"יכולתי אז ללמוד מראש הישיבה מה זה נקרא לדייק בפרטים, איזה זיכרון מדהים. הוא סיפר את כל הסיפור, עם כל הפרטים, בלי להחמיץ שום פרט, והכל בצורה כל כך מושכת ומרתקת, הוא הרי היה ידוע בכושר הדיבור המיוחד שלו, וכך הוא עשה גם עם הסיפור הזה"

יעקב א. לוסטיגמן

לקראת יומא דהילולא הראשון של מרן ראש הישיבה ומייסד ישיבת 'עטרת ישראל', הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, במלאת שנה לפטירתו בי"א חשוון, פנינו לשוחח עם משגיח הישיבה הגאון רבי יצחק לוקנסברג שליט"א, מרא דאתרא של שכונת 'נאות שמחה' בעיר התורה מודיעין עילית, ומגדולי מגידי השיעורים ב'עמוד היומי' וב'דף היומי בהלכה', אשר בשנים האחרונות לחייו של ראש הישיבה זצ"ל, זכה לקירבה יתירה אצלו, וקיבל ממנו מדרכי החינוך וסדרי הישיבה בהעמדת דורות העתיד של תלמידי החכמים הצעירים.

הגר"י לוקסנברג שליט"א, אכן נהג בנו טובת עין ושיתף אותנו בעובדות והנהגות שקיבל ממרן ראש הישיבה זצ"ל, אבל לפני הכל הוא פותח בהקדמה הנותנת לנו הצצה לדמותו הייחודית של מרן ראש הישיבה זצ"ל:

"הגאון רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקא, נהג למסור 'ועדים' לבחורים מישיבת חברון בירושלים, במשך מספר שנים. היה זה לאחר שהגיע לארץ כפליט מהשואה הנוראה, ולפני שהספיק להקים מחדש את ישיבת סלבודקא בבני ברק.

"ביום מן הימים, ראה רבי אייזיק את הבחור הצעיר ברוך מרדכי אזרחי, שלימים היה לאחד מגדולי הדור כידוע, וקרא לו שיתלווה אליו. רבי אייזיק צעד ברחובה של עיר במלוא הדרו, כיאה לאחד מגדולי החניכים של הסבא מסלבודקא, ורבי ברוך מרדכי הצעיר התלווה אליו לכל אורך הדרך. היה זה מעין טיול קצר שנמשך כעשר דקות, במהלכו השניים בקושי דיברו, רבי אייזיק אמר משהו על מזג האוויר הנעים, ובזה פחות או יותר הסתיימו חילופי הדברים ביניהם.

"בסופו של ה'טיול', השיב רבי אייזיק את התלמיד הצעיר לפתח בניין הישיבה, ונפרד ממנו לשלום כדי לחזור לביתו.

"רבי ברוך מרדכי, לא יכול היה להכיל את הפליאה: "מאוד התכבדתי בכך שראש הישיבה ביקש ממני להתלוות אליו", אמר, "אבל אני חייב לשאול את הראש ישיבה… מה העניין? מה היתה מטרת הטיול הזה?".

"השיב לו רבי אייזיק שר בקצרה: "רציתי ללמד אותך איך הולך גנרל!".

"האמת שאיני יודע לפרש מה היתה כוונתו של רבי אייזיק, איך באמת צועד גנרל? האם חלק מההכשרה של תלמיד ישיבה הוא לצעוד כמו גנרל? מה הפשט בזה?

"אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים להסיק מהסיפור הזה", מסכם הגר"י לוקסנברג, "כבר אז, כשרבי ברוך מרדכי עוד היה נער צעיר לימים, רבי אייזיק שר כבר ראה עליו שהוא עתיד להיות 'גנרל'. התכונות של המנהיגות והדבקות במטרה, ניכרו עליו כבר אז, ואם כן אין זה פלא שזכה למה שזכה להיות אחד מגדולי מרביצי התורה שהשפיעו כל כך על עולם התורה כולו, כשמתחילת גידולו ניכר בו עמל התורה, הדבקות בתורה ובהנחלתה".

