"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל", "וַאֲבָרְכֶךָּ", "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ", "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (יב יב)
המשגיח דישיבת חברון, רבי מאיר חדש זצ"ל, האיר בפסוק זה הארה מוסרית חשובה ונפלאה:
הנה הברכות שבירך הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו נאמרו כאן בסדר עולה, הברכה המאוחרת יותר חשובה יותר; "ואעשך לגוי גדול", "ואברכך", "ואגדלה שמך", "והיה ברכה".
ולכאורה יש לשאול, מה יכולה להיות ברכה חשובה ובעלת ערך גדולה יותר מאשר ברכתו של הקדוש ברוך הוא "ואברכך"? ואילו מסדר הברכות נראה אחרת, שדווקא ברכת "והיה ברכה" גדולה מברכת 'ואברכך', וגדולה אף מברכת "ואעשך לגוי גדול – ואגדלה שמך"?
אלא, אמר רבי מאיר, בהכרח עלינו להעמיק מה טמון בברכה הזו של "והיה ברכה", כדי להבין את משמעותה, מדוע היא הברכה החשובה ביותר.
בפשטות הכוונה היא כפירוש רש"י על אתר: "הברכות נתונות בידך", או "בך חותמין" בברכה הראשונה של שמונה-עשרה. אולם ישנם ראשונים שפירשו אחרת: התוספות רי"ד מפרש: "והיה ברכה – שיתנו לאחרים מברכתם וטובתם". וכעין-זה מפרש גם רבי יהודה החסיד: "ואדם יש לו להתכוון ולגרום שאחרים יהנו ממנו על ידו, שנאמר והיה ברכה".
כלומר, הקדוש ברוך הוא בירך את אברהם אבינו שעצם נוכחותו והווייתו תהווה מקור של ברכה לכל הסביבה, וזו הברכה העליונה והחשובה ביותר מכל הברכות.
הוסיף רבי מאיר ואמר, כי זו בעצם הדרישה והציווי שמופנות כלפי כל יהודי ויהודי: "והיה ברכה"!
תפקידו של כל אחד מישראל, בכל מקום שהוא, להוות בעצמו מציאות של ברכה. מקור של נעימות, של שמחה, של הענקת הרגשה טובה לכל הבא במחיצתו! להאיר פנים לזולתו! לקבל את כולם בסבר פנים יפות! להביט על כולם בעין טובה! לפרגן לכולם בפה ובלב! לדון כל אחד לכף זכות!
וסיפרו התלמידים, כי כאשר רבי מאיר הרצה פעם את היסוד הזה בפני תלמידיו שומעי-לקחו, הוא 'זרק' שאלה מעניינת לחלל האויר, כדי לאתגרם, ולהשריש בהם נקודה חשובה: "מה תפקידן של העיניים שלנו?" – שאל ספונטנית, והחריש לשמוע את המענה שבפיהם.
חלקם השיבו תשובות שונות, נכונות ואמיתיות, אך עדיין לא נחה דעתו של המשגיח, והיה נראה מהבעת-פניו כי את מה שביקש לשמוע עדיין לא שמע מאף אחד. דממה השתררה בחדר למשך כמה שניות, ואז כשהתלמידים הטו אוזן בסקרנות לשמוע למה כיוון בשאלתו, פתח ואמר:
"בפשטות הקדוש ברוך הוא ברא לנו את העיניים כדי לראות בהן. לשם כך נועדו העיניים. אלא שבקטע התפילה 'נשמת כל חי' אנו אומרים מידי שבת בשבתו בפה מלא: 'ועינינו מאירות כשמש וכירח'. תפקידן של העיניים הוא להאיר לאחרים, לא להיות עצובים"…
אדם שמסתובב בין הבריות בעינים מאירות, בפנים שמחות, הוא מקרין ברכה על כל הסביבה, ובעצמו מהווה מקור של ברכה!
וכן גם להיפך, חלילה. מסופר על ה'סבא מסלובודקה', רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שסנט פעם בבחור שהסתובב בפנים חמוצות: "יש לך דין של בור ברשות הרבים!". כלומר, המבט החמוץ והזועף שלך גורם מועקה בלב לכל מי שרואה אותך, ואם-כך הרי אתה מזיק ומהווה מכשול לרבים.
רבינו אליעזר ממיץ בעל ספר ה"יראים" כותב דברים מבהילים: "וכשם שיש אונאה בדברים, יש אונאה בעין רע, שמראה פנים רעים שמסור ללב".
