באחת הנסיעות שערך הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל לטובת הישיבה הקדושה הגיע אל ארץ 'שווייץ', שם סובב בין הערים הנהדרות שדרים בהם אחינו בית ישראל.
והנה הגיעה שמועה לאוזניו, על מנהגו היפה של אחד מגדולי הנדיבים השוויצריים, עשיר גדול בעל הון רב, המתייצב מדי יום לאחר תפילת שחרית למעמד קצר של 'חלוקת צדקה'. – כך פותח לו הנגיד האדיב את סדר יומו, בטרם ניגש אל עסקיו המסועפים, מתוך אמונה פשוטה וביטחון במצות הצדקה, שהשי"ת בעצמו שכל כספו וזהבו של עולם שלו מעיד בה (מלאכי ג, י): "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די"!
מעמד הצדקה היה קצר ונהדר, כשהנגיד עומד בשמחה ונדיבות לב, בידו מחזיק שטרות רבות של מאה פרנק (!) שוויצרי, סכום נכבד ונאה, ומעניק לכל דורש ולכל מבקש לצדקה. וכמובן היה זה רק תחילת סכום המינימום… ולמי שהוסיף לבקש ולחנן 'בתחנונים ידבר רש', היה מרים בטוב ליבו תרומה הגונה בסכומים גדולים פי כמה.
שמח רבי משה אהרן על שמועה זו, ורצה לגשת אל אותו מעמד, שכן בתרומה גדולה ונאה יכול לחסוך זמן יקר ולא יצטרך לכתת את רגליו מבית לבית, וכך יוכל לסיים מהרה את נסיעת המגבית המפרכת שבמדינת הים.
ברם, דא עקא, כששאל על שעת התפילה בבית הכנסת של אותו גביר, התברר שנוהגים הם להתפלל לאחר 'זמן תפילה' הראשון והמהודר. תיכף כשמע זאת ר' משה אהרן דחה את כל התוכנית בשתי ידים, על 'זמן תפילה' אין שום אפשרות לוותר, יהיה מה שיהיה! – פסק בנחרצות.
את מעמד הצדקה שלאחר שחרית אמנם הפסיד ר' משה אהרן באותו יום, מאחר ונאלץ להרחיק לכת לבית כנסת רחוק כדי להתפלל בציבור בזמן תפילה, אבל ליבו היה שלם עם אלוקיו בשמחת הידור מצות התפילה. הוא לא אמר נואש, והחליט לנסות לכל הפחות בגדר 'השתדלות' לגשת לאותו בית כנסת לתפילת המנחה, אף כי הובהר לו שלא מתקיימת אז שום 'חלוקה', וכל בעלי הצדקה המבקשים את נדבת נגיד זה מגיעים אליו אך ורק במעמד של שחרית, מכל מקום לא נמנע ה'משולח' הנכבד מלעשות את שליחות קדשו.
לאחר תפילה מנחה ניגש בעדינות אל הגביר החשוב, התגבר על אי הנעימות, והתנצל על כך שלא היה כאן בשחרית, ואולי ניתן לבקש מלפניו על עמו, בחורי חמד צעירי צאן קדשים של ישיבת 'קמניץ'.
מתחילה הקפיד מעט הגביר על החריגה מן הזמן המקובל לבקשת נדבות, אבל מיד כשראה שמדובר באיש של צורה יהודי תלמיד חכם, לא אבה לדחותו כהרגלו למעמד שלמחרת, הוא הוציא מכיסו שטר של מאה פרנק והעניק לו כפי שרגיל לתת בחלוקת שחרית.
ר' משה אהרן הודה למיטיבו בכל לב, ובירכו בברכת הצלחה טובה, ותיכף ניגש אל ארון הספרים הוציא בחשקות ובצימאון את הגמרא האהובה עליו, התיישב לו במנוחה בפינה שבירכתי בית המדרש, ועד מהרה התרפק עצמו בעמל מתיקות יגיעת התורה, בהמתנתו לתפילת ערבית.
הגביר שישב מרום מקומו הנכבד שבמזרח וראה את היהודי החשוב רכון על תלמודו, נשא מאוד חן בעיניו, הוא נפעם מצורת הנהגתו העדינה, ודיבורו עמו בכבוד ובדרך ארץ, ואף נהנה מן הברכה שבירכו בכנות לבו. הוא קם בהשקט ממקומו ניגש אל גבאי בית המדרש בשאלתו, אם מכיר הוא אולי את ה'אורח' החדש שם בפינה, מה טיבו ומהיכן הוא בא.
בוודאי! ענה הגבאי, הלא זהו המשגיח המפורסם של 'קמניץ' בירושלים עיה"ק, איש מורם מעם תלמיד חכם מובהק מרביץ תורה ומחנך בחסד עליון!