לפני מספר שנים באתי לביקור חג

על הסיפור הנפלא הזה מוסיף הרב שליט"א, תוספת מעניינת מזווית אישית: "לפני מספר שנים באתי לביקור חג אצל מרן ראש הישיבה זצ"ל, וכמובן שהיו שם אנשים נוספים. כמה עשרות אנשים הצטופפו בסלון וראש הישיבה ישב כמלך בגדוד, משתעשע עם הציבור בדברי תורה, ובחדוותא דשמעתתא.

"תוך כדי הדברים הזכיר מאן דהו את המילה 'גנרל', ואני נזכרתי בסיפור הזה עם רבי אייזיק שר. התחלתי לספר אותו בפני כל הנוכחים, אבל ראש הישיבה היסה אותי.

"כמובן שכשראיתי שאין דעתו נוחה בסיפור הדברים, הפסקתי מיד את הסיפור ועברנו לדבר על עניין אחר. אבל אחרי כמה דקות שאלתי לראש הישיבה בחשאי מה לא היה נכון בסיפור, אולי טעיתי בפרטים או שלא דייקתי במשהו?

"השיב לי ראש הישיבה: "אם אתה רוצה אתה יכול לספר את הסיפור, אבל אין צורך שתזכיר אותי…".

"כלומר, הוא הסכים שזה יהיה סיפור על רבי אייזיק שר, אבל הוא לא הסכים שזה יהיה סיפור על רבי ברוך מרדכי אזרחי…

"למעשה, בשנים קודמות, כשהוא עוד היה צעיר יותר ולא היה חבר במועצת גדולי התורה, ראש הישיבה היה מספר את הסיפור הזה בעצמו, כדי לבטא את המסר שיש מושג כזה שצריכים לדעת לצעוד כמו גנרל. אבל לימים הוא הבין שהסיפור הזה הפך להיות 'מעשה ברבי אייזיק שר שזיהה את הפוטנציאל העצום הטעמון בבחור צעיר', ומאז כבר לא היתה דעתו נוחה בפרסום הסיפור הזה בלא להשמיט את שמו…".

כשהוציאו את הבחורים להפלגה בספינה מפוארת על גבי נהר

"והאמת היא שלראש הישיבה באמת היו 'תכונות של גנרל' במובנים רבים", מוסיף הגר"י לוקנסברג שליט"א. "יכלו לראות את זה בכל ה'הלוך ילך' שלו. היו לו דרישות מאוד גבוהות מעצמו, משמעת עצמית חזקה כברזל, תמיד היתה מטרה ברורה לנגד עיניו שאותה הוא פעל להשיג ואליה חתר בכל כוחו. הוא היה איש שיחה מיוחד במינו, תמיד היה נהנה מאמרת כנף חכמה, אבל אף פעם לא אפשר לעצמו לסטות מהמטרה, הוא היה ממוקד מאוד: עכשיו צריכים להכין שיעור! עכשיו צריכים להכין שיחת מוסר! כל פעם לפי הצורך והעניין. כרגע אני צריך ללמוד את סוגיא פלונית, וכן על זה הדרך.

"זה היה כך כשהיה צעיר לימים, וביתר שאת כשהזקין. גם כשטס לחוץ לארץ כדי לשאת משאות חיזוק בפני יהודי התפוצות, גם כשהיה נוסע בארץ למרחקים כדי לשאת דברים ולומר דרשות, הוא היה ממוקד לכל אורך הדרך, בלי להסיח דעת מהמטרה אפילו לרגע.

"לא זו בלבד, אלא שראש הישיבה בגודל אהבת התורה שפיעמה בו ואהבת הבריות,  לא היה מוותר על אף יהודי לנסות הטעימו ממתיקות התורה ולקיים בזה דברי הרמב"ם ב'ספר המצוות' "בכלל אהבת ה' הוא להאהיבו על אחרים", ולדרכו של ראש הישיבה זצ"ל את אהבת ה' מתחילים שבשייכות של 'להיות מוטרד' מקושיא בדברי תורה.