משמע מדבריו, כי שורת הדין מחייבת הארת פנים לזולת! אחרת עלולים חס-ושלום להיכשל בלאו של "לא תונו איש את עמיתו".
בתל-אביב התגורר הסנדלר המפורסם
לפני למעלה מחמישים שנה, התגורר בתל-אביב הסנדלר המפורסם, הצדיק רבי משה יעקב רביקוב זצ"ל. בצעירותו הוא למד בצוותא עם המקובל הגדול רבי שלמה אלישיב זצ"ל, בעל ה'לשם שבו ואחלמה', את תורת הח"ן ורזי הקבלה, אולם לאחר שעלה לארץ-ישראל בשנת תרע"ג הסתיר עצמו, והעמיד פנים של אדם פשוט.
הוא עבד למחייתו כסנדלר בחנות קטנה מתחת שורת מדרגות בפינת רחוב שבזי בגבולות שכונת נווה-צדק ושכונת כרם-ישראל בעיר יפו, ובשעות הערב השתתף בשיעור 'דף היומי' לבעלי-בתים בבית המדרש של 'היכל התלמוד'. אולם למרות שלא עשה שום רושם מיוחד מעצמו, גדולי ישראל בעיניהם החדות זיהו בו גדלות וצדקות. רבינו ה'חזון איש' זצ"ל אשר הכיר בגודלו וצדקותו פרסמו, והעיד עליו בפני אחד ממחלי-פניו, כי הוא ראש הל"ו צדיקים שבדור. תלמידי ה'חזון איש' אף העידו, כי רבם היה מגיע לביקורים בביתו מידי פעם בפעם, ונועד איתו ממושכות ביחידות. בשנותיו האחרונות היו המונים פוקדים את ביתו לבקשת עצות וברכות, בעיקר בענייני רפואה ושידוכים, ולאחר פטירתו הפך ציונו בבית-החיים 'זכרון מאיר' בבני-ברק למוקד של תפילות וישועות.
רבי טוביה ליסיצין זצ"ל, ראש ישיבת 'היכל התלמוד', שהכיר את הסנדלר היטב שאלו פעם – במה כוחו? כיצד ברכותיו פועלות כל-כך? והוא השיב בענווה: "פשוט מאד, כל אחד יכול לעשות זאת כמוני. אני מברך כל אחד ואחד עם כל הלב. אני מעוניין באמת שלשני יהיה טוב"…
לאחר פטירתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל, סיפר אחד מחשובי תלמידיו, רבי חיים מרדכי אוזבנד שליט"א, כיום ראש ישיבת 'עטרת שלמה', סיפור נפלא שהיה עֵד לו בשנות לימודיו בישיבת פוניבז', איך בחכמה וברגישות כאחת היה הרב שך מועיל ומטיב עם זולתו:
אחד העובדים במזכירות הישיבה היה יהודי זקן בשם רבי צבי, שהיה בערך בן-גילו של הרב שך, והרב היה נוהג בו כבוד גדול ומקיים איתו יחסי חברות. אותו יהודי היה נוהג לגשת אל הרב שך בכל בוקר לאחר תפילת שחרית כשהיה עושה את דרכו אל היציאה מבנין הישיבה, ומגיש לו את מכתבי הדואר שהתקבלו במשרד עבורו, ובכל פעם מחדש היה הרב מקדם את פניו בסבר פנים יפות. פותח איתו שיחה נעימה על דא ועל הא, ואף גולש עימו לפעמים לכדי מילי דבדיחותא, כדי לרומם את רוחו ולשמחו.
היו לו טענות שונות
והנה ביום מן הימים החליט רבי צבי להתפטר מהעבודה בישיבה. היו לו טענות שונות כי העבודה קשה עליו מידי בגילו המתקדם, ושוב כוחותיו אינם עומדים לו עוד להמשיך לייגע את גופו בעבודה כבעבר. רבים מבין אנשי הצוות בישיבה והתלמידים ששמעו מפיו על החלטתו, ניסו לשכנעו להישאר בישיבה, ולו בשביל שתהיה לו תעסוקה ופרנסה לעת זקנותו. אך זה לא עזר. להיפך, הוא חש שלא מבינים אותו, ולא מודעים לקושי שהוא חווה, ודחה את טענותיהם על הסף.
