מאת: הרב אברהם פוקס
בפרשתנו מובא שהגר קראה לבאר שמצאה 'באר לחי רואי', ואמרה לאחר מכן "הגם הלום ראיתי אחרי רואי" (טז יג) ומבאר רש"י הקדוש שהגר תמהה ואמרה "וְכִי סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַף הֲלוֹם בַּמִּדְבָּרוֹת רָאִיתִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם אַחֲרֵי רֹאִי אוֹתָם בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁשָּׁם הָיִיתִי רְגִילָה לִרְאות מַלְאָכִים? וְתֵדַע שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹתָם, שֶׁהֲרֵי מָנוֹחַ רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ פַּעַם אַחַת וְאָמַר מוֹת נָמוּת, וְזוֹ רָאֲתָה ד' זֶה אַחַר זֶה וְלֹא חָרְדָה".
אבי מורי שליט"א מספר שהוא שמע מפיו של יהודי תלמיד חכם שהתגורר בחיפה, שפעם הוא השתתף באירוע מסויים, והושיבו אותו על יד הגאון רבי אל'ה לופיאן זצ"ל.
אותו יהודי ביקש לנצל את ההזדמנות, ושאל את רבי אל'ה, האם נכון הסיפור שהוא זכה לראות את אליהו הנביא… רבי אל'ה לא ענה לו.
אבל היהודי הזה היה פיקח גדול, והוא החליט לפעול בצורה שרבי אל'ה לא יכול להתנגד לה.
"מאחר ואתם לא רוצים לומר לי אם היה או לא היה, אני אספר מה ששמעתי, ואתם תגידו לי אם אכן כך היה המעשה", הוא אמר לרבי אל'ה, שהמשיך לשתוק.
הסיפור שהוא סיפר עוסק בתקופה שבה רבי אל'ה היה אברך צעיר, תקופה לא ארוכה אחר נישואיו. רעייתו נפלה למשכב, ומצבה הלך והחמיר. במקום מגוריהם לא היו מוסדות רפואה מתקדמים, וכל מה שיכלו לעשות זה להזעיק רופא שימרח כמה משחות וייתן כמה תרופות.
ואכן, הגיע רופא, בדק את הגברת וקבע בצער רב שאין לו שום אפשרות להציל אותה. הוא אמר לרבי אל'ה שלאשתו לא נותר עוד זמן רב, ורבי אל'ה ששמע זאת יצא החוצה ופרץ בבכי מר.
בעודו בוכה בכי תמרורים, עבר שם יהודי מבוגר שעצר ושאל אותו לבכיה מה זו עושה? למה הבכי הגדול הזה?
השיב לו רבי אל'ה, איך לא אבכה? רעייתי שוכבת על ערש דווי והרופא אומר ששעותיה ספורות.
השיב לו היהודי הלא מוכר, "הנה יש לי בדיוק עשבי מרפא שעוזרים לכל מיני מחלות. בשל אותם במים, ותן לאשתך לשתות קמעא קמעא מהמים הללו, ותראה שמצבה ישתפר!".
פרח לו איש האמת, ורבי אל'ה אכן עשה כדבריו, בישל את העשבים, וטפטף לפיה של רעייתו מהמים. באופן מיידי ניכר שיפור במצבה, ולא יצאו ימים מועטים עד שהלכה על שתי רגליה ברחובה של עיר כמי שלא ידעה חולי מעולם.
על פניו, רבי אל'ה לא ידע בכלל שאותו יהודי היה אליהו הנביא, אבל הוא כן הבין שנעשה לו נס ופלא, ונצר את הנעשה בלבו.
לימים הזדמן לוורשה בירת פולין, והחליט לנצל את ההזדמנות כדי להיכנס לרבי ה'שפת אמת' מגור, ולבקש את ברכתו.
רבי אל'ה כתב 'קוויטל'
רבי אל'ה כתב 'קוויטל' כמנהג שנוהגים לפני שנכנסים להתברך מפי אדמו"ר, נכנס אל הקודש פנימה והושיט לרבי את הקוויטל.