"ידוע הפרויקט העצום שלו, הקעמפ של 'בני תורה', שבמסגרתו היה מקרב מאות ואלפי בחורים לעולמה של תורה. בקעמפ, תוך כדי החוויה המהנה כל כך, הוא היה מגיע למסור שיעור, היה שואל שאלות שגירו את הסקרנות של המשתתפים, ואט אט הכניסו אותם לוויכוח סוער בעומקה של סוגיא. אחרי שטעמו את טעמו המתוק של לימוד הגמרא, רבים מהם כבר נרשמו לישיבות והפכו לבני תורה של ממש".

הרב לוקנסברג מציין שבמשך מספר שנים, התקיים קעמפ של 'בני תורה' גם ברוסיה: "היו מכנסים בחורים יהודים, בעלי תשובה טריים שרק החלו לשמור תורה ומצוות, ושלא חשבו לרגע להיכנס לישיבה. הביאו אותם לקעמפ, וראש הישיבה היה מגיע כדי למסור את השיעור הנפלא שלו, ומצליח למשוך אותם אל תוך הסוגיא, אף שהם לא ידעו ללמוד גמרא בכוחות עצמם.

"באחת השנים של הקעמפ ברוסיה, הוציאו את הבחורים להפלגה בספינה מפוארת על גבי נהר, הגישו להם ארוחה כיד המלך עם בשר משובח, וראש הישיבה החל לדבר בפניהם ולמשוך את לבם מה'קופה של בשר' ל'אהלה של תורה'.

"לפתע שם ראש הישיבה לב לכך שעל גשר הפיקוד של הספינה עומד איזה ספן מגושם, ומסתכל. אחרי דקות אחדות שוב הבחין בו, הספן הזה עמד והתבונן בהם חזק, וראש הישיבה זיהה משהו במבט שלו. הוא מיד שאל: "האיש הזה שם, הוא יהודי???".

"בדקו את העניין וחזרו עם תשובה חיובית, כן, הוא יהודי.

אמר ראש הישיבה: "אם כך, מנוי וגמור עימי לקרב גם אותו לתורה ומצוות. אני לא מוכן לוותר עליו".

"השיבו לראש הישיבה שמדובר ביעד בלתי ניתן להשגה. האיש הזה אין לו שמץ של ידע ביהדות ובכל דבר ערכי. שלא כמו בני הנוער האחרים שבאו בגלל שיש להם קשר, וראש הישיבה פועל לחזק  ולהעמיק אותו, האיש הזה הא בכלל אחד מאנשי הצוות בספינה, מה הוא קשור בכלל!".

"טען ראש הישיבה, שהספן הזה מסתכל כל הרבה זמן, ואם כן נראה שהוא כן נמשך לעניין, וצריכים לדאוג 'להוציא יקר מזולל', וללמדו תורה.

"הנוכחים אמרו למרן שזה לא המצב. הוא מסתכל על הבשר, ואי אפשר 'להאשים' אותו, באמת יש ריח של בשר מבושל וצלוי מכל מיני סוגים, גם שאר הספנים מסתכלים חזק…

"אבל מרן לא אבה לשמוע כדברים האלו. "הוא יהודי, ועלינו לקרבו לתורה!, והדרך היא באמצעות קושיא חזקה ותירוץ נפלא שיטעימו אפילו אותו בטעם התורה".

"מפי השמועה שמעתי שאכן הצליחה דרכו של מרן, ושאותו ספן מגושם זכה לשוב בתשובה שלמה והיה ליהודי שומר תורה ומצוות.

"אגב, מאותה פעילות של 'בני תורה' ברוסיה, זכו בני נוער רבים להיכנס לעולם התורה, הם נכנסו לישיבת 'תורת חיים' במוסקבה, ובהמשך באו ללמוד בישיבות הקדושות בארץ, והיו לתלמיד חכמים מופלגים, ויש כיום כמה וכמה משפחות של בני תורה אמיתיים, שהן מפירותיה של אותה השקעה שהשקיע ראש הישיבה בבני הנוער ברוסיה".