אך אחד היה שנהג עימו בחכמה רבה ובטוב-לבב, ואכן הצליח לשכנעו למשוך את התפטרותו, היה זה הרב שך. הוא ניגש אליו בחביבות ואמר לו באידיש: "האמת היא שגם אני חשבתי לא פעם לעזוב את הישיבה. התבגרתי והזדקנתי וכבר העבודה הזאת לא בשביל הכוחות שלי. אלא שאחר-כך חשבתי לעצמי שלא כדאי לי הדבר, ואני חושב שגם לך לא כדאי. הרי אנחנו אנשים זקנים, ומי יסתכל עלינו כשנהיה לבד בבית… לכן למרות הכל, למרות הקושי, כדאי להתאמץ ולהישאר. זה כדאי לנו"…
כך בחכמה, רגישות וטוב-לב השכיל הרב שך להעמיד את עצמו באותו מצב כביכול שבו עמד רבי צבי, ובגובה-העיניים השמיע לאוזניו את המילים שנצרכו לו כל-כך לשמוע.
רבי אברהם יצחק ליפקוביץ שליט"א, מראשי ישיבת 'בית מדרש עליון' בבני-ברק, סיפר עובדה פשוטה אך מדהימה המעידה על חשיבה יתירה על הזולת שנהג בה אביו ראש הישיבה רבי מיכל יהודה זצ"ל: כאשר היה יהודי נוקש על דלת ביתה של משפחת ליפקוביץ, ואחד הילדים בבית היה פותח רק חלק מהדלת – כנהוג אצל ילדים, היה האבא רבי מיכל יהודה קורא לו: "זה לא יפה לפתוח לשני, רק חלק מהדלת. זה מראה לו כאילו לא חפצים בו. ממידת הארת-פנים ראוי לפתוח לכל אחד את הדלת כולה"… וכך אכן נהג רבי מיכל יהודה עצמו. הקפיד תמיד לפתוח את כל הדלת בפני כל מי שבא בצל קורתו.
למורי-חמי שר התורה היה 'חברותא' נפלאה
למורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל היתה לו 'חברותא' נפלאה, בשם רבי ליפא דוב וינטרויב זצ"ל, אחד מגדולי תלמידי-החכמים והגאונים בבני-ברק. הם למדו יחד בהתמדה ובשקידה עצומה במשך למעלה משבעים שנה, והיו קשורים בלב ונפש זה לזה, ממש כמו אחים. את מרבית התחנות בחייהם הם עברו בצוותא. בשנות ילדותם למדו יחדיו בחיידר קרלין בעיירה פינסק שבפולין, אחר-כך כשעלו ארצה, בהיותם כבני ארבע-עשרה חמש-עשרה, החלו ללמוד יחדיו בחברותא בישיבת 'תפארת ציון' בבני-ברק. והלימוד המשותף הזה המשיך בישיבת לומז'ה בפתח-תקוה ובכולל 'חזון איש' לאחר נישואיהם עד זקנה ושיבה, כשהם עולים ומתעלים יחד במעלות התורה וקנייניה. רבי חיים התבטא פעם ואמר אודותיו: "רבי בערל היה החברותא הטוב ביותר שהיה לי אי פעם", ופעם אחרת אמר לאחד המתפללים בבית-הכנסת 'לדרמן' אודותיו: "רבי בערל הוא כמו אח שלי". הם התאימו זה לזה בכך שלא היה להם בעולמם דבר זולת התורה, והקשר ביניהם היה מבוסס כל-כולו על תורה בלבד.
במשך שנים רבות, מידי שבת אחר-הצהרים סמוך לשקיעה, היתה להם קביעות מיוחדת של "ובלכתך בדרך", לימוד משותף בעודם מתהלכים ברחובות הסמוכים לבית-הכנסת 'לדרמן'. בזמן זה הסמוך לשקיעה כשכבר לא היתה אפשרות ליהנות מאור השמש, ואף נרות השבת וה'לוקסים' כבו, הם לא יכלו לעיין וללמוד מתוך הספרים, והיה עוד זמן עד לעת צאת הכוכבים, ולכן הם היתה להם קביעות בצורה הזאת. רבי חיים היה עולה באורח-קבע לביתו של רבי בערל, ומחכה בחדר הסמוך לסלון עד שיסיים סעודה שלישית, וכשסיים היו יורדים ומטיילים עד זמן תפילת מעריב. בדרך-כלל אף אחד לא ההין לגשת ולשמוע על מה הם משוחחים, ורק לעיתים רחוקות היו אנשים שניגשו אליהם באמצע הדרך לשאול שאלה קצרה וכדומה.
