ר' ייד, מדוע אינך מברך ברכת 'שלא עשני גוי'?

הרב אליהו שור

אילו נקראתי אברהם, והייתי יושב בפתח ביתי, חולה וחלוש, והייתי זוכה לגילוי שכינה

רב העיר כרמיאל הגאון רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א: שמעתי מאבי ז"ל: בבית כנסת אחד היה מתפלל באופן קבוע יהודי ירא שמים בתכלית. תפילתו היתה זכה וברה, כמונה מעות, תענוג לשמוע. אבל, הרב, שישב בסמוך לו, הבחין שכאשר היהודי אומר ברכות השחר, הוא מדלג על ברכת 'שלא עשני גוי'. התפלא מאוד, הלא היהודי עושה רושם של ירא ושלם, כיצד זה  מדלג על ברכה מברכות השחר. בפעם הראשונה חשב אולי מקרה הוא. פעם שניה, שמא שגגה. אבל כשראה שזהו מנהג קבוע, החליט שעליו לשאול את היהודי לפשר הדבר. אולי הוא מאותם יפי נפש, שברכה זו שיש בה 'התנשאות' על אומות העולם, אינה מתאימה להם ולעדינות רגשותיהם. נגש אליו ושאלו, ר' ייד, מדוע זה אינך מברך ברכת 'שלא עשני גוי'.

אמר היהודי, אומר לרב את האמת. כשאני קם בבוקר ואומר 'מודה אני' שמחה עצומה ממלאת את ליבי. ראו מה בין בני לבן חמי. אנו רצים והם רצים. חושב אני לעצמי, הנה, אנו ניגשים לתפילה לפני בורא עולם, לאחר מכן עוסקים בלימוד תורה וקיום מצוות. אח, מעין עולם הבא. ואילו הגוי המסכן, מה הוא הולך לעשות היום, לעבוד, לאכול, לשתות ולישון? מה בינו לבין הבהמה? כשאני חושב מחשבות אלו, אינני מסוגל להתאפק, והברכה יוצאת מפי מאליה, "שלא עשני גוי"! כבוד הרב, אם ניתן לברך בשנית, אשמח מאוד.

כמה אנו צריכים לשמוח על הזכות שזיכנו הקב"ה ללמוד תורתו הקדושה, לקיים מצוות ומעשים טובים, ולהיות מחוברים אליו יתברך. אין לך עונג גדול מזה.

(מתוך ספר "מפיק מרגליות")

 

אמר מרן הגרא"מ שך זצוק"ל: חשבתי לעצמי, אילו נקראתי אברהם, והייתי יושב בפתח ביתי, חולה וחלוש, והייתי זוכה לגילוי שכינה. ורואה שלושה אנשים ניצבים עלי, – אז אולי הייתה חולפת בי המחשבה, שהרי בדיוק כמו בפרשת וירא, צריך לרוץ לקראתם ולהשתחוות ארצה, להזמינם במאור פנים, לומר מעט ולעשות הרבה, ולטרוח בעצמי בכל פרט ופרט.

אבל הרי אנו בני תורה, ומבינים שהתורה נדרשת ב'במה מצינו' וב'בנין אב' ו'קל וחומר' הרי אדם דן מעצמו- אז אם יושבים חמשה בחורים סביב השולחן בחדר אוכל, ונכנס בחור חדש, נבוך ותוהה, כלום אין זה קל וחומר, לקום ולגשת ולקדם פניו במאור פנים, ולהזמינו להצטרף לשולחן? והרי אין הם חולים, ואינם בני מאה, והוא אינו ערבי מאותם המשתחוים לאבק רגליהם ולא הם מכינים את המאכלים, ואף אינם מתבקשים לקיים 'והוא עומד עליהם' והלא דברים קל וחומר!

מדוע אין עושים זאת? משום שאין יודעים ללמוד פסוק כצורתו, להפשיט ממנו חומרו ולהפיק ממנו לקח.

(הגאון ר' אלעזר יועץ קופל זצ"ל משלחן גבוה | גיליון 27 תשפ"ג)

המשגיח הגאון הצדיק רבי חיים וואלקין זצוק"ל, תיאר לימים איך הגיע אביו לשנחאי יחד עם ישיבת מיר. בהיותו רב בליטא, עם פרוץ המלחמה הגיע לווילנא לאתר דרך להמשך המסע להצלת חייו. הוא ניגש למרן הגאון רבי אברהם דובער שפירא זצוק"ל  ושטח בפניו ספקותיו, האם לנקוט בשב ואל תעשה או לברוח. הרב מקובנה השיבו במליצה, שמוצאים אנו אצל אברהם אבינו כשהתפלל על סדום אמר אולי ימצאו שם חמישים, אולי ימצאו שם ארבעים וכן הלאה, מדוע לא בירר אברהם אבינו את המספר המדויק של הצדיקים הנמצאים בסדום קודם שניגש לתפילתו, אלא שבתחילת תפילתו אכן היו חמישים צדיקים בסדום, אך הם חשו בסכנה האורבת לפתחם, והחלו להימלט, וכך תוך כדי תפילת אברהם מספר הצדיקים הנמצאים בסדום הלך ונחסר, ויעץ לו שבסמם סכנה מה שצריך לעשות זה לברוח  בלי לעשות חשבונות מיותרים, ואז החליט שדרך ההצלה תהיה דרך יפן, והשיג ויזה בקונסוליה היפנית. וכך יצא עם משפחתו, יחד עם בני ישיבת מיר והפליטים מוילנא ברכבת הטרנס-סיבירית לכיוון ולאדיוויסטוק, ומשם באונייה לעיר קובה שביפן, שם שהו כמה חודשים ובהם הימים הנוראים, ולאחר מכן המשיכו בדרכם לשנחאי שבסין, שם שכנו בני הישיבה לתקופת המלחמה, והיה מחזה פלאי שלאחר שירדו בני הישיבה מהאונייה בשנחאי, נשברה האונייה כליל ולא הצליחה לעשות את אף דרכה חזרה.