הביט בו ה'שפת אמת' במבט חריף והפטיר: "יהודי שזכה לגילוי אליהו, אינו זקוק לברכה ממני".
את כל הסיפור הזה סיפר אותו יהודי לרבי אל'ה לופיאן באותו מעמד, ולאחר מכן ביקש שרבי אל'ה ישיב לו אם המעשה אכן אמת היה, או שמדובר בהמצאה בגוזמאות שהגזימו אנשים שונים.
רבי אל'ה החזיק בכוס שהיתה מונחת על השולחן לפניו, דפק קלות עם הכוס על השולחן והשיב בזו הלשון: "א מעשה א מעשה, ס'איז געווען א מעשה".
כלומר, "סיפור סיפור, היה סיפור" – לא אישר ואבל יותר חשוב לעניינו שהוא לא הכחיש…
נהוג להוסיף למעשה זה שכשה'שפת אמת' אמר לרבי אל'ה שהוא אינו זקוק לברכתו כי זכה לגילוי אליהו, השיב לו רבי אל'ה, שמיהודי שיודע לזהות מי זכה לגילוי אליהו ומי לא, בוודאי שהוא רוצה לקבל ברכה, ואכן הרבי בירך אותו בברכה שלימה – אבל את החלק הזה אותו יהודי לא סיפר לרבי אל'ה כדי לקבל את אישורו, או לפחות לא סיפר אותו לאבי מורי שליט"א, כך שעבורי חלק זה של הסיפור פחות מוסמך.
עוד אציין שבספר 'רבי אל'ה' מופיע סיפור נוסף, בכיוון ההפוך, שבשנת תר"צ נפל רבי אל'ה עצמו למשכב והיה ממש במצב של סכנה, ורעייתו הצדקנית התפללה בכל לב ואמרה שמאחר והוא יש לו תפקיד חשוב בעולם, היא מוכנה למסור את שארית שנותיה למענו כדי שיארכו ימיו, ולאחר שהתפללה מעומק לבה אכן החלים רבי אל'ה ושב לאיתנו הראשון. חמש שנים מאוחר יותר נפטרה הרבנית בשנת תרצ"ה, כשהיתה כבת 58, וכל ילדיהם, חוץ מאחד, הגיעו לאנגליה לשבת שבעה על אמם. לאחר מכן נשארו עם אביהם, כך שכשפרצה המלחמה הם עוד היו בלונדון ועל ידי פטירתה של האם, הם זכו להינצל מגיא ההריגה, ולא סבלו את מאורעות השואה.
והואיל ואתא לידן עניין גילוי אליהו, אציין מה שמספרים שמרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, בעת שהיה שקוע בלימוד המסכתות הקטנות שאחרי 'עבודה זרה' והוריות, שאל את נכדו שהיה במקום אם הוא רוצה לזכות לגילוי אליהו. הנכד השיב כמובן בחיוב, ומרן זצ"ל, אמר לו, בוא ותראה מה כתוב כאן בגמרא, במסכת 'כלה רבתי', בסוף הפרק החמישי: "אמר אבא אליהו זכור לטוב, לעולם אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן. אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן", ומסיימת הגמרא: "אשרי מי שפגע בו (אליהו הנביא), ומי שישב עמו שמובטח לו שהוא בן העולם הבא".
ואכן, ידוע שרבי אל'ה לופיאן, היה איש נעים הליכות באופן מופלא, ולא היה כועס ומקפיד כלל וכלל, אפילו כשתלמידי הישיבה היו קמים באיחור ניכר ולא הגיעו לתפילה, רבי אל'ה היה מעיר להם בנחת ובדאגה רבה, שאם הם ימשיכו לישון, הם יפסידו את ארוחת הבוקר, ולא יהיה להם מה לאכול עד ארוחת הצהרים… וברור הדבר שמידה זו של סבלנות והימנעות מקפדנות היתה חלק ממנו כבר בשנותיו הצעירות, והראיה – אליהו הנביא התגלה אליו, – אליהו הנביא העיד שאינו מתגלה אלא למי שאינו קפדן!