עם המעבר לתקופת החורף ושעונו, בהתארך הליל ועמו ליל שבת קודש, לפנינו תיאור נפלא על שקידתו המופלגת של מרן פוסק הדור הגאון האדיר רבי משה שטרנבוך שליט"א בצעירותו, עת עלה ונתעלה ב'שניידר'ס ישיבה', ישיבתו של מורו ורבו הגה"צ ר' משה שניידר זצ"ל.
זכרונו של פנחס שפלטר-דורון ז"ל, אחד מבני החבורה באותו הזמן, כפי שהוא מובא בספר הנפלא 'מעונות אריות' על מרן פוסק הדור שליט"א, מאת הרב יעקב ב' פרידמן:
"…אותו הלילה, כבכל לילות שבת, לא עצמתי עין. ישבתי במחיצתו של הבחור משה שטרנבוך, רעי ורבי, והתענגתי על מתיקות לימודו. הוא לומד כדרכו בעמידה, קולו העורג משתפך בחלל בית המדרש הריק-למחצה, ברגש, בכלות הנפש. מרבית הבחורים כבר עלו על יצועם. שעת חצות חלפה מכבר. עייפות זוחלת בי ומאיימת להשתלט עליי. אבל נראה שככל שחולפות השעות החיות בקולו של משה רעי מתחדדת. הוא חורז בחיוניות מדיבורי הגמרא ללשונות התוס' והראשונים. משוטט בדיבורי הראשונים ויסודות האחרונים כבן בית…
"בשעה שתיים אחר חצות כבה לפתע האור. ללא התראה נדם הכל. האור והחיוניות והמתיקות. בית המדרש שרוי בעלטה. נותרו רק נוריות מהבהבות הבהוב קלוש מתקרת בית המדרש.
"משתררת דממה. מאחת הפינות בבית המדרש החשוך ניתקת צללית של בחור שנתנמנם כנראה על ספריו. הצללית גוררת את עצמה מהבניין החשוך לכיוון הפנימיה. אפילו קולו הנצחי של משה שטרנבוך שבת. הנחתי שגם הוא פרש לחדרו. ואז פתאום אני קולט קול גרירת כסא. מבין הצללים אני מבחין בו במשה שטרנבוך נושא כסא ומעלה אותו על גבי שולחן הלימוד הרחב. אחר כך טיפס בעצמו על השולחן ובחיקו הבבא מציעא.
"מתקרת בית המדרש דלקו שני נוריות זעירות והטילו אור קלוש. משה שטרנבוך מגביה את הגמרא ומטה אותה לכיוון האור, גופו הדק נמתח לעבר מקור האור. ושוב הדהד קולו בחלל החשוך באותה מתיקות וחיות, כאילו לא חל בו הפסק:
"אפילו תימא רבי יוסי התם ודאי איכא רמאי…"
"אני עוצם את עיניי וסופג את קרביי את חיות הקול המתפשט מכיוון התקרה, ואז הקול משתתק לרגע, יורד בזהירות ממרומי הכסא והשולחן, מגשש את דרכו אל ארון הספרים, שולף משם ספר כלשהו, וחוזר ומטפס אל הנוריות הנוצצות ממרומי התקרה. כעבור רגע שב הקול, מלא אור וחיים, מתמזג ברחשי הלילה הלונדוני.
החשיכה והעייפות גברו, וכנראה נרדמתי לרגע. כשחזרתי להכרה, נדהמתי לראות צללית חדשה ניצבת מול שולחנו של שטרנבוך הצעיר. כשעיניי מסתגלות מחדש לחשיכה, אני מבחין לתדהמתי בדמותו של ראש הישיבה, מורי ורבי רבי משה שניידר.
"תצטרך גם ריטב"א?" הוא שואל את שטרנבוך הצעיר ברגש, ומטה את ראשו אל מרומי הכסא שעל השולחן.
"לתדהמתי העצומה אני רואה את מורי ורבי ראש הישיבה, מעמודי התווך של עולם התורה, הולך וחוזר מארון הספרים, מגיש לנער הצעיר ספרי עיון, כדי שלא יצטרך לטרוח לרדת ממרומי השולחן לעיון בספר…
"איזה מחזה! דמותו הצנומה של משה שטרנבוך מתוחה באפלולית על גבי השולחן, במאמץ להתקרב למקור האור, נעה בין חשכת האולם להבהוב הקלוש: מטה עצמה וספריה לעבר הנוריות, ורבי משה שניידר מזקני ראשי הישיבות עומד ומשמש לפניו – –
"מאותה שבת ואילך היה רבי משה שניידר מבקש מדי ליל שבת מתלמידו את רשימת הספרים שיזדקק להם בלימודי ליל שבת. הוא היה מקבץ במו ידיו את הספרים, ומופיע בתחילת הערב עם ערימת ספרים…
המחזה ההוא, העל-טבעי, כשגופו של הנער משה שטרנבוך מתוח באפלולית השבתית מעל מרומי השולחן אל הבהוב האור, וראש הישיבה עומד ומשרת לפניו, צף בי מפעם לפעם מבעד לערפילי השנים, כחוויה העזה ביותר שהעשירה אותי בתקופת לונדון".