הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (יז א)
כאשר נערכה פעם חלוקה של סוודרים לילדי האברכים ע"י הרבנית תחי'. ומרן רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק זצוק"ל הבחין בשני אברכים יוצאי אמריקה שבאו אף הם לחלוקת סוודרים, בעוד שהם סמוכים על שולחן אבותיהם שהיו אנשים אמידים ובעלי יכולת, הוא הסב את תשומת לבם לכך שאין זו הדרך, שכן היא נועדה רק לאילו שאין ידם משגת לקנות. ואכן עזבו הללו את הבית מבלי לקחת דבר. והנה כעבור שעה קלה ניחם רבינו על שהעיר להם [-יתכן שבמחשבה שניה הסיק שאם הם באו לקחת, כנראה שהדבר על כל פנים צורך להם], והחל לברר מי היו אלו השניים, וביקש להודיע להם שלמעשה יכולים הם לבוא ולקחת מהסוודרים. ואמנם באו הללו ולקחו איש סוודר לילדיו, מבלי להזדהות ולומר לרבינו שהם אלו שעמם דיבר.
והנה בעוד הם הולכים להם לביתם לשלום, כשמבחינתם – הסיפור מאחוריהם, הרי רבינו שלא ידע שלבסוף הם באו ולקחו, ביקש לתלות מודעה קטנה בישיבה שהשניים שהיו אצלו ולא קיבלו, נקראים לבוא לביתו. אבל גם מודעה זה לא השיגה דבר שכן בעלי המעשה לא ידעו שהכוונה אליהם, שהרי הם לבסוף באו, וכבר קיבלו, ושלום על ישראל…
ביום שישי שבסוף אותו שבוע מגיע רבינו להיכל הישיבה כדרכו, והחל להסתובב בבית המדרש, מתבונן אגב כך בפניהם של האברכים כדי לזהות בהם את אלו שאותם הוא מבקש. ואמנם כאשר נתקל באחד מהם, התבונן היטב בפניו, ואז שאל: "דו ביסט דער וואס איז געווען ביי מיר און איך האב גערעדט מיט אייך וועגן די סוועדער'ס"? [-האתה הוא זה שהיה אצלי ועמך דיברתי אודות לקיחת הסוודרים?], וכשהשיב הלה בחיוב, שיחרר רבינו אנחת רווחה והפטיר: "איך בין שוין א וואך נישט רוהיג פון דעם" [-כבר שבוע שלם שאיני רגוע מזה], ומדוע לא הגעת לקחת, הרי הודעתי שאלו שדיברתי איתם, יבואו לקחת?
רק כאשר אמר לו הלה שאכן שב אליו תיכף ולקח, נענה לו רבינו במאור פנים, כמי שאבן נגולה מעל ליבו: "גוט, גוט", והסיף דברי התנצלות על דבריו אליהם…
נסער ונרגש מחמת כן עד שחש 'אויס מענטש'
אבל לא זו בלבד כאשר חשש כי אפשר ופלוני חש פגיעה ממנו, אלא אף כל אימת שנודע לו על מישהו מסביבתו שחלשה דעתו- ולו בעקבות אחרים- היה עושה כל מאמץ, מבלי לחוש לכבודו או לכוחותיו הדלים, ומתאמץ ביותר להשיב את רוחו ולהפיס את דעתו של הנפגע.
פעם הבחין לאחר תפילת מוסף שאחד מתלמידיו הקבועים לא השתתף בתפילה, ומששאל על סיבת היעדרותו שם לב כי מתחמקים ומנסים להסתיר ממנו מידע. בהמשך הבין כי הלה נפגע מיחסו של אחד הגבאים כלפיו, ובשל כך החליט להתפלל בבית מדרש אחר. רבינו שנרעד מן הפגיעה- למרות שלא היתהה קשורה אליו בשום צורה, נסער ונרגש מחמת כן עד שחש 'אויס מענטש', ולמרות החולשה הגדולה שבה היה שרוי בעת ההיא, גמר אומר ללכת על אתר בעצמו לאותו בית מדרש בו מתפלל התלמיד על מנת לפייסו.
כדרכו הסמיך תיכף מחשבה למעשה והחל מדדה לעבר המקום ההוא בצעדים איטיים, לחרדתם הרבה של תלמידיו מפני טירחתו הרבה במצבו החלוש, שכשראוהו בכך, חשו תיכף להודיע לאותו תלמיד שרבינו בדרכו אליו, כדי למנוע את ההליכה המייגעת. והנה עד שהספיקו להבהיל את התלמיד אליו כבר היה רבינו יורד לאיטו במדרגות הישיבה וכשהבחין בתלמידו זה הבא לקראתו, עמד ודיבר על ליבו דברי פיוס וריצוי.
שוב נראה אז בעליל כי המציאות של פגיעה חלילה בבין אדם לחבירו החרידה אותו משלוותו ודיכאה את רוחו. הפחד ממציאות של חטא ועוון הריץ אותו בעוצם חולשתו הרבה, ודבר לא מנע בעדו מלמחות את הפגיעה.