בשלב מסוים הגעתי עם הורי לסעודת חג אצל ראש הישיבה

"למעשה ההיכרות שלי עם ראש הישיבה החלה בהיותי ילד צעיר, עוד לפני בר המצווה כששמעתי מפיו שיעור שמסר בתל אביב, וכדרכו ידע לומר את השיעור בכזאת 'חיות' שאפילו בהיותי ילד הייתי מוטרד מהשאלה, וממילא שמחתי מאוד בתירוץ. בהמשך כשאחי למד אצלו בישיבת 'עטרת ישראל', נוצר קשר של כל המשפחה עמו. בשלב מסוים הגעתי עם הורי לסעודת חג אצל ראש הישיבה, ובמהלכה הסעודה סיפרו הורי את סיפור ההצלה שלהם.

"שניהם היו ילידי פולין, כל אחד מאזור אחר בפולין, ושניהם חלו במחלת ה'פוליו' – שיתוק ילדים ל"ע. אמי מורתי שתחי' היתה בת כמה חודשים שלקתה במחלה ואבא זצ"ל היה כבן חמש כשנדבק בה. היתה זו מחלה נוראה שהפילה חללים רבים, וגם אלו שניצלו ממנה נותרו עם גפיים משותקות ברוב המקרים.

"בחסדי שמים שמעו הוריהם שבשווייץ יש מוסד רפואי שפועל על פי שיטת ריפוי חדשה ומוכחת, שבאמצעות טיפולים תומכים לאורך תקופה מסייעים לחולים להחלים מהמחלה ואפילו לחזור לתפקוד בחלק מהמקרים.

"כך סיבבה ההשגחה העליונה הצלה מופלאה לשני הילדים היהודים, כל אחד בנפרד, על ידי אותו מוסד בשווייץ, בימים של ערב מלחמת העולם השנייה.

"סבא, אביו של אבי, היה ראש הקהל וחבר העירייה בריפין שבפולין, כחסיד גור נאמן, לפני ששלח את אבי לשווייץ, ביקש את ברכתו של הרבי ה'אמרי אמת' שאכן בירכו בהצלחה. סבא היה סוחר ממולח, והבין שהימים הם ימי ערב מלחמה, כך שלא בטוח שהוא יוכל לשמור על קשר רציף עם בנו המאושפז בשווייץ, ולכן הוא ביקש משותף עסקי שהתגורר בגרמניה, שיקבל על עצמו אפוטרופסות על הילד. הלה הסכים וכן נחתמו מסמכים רשמיים שמינו אותו לאפוטרופוס. ההורים של אמא שלי, לעומת זאת, לא היו כל כך מקושרים ובלית ברירה הם פשוט השאירו אותה בשווייץ, בתקוה שיצליחו לעמוד איתה בקשר.

"באותה העת פרצה המלחמה, וכמובן שכל הילדים היהודים מפולין הפכו לילדים נטושים, לא ידעו אם הוריהם בחיים בכלל ולא היתה דרך לתקשר איתם.

"החוק השווייצרי קבע שבכזה מקרה, האחריות לילד עוברת למוסדות הרווחה של המדינה, שכמובן היו כולם נוצריים, כך שכל ילד כזה שהמוסד השיקומי החליט שהוא סיים את הטיפול בו, היה מועבר ישירות למנזר, שם קיבלו חינוך נוצרי רח"ל.

היה שם בשווייץ יהודי צדיק בשם איידינגפלד

"היה שם בשווייץ יהודי צדיק בשם איידינגפלד, שהחליט לעשות הכל כדי להציל את הילדים היהודים. הוא היה מגיע לאותו מוסד שיקומי, מהלך בין חדרי האשפוז ומכריז בקול את הפסוק 'שמע ישראל', ומנגן 'שיר המעלות' וכדו', ואם הוא היה רואה שמבליח ניצוץ של הזדהות בעיניו של אחד הילדים, הוא ידע שמדובר בילד יהודי והיה מתחיל לחקור ולברר עד שאישר זאת בוודאות, לאחר מכן היה מתחיל מסע הצלה, כדי לחלץ אותו מציפורני הממסד הנוצרי.