כששמע זאת העשיר ובהביטו בהדרת פניו של האורח הדגול, ניגש אליו שוב ותחב אל תוך ידו עוד שלוש מאות פרנק (!) בתוספת ברכה להצלחת ושגשוג הישיבה, ר' משה אהרן שמח לקראתו, ושוב הודה לו בחפץ לב והוסיף לו ברכה נוספת להצלחתו בכפלים לתושיה. והנה הגיע זמן גלילת אור מפני חושך, הערב ירד, והציבור ניגש לתפילת ערבית.
עם תום התפילה התפזר הקהל איש איש לביתו ולעסקיו, ור' משה אהרן דנן שהתקשה מאוד להיפרד מן הגמרא הקדושה, התיישב שוב על מקומו כדי להספיק 'לחטוף' עוד קצת לימוד כמידת האפשר, עד שייצא למלאכתו מלאכת הקודש בתיקון הנשגב של ריצת רגליים לצדקה.
בית הכנסת התרוקן לגמרי, רק האורח הירושלמי הנאמן ישב לו רכון בפינתו בשמחת תורתו בדבקות אלקים חיים.
לפתע נשמעה הדלת נפתחת, מי זה מופיע פה פתאום בחשכת לילה? נחרד מעט ר' משה אהרן, הוא לא הכיר את אנשי העיר, וחשש שמא איזה 'גוי' אנטישמי מקומי נכנס בראותו את האור הדולק בבית הכנסת…
ברם מה מאוד הופתע להיווכח שהנכנס הוא לא אחר מהגביר הגדול בכבודו ובעצמו, הוא התפלא מעט על ביקורו של העשיר בשעה מאוחרת שכזו בבית הכנסת ונרגע שאין כאן לא 'גוי' ולא 'שייגץ', וחזר לשקוע בתלמודו.
הגביר פסע פנימה, התהלך מעדנות ברחבי בית המדרש הנאה והמפואר אנה ואנה, התקרב אל הפינה האחוריות, וניגש היישר אל האורח החשוב, שכבר הספיק להכירו משתי התרומות המכובדות שהעניק לו ב'מנחה-מעריב'. הוא התיישב בנינוחות על יד ר' משה אהרן וביקש לפתוח עימו בשיחה קצרה.
הקשב נא לי צדיק יקר, פתח הגביר, כשראיתי בך היום את מידת יושרך וצדקתך ואת מסירות נפשך הגדולה למען הישיבה הקדושה, נשאת מאוד חן בעיני. והנה כשיצאתי לאחר מעריב אל בית העסק הגדול שלי כאן במרכז העיר ניגשתי היישר אל עסקי ה'ביזנעס' שעל שולחני, ובסייעתא דשמיא מופלגת עלתה ההצלחה למעלה מן המשוער, ברכתך הכנה פעלה כנראה את פעולתה, הכל התנהל בזריזות למישרים, וכעבור זמן קצר 'סגרתי' כמה עסקאות טובות שהניבו פירות של רווחים נאים ביותר.
יצאתי מבית העסק לביתי בלב מלא שבח והודיה לבורא ב"ה, על ההצלחה היומית היפה של הביזנס, וכאות תודה לקל הטוב והמטיב הפרשתי סך הגון לצדקה.
והנה עתה כשעברתי כאן בדרכי הביתה, וראיתי האור בוקע מחלונות ביהכ"נ נכנסתי לראות אולי יימצאו כאן 'בעלי צדקה' הרגילים במלאכתם כאן, כדי לחלק לידיהם מן הצדקה הגדולה. אך היות שאיני מוצא כאן כעת אף אחד ברצוני להעניק לך את כל הסכום כולו, לפאר את בית ה' שבירושלים קרתא דשופריא.
על אתר שלף המיליונר מכיס חליפתו המהודרת 'מעטפה' שמנה ונכבדה מלאה מרשרשים של כמה אלפי פרנקים טבין ותקילין! כשרבי משה אהרן מודה לו ולהשי"ת המשלחו בכל לב, ונפרד ממנו בשלום.
ואף אנו למדנו מטיב זה המעשה, כמה טובה וברכה הביאה ההקפדה על 'תפילה בזמנה', כאשר קיים הצדיק בנפשו "את פניך ה' אבקש", בתפילתו הסדורה כראוי לפי מעלתו. – שזכה על ידי זה לאותה ברכה עצומה בשפע רב, ואילו היה 'מוותר' על הקפדתו, ומקל לעצמו להתפלל 'רק' באותו יום לאחר הזמן כדי שלא לפספס את מעמד הצדקה של שחרית, היה ככל הנראה יוצא משם עם מאה פרנק בלבד, ותו לא מידי!
(טיב הפרשה)