כיוצא בזה אירע עם אברך צעיר פלוני שהיה רגיל בקביעות להשתתף בתפילות שבביתו, ולימים פסק מלהגיע. בהזדמנות הראשונה שאותו אברך נכנס אליו, ביקש רבינו לברר מפיו מה אירע והרבה לחקור ולדרוש עד שניכר היה בעליל כי בכך מבקש הוא לדעת אם הדבר אירע בשל איזו פגיעה בכבודו או שנהגו בו בדבר מה שלא כשורה, על מנת לפייסו ולמחות את רגש הפגיעה.
הסביר שמעות אלו הם 'דמי בושת' על מה שאירע אתמול…
גם אם הדבר לא היה קשור אליו ישירות, כל שנגרם סרך של פגיעה על ידו, ולו שלא באשמתו כל רגש של פגיעה.
סיפר תלמיד:
בתחילת חודש ניסן תשמ"ב ביקשתי להתקבל לישיבה כאברך, אך רבינו אמר כי איננו מקבל עתה אברכים, כי אם בחורים. באותו מעמד הוא אף הסביר לי את הסיבה לכך, ואמר שיש לו בזה שני טעמים. האחד, שאין הוא יכול לקחת אחריות על חיים של אברך, כאשר אין באפשרותו להעניק מילגה בשיעור שיש בו כדי לפרנס משפחה, ולכן גדר לעצמו כלל שאינו מקבל אברכים. ואמנם אלו שלמדו בישיבה כבחורים ואחר נישואיהם רוצים להמשיך ללמוד בה גם כאברכים, אין לו ברירה, כיון שכבר למדו אצלו והוא כמשועבד לצרכיהם, אבל לכתחילה לקבל אברך אינו רוצה.
והטעם השני, שהנסיון הראה שהשפעתו גדולה יותר על אלו מהתלמידים שכבר בראשית דרכם בעלייה בלימוד בלימוד ויראת שמים החלו ללמוד אצלו, מה שאין כן כאלו המגיעים לישיבה כאברכים לאחר שנות לימוד ממושכות במקומות אחרים [-שכבר עיצבו את בניינם ואישיותם, ושוב קשה להם יותר בגילם ובמצבם לקבל השפעה].
והנה יומיים קודם ליל הסדר נולד לי בן בשעטו"מ, והחלטתי לכבדו בסנדקאות, וכשביקשתי ממנו שיאות לשמש כסנדק לבני, נענה ואמר לי: "עכשיו אהיה משועבד לך בהכרת הטוב, ואהיה חייב להכניס אותך לישיבה". השבתי לו- מוסיף התלמיד – שלאחר הסנדקאות [-המעשרת] הרי הראש ישיבה יהיה עשיר, ואם כן כבר לא תהא מניעה לקבלני.
ואמנם ה'מכונה' של הכרת הטוב פעלה את פעולתה, ורבינו הביע את הסכמתו לקבל אותי לישיבה, אלא שבד בבד החתים אותי על כתב בו אני מצהיר שאין לי שום תביעה כלפיו לקבלת המילגה עבור לימודי בישיבה, כשהוא מוסיף לבקש שאכתוב שאין לי גם תביעה כזו מ'הנהלת הישיבה'. [-על אף ש'הנהלת הישיבה' ו'ראש הישיבה' היינו הך, שהרי הוא היה הכל. אבל כך ביקש וכך נעשה].
והנה תיכף עם כניסתי ללמוד בישיבה, אם כפיצוי על שאיני מקבל מילגה וחתימתי על 'מסמך ההתחייבות' האמור, או שמא משום הכרת הטוב על הסנדקאות – קיבל אותי תיכף לשיעור, ואף הגדיל לעשות בסדרו עבורי מקום נוח ומכובד.
עברו כמה שנים לאחר כניסתי לישיבה בהן לא קיבלתי מילגה, והנה יום אחד הגיע אלי בנו הג"ר וועלוול ואמר לי שהאבא קורא לחלוקה. בידעי שאינני נמנה על מקבלי המילגה, לא הסתפקתי בהודעה זו ושאלתיו אם הראש ישיבה הזכיר את שמי בייחוד או שזהו הודעה לכלל האברכים בישיבה להגיע לקבל את החלוקה, ומשלא ידע להשיב בבירור, הלכתי מחמת ספק כדי לשאול את רבינו עצמו אודות הענין.
והנה תיכף משנכנסתי לחדרו הבחנתי שהוא מביט בי בפליאה, ולפני שהספקתי לשאול, פנה הוא ושאל למבוקשי [שהרי מעולם קודם לכן לא הופעתי בשעת החלוקה, ואפשר שדבר אחר לי אליו,. אמרתי לו שאם באתי בטעות ואין הכוונה אלי, הרי 'טעות לעולם חוזרת', ובזאת סבתי על עקבי ויצאתי מביתו.
למחרת, קרא לי רבינו והעניק לי סך של מאתיים דולר, כשתוך כדי שתחב את השטרות בידי הסביר שמעות אלו הם 'דמי בושת' על מה שאירע אתמול… אכן למעשה, מכח אותה טעות, החל מכאן ואילך להעניק לי מילגה קבועה מדי חודש בחודשו כשאר אברכי הישיבה.
(נערך מתוך הספר 'אחרון לדור דעה' ח"ב)