(קובץ גליונות תשפ"ג)

 

מדוע לא בירר אברהם אבינו את המספר המדויק של הצדיקים הנמצאים בסדום קודם שניגש לתפילתו

לאחר דקות בודדות הנוכחים בחדר ראו שרבינו הגדול התחיל לבכות ודמעות זולגות על פניו

וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי  (כ"א -ו')

הגאון רבי יהודה אריה הלוי דינר שליט"א:  רש"י כותב: ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם. שואלים, איפה כאן מרומז כל זה בפסוק?

שמעתי בשם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל  שתירץ שמיד לאחר לידת יצחק שרה אמנו לא היתה שמחה בשלימות כי היא חשבה על שאר נשים שאין להם ילדים והן בצער, וכתוב כאן "צחק עשה לי אלקים" משמע שה' עשה הכל כדי שהיא תהיה מלאה בשמחה, וזה הסימן שלכולן טוב.מוכרח מכאן, שאם לא טוב לשני גם עלינו להשתתף בצערו, ולדאוג שגם לשני יהיה טוב, וכך כולם יגיעו לשמחה שלימה!

לפני כמה שנים, יהודי חלה ממחלת 'פרקינסון' ונצרך לכיסא גלגלים. לא היה מעלית בבנין אז בנה רמפה. אחד מהשכנים תבע אותו לדין תורה אצל מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל וטען שזה מכער את הבנין לכן הוא לא מסכים לרמפה. רבינו הגדול שאל את החולה "האם שאלת את השכנים לפני שבנית את הרמפה?" ענה שלא. רבינו הגדול שאל "ולמה לא שאלת את השכנים?" החולה ענה " חשבתי לעצמי שאם הייתי שואל את השכנים אז כל אחד היה אומר אחרת והיו מתחילים דיונים אז עשיתי וכך אין מה לשבת בדיונים מיותרים". אמר רבינו הגדול "יש כאן גזילה אם אחד מהשכנים לא מסכים לכך, אתה חייב להסתדר עם כולם כי זה חצר משותף". לאחר דקות בודדות הנוכחים בחדר ראו שרבינו הגדול התחיל לבכות ודמעות זולגות על פניו. שאלו "רבי ניסים מה קרה?". ענה להם "איך יכול להיות שהם שכנים עשרים וחמש שנה והתובע לא מרגיש את הצער של שכנו החולה מפרקינסון? איך זה שהוא לא מיקל עליו ואינו רוצה להרשות לו את הרמפה בכדי שיוכל לצאת מביתו?".

מספרים ששנה אחת היה מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל מאוד חלש בחול המועד ובני הבית שאלו " למה רבי נסים עייף, הרי היום לא היה דיני תורה, אנשים באים לכאן להתברך?". רבינו הגדול ענה "אתה חושב שברכות מוציאים מהשרוול? נראה לך שרק מברכים וזהו? כשיהודי מבקש ברכה מסוימת עלי לחשוב ולהרגיש את הסיטואציה בו הוא נמצא, ולברך אותו מכל הלב שיהיה לו טוב, וזה מעייף, זה דורש ממני יותר כוחות מדין תורה".

(דברי השירה תשפ"ג)

 

ונבלבל השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותי

וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל  (כ"א ח)

ברמ"א (יו"ד סי' רמו סכ"ו) כתב, כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקרא סעודת מצוה.

והנה במסכת בבא בתרא (קכא) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושים שמחה גדולה. וכתב הנמוקי יוסף ללמוד מכאן שהוא  מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה ויום טוב.

וכך הוסיפו הפוסקים סמך למנהג לעשות סעודה בגמר מצוה מהמובא במדרש (ריש שיר השירים רבה) 'אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה', וכן נהג אביי כמובא במסכת שבת (קיח:) שהיה עושה יום טוב לתלמידים כשאחד מהם השלים מסכתו.

ומצינו אצל צדיקי הדורות שהיו נוהגין לעשות שמחה גדולה בסיום מסכתא, ובספר דברי יחזקאל החדש (עמ' קכו) מובא מהרה"ק מנאסויד זי"ע שאמר בשם מרן הגה"ק משינאווא זי"ע שבסעודת סיום מסכתא צריך שיהיו דגים. ובספר אוצר יד החיים הביא משמיה דהגה"ק בעל לב שמח זצ"ל שאמר כי חותנו הרה"ק השר שלו' מבעלזא זי"ע היה בוצע בכל סעודת מצוה על ב' חלות.

ועיין ביש"ש (ב"ק פ"ז סי' לז) שכתב כי לפי דעתו היה נראה לומר בסעודת סיום 'שהשמחה במעונו' כי אין לך שמחה ורינה לפני הקב"ה יותר משמחה של תורה, שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. וכתב המהרש"ל וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה ונבלבל השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותי שלא שמעו מעולם דבר זה וכו', אבל במצוה אחרינא לא. ובודאי כל דבריהם בקבלה ובסודות פנימיות על כל שיחה ומילה ואיך נתקן דווקא לאותה מצוה ולא לעניין אחר.

ועיין באר יצחק (יו"ד סי' יט) שכתב שאף כשמתחילין מצוה יש לעשות סעודה והוי סעודת מצוה.

(מתוך מתיבתא בבא בתרא)