הרב ישראל ליוש
וַיַּעַן אַבְרָהָם… וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (יח כז)
'עפר', מבאר ה'בית הלוי', מעולם לא היה בו צורה, אך אפשר לגבל אותו וליצור ממנו כלי, כמו"כ אפשר לשתול בו זרעים והם יצמחו. 'אפר', לעומתו, בעבר, עד שהוא נשרף והפך לאפר, היה בו צורה, אך מעתה אי אפשר לעשות ממנו כלום, כי הוא אינו בר גיבול ועיבוד.
אם כן, מבאר הבית הלוי, אברהם אבינו בענוותנותו המוחלטת משווה את עצמו לעפר ואפר, ובזאת הוא מבקש לומר שעד עתה היה כ'עפר', כי מעולם לא היה בעל צורה, ובעתיד הוא יהיה אפר, כי גם אינו עומד להיות דבר חשוב.
עפי"ז מבאר ה'בית הלוי' את דברי הגמ' (חולין צח ב) שבשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: עפר סוטה ואפר פרה אדומה. ומבאר שזהו מידה כנגד מידה, כי בהשוואה לעפר הרי הוא אמר שעד עתה לא היה שוה כלום, בשכר זאת זכו בניו לעפר סוטה, הבא לברר שעד עתה היתה האשה טהורה. ובשכר הדמיון לאפר, האומר שמעתה לא יהיה ממנו כלום, זכו בניו לאפר פרה, המטהר את האדם מכאן ולהבא.
על פי דברי ה'בית הלוי', מבאר הגאון רבי יצחק פנחס גולדוסר שליט"א את נוסח הבקשה בתפילת 'אלוקי נצור': 'ונפשי כעפר לכל תהיה', שהרי לכאורה מדוע אנו מזכירים רק עפר ולא מבקשים להיות כאברהם אבינו שאמר 'עפר ואפר'?
אלא, כיון שהאפר מסמל את העתיד, הרי שאפילו בענוותנותנו, אין אנו יכולים להתייאש מהעתיד ולומר שלא ייצא מאיתנו כלום. רק אברהם אבינו יכול היה להיות בדרגת ענווה כה גבוהה, ולומר שגם בעתיד הוא לא יהיה כלום.
ישיש וזקן שקנה כבר הרבה חכמה, היה מרן ה'חפץ חיים' זי"ע כאשר נענה לבקשת גדולי הדור לבוא לחזק את ענייני הדת בעיירת 'גרודנא'. הוא שהה שם כמה ימים וחיזק את העם בעניינים רבים, כמו: שמירת שבת, קביעת עיתים לתורה ועוד…
הכינוס המרכזי התקיים באחד הערבים בבית הכסת הגדול של 'גרודנא', ומפני חולשתו של ה'חפץ חיים' נשאוהו תלמידיו על גבי כסא לעבר בית הכנסת.
בדרך עברו בסימטא צרה, ומחמת המוני האנשים שנדחקו כדי לראות את זיו פניו הקדושות, לא הצליחו נושאי הכסא לעבור בין ההמון, ונאלצו לדחוק את הכסא בין המעריצים, עד שהצליחו להגיע לדלת צדדית של בית הכנסת, ליד ארון הקודש.
הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל זכה להיות בין האנשים שנדחקו ליד כסאו של החפץ חיים, והוא מספר שכל הדרך לבית הכנסת הבחין שהחפץ חיים ממלמל משהו. כשהתקרב שמע שאומר לעצמו שוב ושוב: "ישראל מאיר! הנה כאן בין המון ידידים ומעריצים שחושבים אותך למשהו, לא מצליחים להעביר אותך בקלות, מה יהיה, אם כן, בעולם העליון… שם יהיו הרבה מלאכי חבלה שלא יתנו לך לעבור בנקל, מה תעשה…?"
מידת הענווה של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל הלא היא מן המפורסמות. ובענוותנותו הרבה, הפרסום גופא היה לצנינים בעיניו. בצוואתו כתב: "גם בעודני חי הצטערתי מהכבוד ומהתארים שהעניקו לי, ובפרט מהגוזמאות שכתבו עלי בזמן האחרון…"
הסיפור הבא יתאר את ענוותנותו יותר מכל!
בשנה האחרונה לחיי רבי שלמה זלמן, מספר אחיינו הרב אברהם יוסף לייזרזון, זכיתי להקריא את מכתבו בפני באי ועידה בארצות הברית. כשנכנסתי אליו בשובי לארץ ישראל, ראיתי שפניו כלפיי אינם כתמול שלשום, החיוך נעלם ואת הלבביות החליפה אטימות מה… "יש לך כמה דקות פנויות?" שאל אותי ר' שלמה זלמן, וכשהשבתי בחיוב, הראה לי ידיעה בעיתון שדיווחה על האירוע בארצות הברית, ובה נאמר שברכת מרן פוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך הוקראה ע"י הרב א.י. לייזרזון.
"אתה אמרת כך…?" שאל אותי ר' שלמה זלמן בטון מאשים. היססתי לרגע, ולאחר מכן עניתי: "הקראתי את המכתב, אך את הנוסח לעיתון לא כתבתי…"
ר' שלמה זלמן חזר ושאל: "אבל אתה אמרת עלי נוסח כזה…?"
נאלצתי להודות שאכן אמרתי עליו את התארים הללו. פניו האדימו והוא שאל אותי בצער, מעומק ליבו: "וכי עשיתי לך רע מעולם…? מדוע אתה מבזה אותי בפני אלפי יהודים…?!"
ניסיתי להסביר לו שכך מקובל בעולם, ולא בדיתי מליבי אף תואר, אך הוא לא קיבל את דבריי ואמר: "איני יכול להילחם נגד כל העולם, אך לא ציפיתי שממשפחתי יבזו אותי כך…" ואז אמר לי ר' שלמה זלמן: "יותר לא תקבל ממני מכתב לוועידה…!"
באותה שנה, הסתלק ר' שלמה זלמן לגנזי מרומים, מספר הרב לייזרזון, ושוב נאמתי בוועידה שהתקיימה לאחר מכן… לא הקראתי מכתב מר' שלמה זלמן, אך סיפרתי לבאי הועידה על קבלת הפנים לה 'זכיתי' בשובי מהוועידה הקודמת, ועל המכתב שלא הייתי אמור להקריא… ועין אחת לא נשארה יבשה באולם…