"כך הצליח אותו יהודי לגלות את אבי מורי, ולאחר חקירה ודרישה גילה שהאפוטרופוס שלו חי וניתן ליצור עמו קשר, ואכן היה יחסית קל לחלץ אותו משם ולהעביר אותו לידיים יהודיות. המקרה של אמא שתחי' היה הרבה יותר מורכב, לא היה שום אפוטרופוס חוקי, והחוק היבש היה מאוד ברור שהיא אמורה לעבור לחזקתו של מנזר מקומי רח"ל. אמנם אותו יהודי צדיק וחבריו הפעילו את כל העולם כדי לחלץ אותה, כמו ילדים יהודים אחרים, ובחסדי שמים אכן הצליחו בכך.

"אמי מורתי כתבה את כל הסיפור בהרחבה ובפרוטרוט בספר שחיברה 'אחות לנו קטנה', אבל בכל מקרה, באותו ביקור אצל הגרמ"ב אזרחי, סיפרו הורי יחד את הסיפור שלהם, וראש הישיבה האזין לו ממש בשקיקה, נכנס לפרטי פרטים וצרב הכל בזכרונו.

"אחרי עשרות שנים, כשהישיבה עברה ל'מודיעין עילית' והתבקשתי לשמש בה כמשגיח, עשינו כינוס לבחורי ה'קיבוץ' בביתי, ואמרו לי מראש שאולי אולי ראש הישיבה יבוא להשתתף בעצמו… לשמחתי הרבה הוא אכן הגיע. הוא תכנן לשאת דברים בפני הבחורים, אבל כשהתיישב בסלון ביתי וראה את תמונתו של אבי מורי זצ"ל תלויה על הקיר, מיד זיהה אותו ואמר: "אה, ר' משה שמואל! עכשיו אני מבין, זה האבא שלכם… אואה! ומיד עבר לספר לבחורים את סיפור חייהם של הורי, כשהוא מספר אותו מתוך הזיכרון כפי ששמע אותו עשרות שנים קודם לכן!

"מה אומר ומה אדבר, יכולתי אז ללמוד מראש הישיבה מה זה נקרא לדייק בפרטים, איזה זיכרון מדהים. הוא סיפר את כל הסיפור, עם כל הפרטים, בלי לפספס ובלי להחמיץ שום פרט, והכל בצורה כל כך מושכת ומרתקת, הוא הרי היה ידוע בכושר הדיבור המיוחד שלו, היתה לו יכולת לרתק אליו אנשים בקלות, וכך הוא עשה גם עם הסיפור הזה.

"העיקר מבחינתו היה להוציא את המוסר השכל הנפלא, שלפעמים בזמנים של הסתרה כביכול, אנשים מתגלגלים לכל מיני מקומות במהלכים שנראים כמו רעה עבורם, אבל האמת היא שמאת ה' היתה זאת כדי להציל ולהביא ישועה למי שנגזר עליו שיינצל. עבור המוסר השכל החשוב הזה, ויתר ראש הישיבה על ה'שמועס' המקורי שתכנן לומר בפני הנוכחים.

"והאמת ששמעתי כמה פעמים ד"שים על כך שראש הישיבה סיפר את הסיפור של הורי בכמה הזדמנויות, גם שלא בנוכחותי או בנוכחות מישהו מבני משפחתינו".

נכנסתי עם ראש הישיבה לחדר ושאלתי אותו מה הפשט

הרב שליט"א מבקש להוסיף נקודה מעניינת ומיוחדת מאוד, אודות גישתו של ראש הישיבה לדרך העבודה, ולחיים בכלל.

"בליל ל"ג בעומר של שנת תשפ"א, לאחר סדר של לימוד בעיון ובחיות נפלאה, עשינו לבחורים מעין 'טיש' בראשות ראש הישיבה זצ"ל, וראש הישיבה הסכים לעניין וישב בראש השולחן ואפילו אמר מהלך נפלא, סביב הענין של רבי שמעון ובנו רבי אלעזר, שיצאו מהמערה וכל מקום שנתנו בו את עיניהם נשרף.

"ראש הישיבה שאל אז, מה הפשט במעשה הזה. הרי מדובר על אנשים שלא עברו שום איסור מהתורה, למה רבי שמעון ורבי אלעזר נתנו בהם את עיניהם והענישו אותם כביכול, על כך שלא עסקו בתורה? איפה שמענו שמי שאינו עוסק בתורה יומם ולילה חייב מיתה?

