו של האדם יותר מתורת ד'?
עד שכל החלונות כוסו בבני אדם
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוזקק מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זי"ע לברוח ממיר ולגלות, הוא נדד ועמו תלמידו המובהק לימים ראש ישיבת פוניבז' מרן הגרי"ד פוברסקי זצ"ל, בדרך נזדמנו לעיירה שלא הכירו תושביה את רבי ירוחם, אך כיון שראו אדם בעל צורה בקשו ממנו לומר דברי תורה בפני התושבים, בתחילה סירב רבי ירוחם אבל לאחר שאחד מבני הקהל זיהה אותו ואמר לגבאים שהאיש הוא לא אחר מרבי ירוחם הנודע בדרשותיו, הפצירו בו מאוד עד שנאות לקבוע להם זמן לדרשה.
בהתקרב מועד הדרשה התמלא ביהמ"ד מפה לפה, עד שכל החלונות כוסו בבני אדם שבאו לשומעו. רבי ירוחם, כפי שרואים בספריו, יורד עד לעומקה של מידה ודורש שינוי מהותי על כל קוצו של יו"ד, באותה עיירה אמנם הוכיחם על כמה פרצות שראה צורך לגודרם, מכל מקום השתדל להיות כמה שפחות תובעני, אבל הדברים מאוד לא מצאו חן בעיני השומעים, ואט אט החלו לצאת מביהמ"ד, כשסיים ר"י את דרשתו רק תלמידו רבי דוד היה נוכח באולם.
ניגש המשגיח לתלמידו ואמר לו אתה הרי מכיר את הסגנון שאני מוסר שיחותי, ויודע אתה שאני תובע גדול, וכאן כמעט לא תבעתי כלום מ"מ ברחו ולא רצו לשמוע, ובישיבה שאני תובע שינוים בדקי דקויות לא רק שהתלמידים שמים אוזנם כאפרכסת, עוד יושבים אח"כ לשעות של חשבון נפש וועדים פנימיים לראות היכן הם עומדים במה שדיברנו, ואף רושמים כל משפט היוצא מפי כדי לחזור ולשנן את הדברים, מהו השוני?
ענה לו רבי דוד: פשוט כי אנו "בני עליה" ואלו "בעלי בתים"!
נכון הדבר, ענה לו ר' ירוחם, אבל מאי משמע? אסביר לך:
לפני כמה מאות שנים, עלו כמה מאות לוחמים ספרדים ע"ג שלוש ספינות ליבשת דרום אמריקה כדי לכבוש את חלקה להקים שם חיים חדשים. דרום אמריקה נשלטה בידי שבטי האינדיאנים, הם שלטו שם ברמה, חיו בה והכירו כל פינה, את האינדיאנים קשה לכנות אותם בני אדם, כל תרבותם חיתית היא, המלחמה והניצחון הם בראש מאווייה, מלחמות השבטים עקובות מדם מנוהלות שם יום יום, והנה עולים כמה מאות לוחמים למקום זר, אחרי משא מפרך בתנאי מזון מינימאליים, עיפים ותשושים והם רוצים לנצח שבטים מטורפים מלומדי מלחמה שבעים? זה דבר שאין לו סיכוי בעולם!
אבל המציאות היתה שונה, הספרדים הניסו את האינדיאנים מאות ק"מ והקימו חיים חדשים באמריקה. כיצד עשו זאת?
הסביר לו רבי ירוחם: האינדיאנים לא הכירו את המושג של רכיבה על גבי בעלי חיים, הספרדים עלו מספינותיהם כשהם רכובים ע"ג סוסים, כדרכם היו רגליהם מכוסות וכך באו להלחם, האינדיאנים שראו את היצורים החלו לזעוק שמפלצות נוראות באו להילחם בהם, מפלצת המורכבת משני ראשים בגוף תחתון בהמה עם ראש של בהמה, וגוף עליון גוף של אדם עם ראש אדם ובידם מקלות היורקים אש… מי יכול להלחם עם דבר כזה? בשל כך נסו לנפשם.
לאחר שעות של מרדף הוזקקו החיילים לחלץ עצמותיהם ואז קפצו מעל גבי הסוסים, או אז ראו הנסים שאין זה מפלצת אלא אדם רכוב ע"ג בהמה, אבל אז כבר היה מאוחר…!
כך – אמר רבי ירוחם, הקב"ה ברא את האדם משני חלקים. האחד – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" – בריה זו הינה ככל הבהמות והחיות, ויותר מכך בריה זו מורכבת מכל בעלי החיים שבבריאה כמבואר בזוה"ק, וכשם שבעלי החיים כל עניינם הם אכילה ושתיה וקיום תאוות הגוף, כך גוף האדם הבהמי יש לו רצונות ותאוות וחפץ להנות את גופו ככל החיות והבהמות, והחלק השני – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" הרכיב הקב"ה על הבהמה הזאת נשמה שזהו האדם והוא חלק אלו-ה ממעל, מי שאינו חי בעולמה של תורה, מי שאינו לומד מוסר חושב שיש כאן בריה אחת – מפלצת המורכבת מבהמה ואדם, אבל האמת היא – "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" יש כאן יצירה של אדם שהגוף ניתן לו רק לרכיבה כדי שירכב עליה לצרכי חייו, אבל העיקר הוא האדם שבו.
ממילא אותם בעלי בתים שמבינים שהכל חלק אחד, ברגע שתובע אני מהם להסיר מהם את הבהמה הם מבינים שאני דורש מהם לקרוע חלקים מהאני שבהם, אבל בני עליה לומדים מוסר וחיים בעולמה של תורה מבינים שיש כאן שני חלקים וככל שילמדו יותר איך לנתק את האדם מהבהמה ולהתרומם להיות האדם בכיר היצירה – אדמה לעליון שמחים על לימוד זה ומעמיקים בו יותר ויותר כדי לגלות את האני שבהם, את האדם!
התורה משחררת את האדם! הסוס שבו צועד ומתפתה אחר כל ראייה, הוא רואה וחומד, הוא מריח וחומד, אבל הוא מכניס את האדם למקומות הלא נכונים, הוא מדרדר אותו אל שאול תחתית, התורה היא הנותנת כוח לאדם לשלוט על הסוס ולהיות רוכב חזק ואיתן הרוכב על סוסו ומנווט אותו. ברור הוא כי גם הרוכב אינו מרעיב את הסוס, הוא יזרוק לו חציר פעמיים שלש ביום, אבל לא יתן לו להיכנס למסעדה… יש והוא רוכב מומחה ביותר רוכב בדרגת הרב שטיינמן, הוא יתן לסוס שבעים גרם פירורי לחם וכל השאר אין צורך. אבל גם מי שאינו בדרגה זו יודע שעד כמה שהסוס צריך תן לו אבל לא לתת לו לרדוף כל היום אחרי תאוות לבו. – הוא שולט!