אגב, אירע פעם באחת השבתות, שבתוך סערת הויכוח ההלכתי שפרץ ביניהם הם המשיכו ללכת עוד ועוד, עד שלא שמו לב שכבר יצאו מגבולות העיר, וחששו שעברו את 'תחום שבת'. הם נעצרו ונותרו לעמוד על מקומם עד צאת הכוכבים. כאשר הוברר להם בוודאות כי השבת כבר יצאה שבו לבני-ברק…
בהקשר לקביעות הזאת, ברצוני לספר סיפור נפלא על הארת-פנים והטבה לזולת:
לעת זקנותו של רבי דוב, כאשר הוא חלה, הם הפסיקו ללמוד בחברותא, ובכלל זה נפסקה גם הקביעות הזאת של הטיול לאחר סעודה שלישית. אולם כשעברה שנה, ורבי דוב קם מחוליו, הם חזרו שוב לטייל כבעבר. אלא שבפעם הראשונה שיצאו לטייל, עצר אותם תלמיד-חכם גדול שנקרה בדרכם והצטרף אליהם, והציע לפניהם את חידושיו במסכת שביעית.
במוצאי-השבת, שאל בנו רבי שלמה וינטרויב שליט"א, ראש חברת 'תפארת בחורים' בני-ברק, את אביו רבי דוב במין פליאה: "איך אנשים לא מבינים דבר כה פשוט, ששני חברים כה טובים, לאחר תקופה ארוכה שלא טיילו, מעוניינים לדבר לבד מבלי שיפריעו להם, בפרט בפעם הראשונה. אולי הם רוצים לדבר על עניינים אישיים? ומדוע הם באים להפריע?"…
ענה לו רבי דוב בחיוך: "למה לא לעשות חסד עם היהודי הזה? הרי הוא טרח ועמל על הסוגיא כל השבוע ורצה להגיד לנו את שהתחדש לו בעמלו… למה לא לשמוע אותו? למה לא לעשות לו טובה?"…
והסיפור לא תם בזה
למחרת, ביום ראשון בשבוע, נצרך היה רבי דוב לעבור בדיקה. במהלך הבדיקה אסור היה לזוז במשך שלושת-רבעי שעה, כדי שהבדיקות אכן יהיו מדויקות ותקינות, ויוכלו להסיק מהן מסקנות..
והנה מיד כשיצא רבי דוב מהבדיקה, הוא פנה לבנו רבי שלמה אשר עמד מעבר לדלת והמתין לסיום הבדיקה ואמר לו: "שלמה, אתה רואה שכדאי לעשות חסד עם אנשים. בזכות זה שאותו תלמיד-חכם הציע את חידושיו בפנינו בשבת, במשך הבדיקה חשבתי על דבריו, וזה עזר לי שלא אזוז"…
הבה נקבל על עצמנו להעניק לאחרים מברכתנו וטובתנו. שהמציאות שלנו תהיה ברכה לכל הסביבה. לחפש תמיד את ההזדמנות לתת לאנשים מילה טובה, תחושה טובה, לסייעם בעת הצורך, לגרום להם נחת וסיפוק, ולחפש איך לשמחם ולהביא להם אושר. מלבד מידת ההטבה והשכר הצפון לאדם לעתיד לבוא מכך, זוהי גם עצה טובה לחיים בעולם הזה, שיהיו שמחים ומאושרים. כי בודאי המידות האלו ישובו ויסובבו את האדם עצמו, כי המידה שבה אדם מודד לאחרים זו המידה הגודשת אותו.
כך כותב רבינו הגר"א מוילנא זצ"ל בביאורו על משלי על הפסוק: "נפש ברכה תדושן" (יא, כה): "תדושן הוא משמועה טובה, ומחמת זה שמח לבו ותדושנה עצמותיו, כמו שנאמר: 'שמועה טובה תדשן עצם', וזהו נפש ברכה. כלומר, מי שמברך לכל אדם וחפץ בטובתם ואינו מקנא בהם ומחמת זה ישמח לב של בני אדם, וידשן עצמות שומעיו המתברכים, גם הוא ידושן, היפך המקנא – ורקב עצמות קנאה".
מי שהוא בעל נפש ברכה, וכל רצונו להרבות ברכה ולהיטיב עם הבריות ולגרום לכך שישרו בלבם נחת, שלוה ושמחה, אדם כזה קולחת ממנו אוירה נפלאה, זורח הימנו אור של טובה וברכה, של חן וחסד ורחמים והשפע הנשפע ממנו לאחרים לדשן עצמותיהם מטובה, לבסוף הוא השפע שנשפע על האדם עצמו וחודר לעצמותיו שלו לדשנן.
(מתוך הספר החדש 'לעשות רצונך' על חומש בראשית)