"אלא, הסביר ראש הישיבה, רשב"י ורבי אלעזר סברו שבעצם האדם נברא כדי 'להיות בשטייגען', וממילא מי שמניח חיים עולם ועוסק בחיי שעה אינו ממלא את ייעודו, מאבד את זכות הקיום, ולא היה זה מצד עונש בכלל.

"אם כן, הקשה ראש הישיבה עצמו, מדוע לאחר מכן כשראו יהודי עם שני בדי הדס, כנגד זכור ושמור, נחה דעתם. הרי הוא לא עוסק בתורה, ולכאורה גם הוא מיותר פה בעולם לפי שיטתם.

"אמר ראש הישיבה שיש לו פה עוד איזה מהלך, אבל עכשיו הוא אומר מהלך אחר, והאריך בו בטוב טעם ודעת כדרכו ליישב את כל התמיהות.

"לאחר שהסתיים האירוע נכנסתי עם ראש הישיבה לחדר ושאלתי אותו מה הפשט השני, ולמה לא אמרו? הוא השיב לי שהיתה לו סיבה שבגינה לא רצה לומר אותו.

"ביקשתי אם כן שיגיד אותו רק לי, והוא השיב בקצרה, שהמהלך הזה אומר שמאחר והם יצאו וראו יהודי שנוהג את עבודת ה' בדרך של 'נכבדות', ודואג שיהיו הדסים עם ריח טוב לכבוד שבת קודש, אם כן הם הוא כבר במצב של 'מתייצב על דרך טובה', ואינו סתם הולך בטל חלילה, וראוי הוא להמשיך את השטייגען שלו עד שיעלה למעלות רמות הרבה יותר.

"שאלתי את ראש הישיבה, נו… הרי זה פשט כל כך יפה, קצר וקליט, למה ראש הישיבה לא רצה לומר אותו בפני הבחורים?

"הוא השיב לי תשובה שפשוט הממה אותי: "זה מהלך שמוביל לשיטת סלבודקא", אמר לי, "ואם כן אני נוגע בדבר. אני לא רוצה לומר מהלכים שיש לי נגיעה אישית לגביהם!".

"לא רבים יודעים", מסכם הגר"י לוקסנברג את השיחה, "אבל ראש הישיבה זצ"ל היה תובע מעצמו עבודה אישית, גם כשהגיע לזקנה ושיבה.

"בשנותיו האחרונות, לאחר שעבר את גיל ה-90, הוא ייסד מחדש בישיבה את 'ועד קלם', שבו היו מתאספים הוא ובכירי התלמידים ובתוכם גם תלמידי חכמים מבוגרים, והיו מקבלים על עצמם קבלות טובות.

"גם ראש הישיבה עצמו היה מקבל על עצמו קבלות נפלאות. כך למשל, אחת הקבלות שלהם היתה שבסיומו של הסדר, כשהם יוצאים לחדר האוכל, יכינו מראש איזו שאלה בסוגיא, שיוכלו לחשוב עליה בהליכה הקצרה מבית המדרש לחדר האוכל, כדי שלא תתבזבז מחצית הדקה הזאת בלי לעסוק בדברי תורה…

"שאלו את ראש הישיבה, הרי הראש ישיבה הוא 'סלבודקער' מה פתאום הוא הקים את 'ועד קלם'?

"נענה ראש הישיבה ואמר כתוב "אכף עליו פיהו", כדי להגיע לשלמות צריכים גם את השיטה הזאת של קלם, שהאדם תובע מעצמו ולא מוותר לעצמו. הדרך החינוכית שלו היתה כשיטת סלבודקא, אבל כשאפשר לקנות עוד, הוא דרש ותבע מעצמו ומהמבקשים, להיות בשלמות גם לפי שיטת קלם…

"אשרי עין ראתה אלה, כשהיה ראש הישיבה שקוד על תלמודו, שש ושמח בדברי תורה, ומסור בכל לב להנחלתה לתלמידיו. אשרינו שזכינו לכך, ותהא זכותו הגדולה מליצת יושר עלינו ועל כל ישראל".