מרן הגר"ש וואזנר זיע"א ענה לו תשובה בלתי נתפסת: לך לבית החולים כנס לחדר התינוקות, גש לתינוק הראשון ותלחש לו באוזן "אבא קם במסירות נפש לתפילת הנץ, אל תפריע לו" וכך תעשה גם לתינוק השני"

את המעשה הבא סיפר לי הרה"ח רבי הרשל קעניג (בן חיים): ידידו, בוגר 'ישיבת חכמי לובלין' המתגורר באלעד, ראה שבאזור מגוריו אין תפילת שחרית בנץ החמה והחליט שהוא מקים מנין שחרית כוותיקין, הוא ניגש לחבריו מהישיבה והציע להם להצטרף למנין, ואצלם היה זה בדיחת השנה… אתה, יענקל, תתפלל עם הנץ החמה? אתה בישיבה לא הצלחת לקום מהמטה לפני שמונה וחצי, ובאופי הסחבת שלך בקושי הצלחת להגיע לבית הכנסת חיסדא מול הישיבה ברחוב הרב דסלר, לא לפני השעה תשע וחצי… אתה תקום ותתייצב לתפילת שחרית כוותיקין בעקביות מדי בוקר???…

יענק'ל מיודענו שומע שחבריו לא מאמינים ביכולת שלו לקום מוקדם, וזה כמובן מדרבן אותו להקים את המנין ולהוכיח להם שהוא בהחלט מסוגל, ועוד איך מסוגל.

הוא הולך מאחד לשני ומשכנע להצטרף, עד שגיבש קבוצה של עשרים איש, והוא כארי קם כל בוקר חצי שעה לפני התפילה מתחיל בסבב טלפונים לחבריו: מעיר את פלוני בצפרא טבא, ואת השני בשירת מודה אני, וכך עד שלא מקבל תגובה לפחות מחמשה עשר איש הוא לא ניגש לטבילה במקוה ולתפילה.

המנין קם ורקם עור וגידים, ויענק'ל בראשו לא מפספס יום אחד!

לאחר חצי שנה הוא מתברך בלידת תאומים למזל טוב, אחיו מתקשר אליו מאחל את כל הברכות והאיחולים, אבל, הוא אומר לו: יענק'ל תשכח עכשיו מתפילה בנץ, אתה יודע מה זה תאומים הם ברוטציה מתמשכת, כשהאחד סיים את שעת הבכי והכל כבר רגוע מתחיל השני, כשזה ב"ה סיים לאכול וחזר לישון בדיוק רבע שעה אח"כ אחיו נזכר שהוא גם בן אדם… במצב כזה אתה כמעט לא ישן בלילות וכל חצי שעה שקט אתה מנצל לשינה, על שחרית בהנץ החמה, אין מה לחשוב יותר…

אבל יענק'ל כבר הפך לחסיד מושבע של התפילה בהנץ החמה, הוא לא מתכוון לוותר על זה, וכחסיד הוא נוסע לרבי הגדול, מרן פוסק הדור הגר"ש הלוי וואזנר זי"ע, הוא שח ליבו לרבו: הרבי זוכר עד כמה התמודדו איתי בישיבה על כך שלא הייתי מסוגל לקום לתפילה בישיבה, כמה פעמים הורחקתי והחזירו אותי אחרי הבטחות ש'לא החזיקו מים', ועם כל זה כעת אני כבר חצי שנה ברציפות קם לתפילת שחרית כוותיקין מדי בוקר, זו מלחמה עבורי, נלחמתי ונצחתי. אבל עכשיו בחסד ה' עלי, נולדו לי תאומים ואיני יודע מה לעשות, אני לא מוותר על הנץ, אבל הזהירו אותי שהסיכוי קלוש, מה עושים?

לך לבית החולים כנס לחדר התינוקות

מרן הגר"ש וואזנר זיע"א ענה לו תשובה בלתי נתפסת: לך לבית החולים כנס לחדר התינוקות, גש לתינוק הראשון ותלחש לו באוזן "אבא קם במסירות נפש לתפילת הנץ, אל תפריע לו" וכך תעשה גם לתינוק השני".

יענק'ל לא חשב פעמיים, עשה כמצוות רבו, לחש לשני התינוקות שלו, והוא אומר: אינני יכול לומר שהם לא הפריעו לי לישון, ברור שהפריעו ועוד איך הפריעו, אבל הפרעתם לא היתה בשעת ההליכה לותיקין כך שהיא לא מנעה ממני ללכת להתפלל בנץ, אדרבה מקסימום אחד מהם תרם עצמו להיות בשבילי שעון מעורר!…

התינוקות גדלו והגיעו לגיל שלש, הוא לוקח אותם ברוב שמחה וחדוה למורו ורבו הרב ואזנר לעשות חאלקה, היו אלו כבר השנים האחרונות לחייו של רבו, וכבר הגיע בנו הגאון רבי חיים זצ"ל לכהן לצד אביו בראשות הישיבה. משהתקרב לרבו עם ילדיו החמודים, הרב וואזנר מפנה אליו את השאלה: "נו, מה עם הנץ שלך?" והוא עונה: "רבי, הם מעולם לא הפריעו לי ללכת להתפלל בנץ החמה!" והרב ואזנר היה מאושר.

**

בנו, של מרן בעל 'שבט הלוי', הגאון רבי חיים וואזנר זצ"ל, הבין שיש כאן סיפור מיוחד, הוא קרא לאברך ושאל מה הסיפור, משסח לו את כל הדברים, נעשה רבי חיים כסימן שאלה, הרי הוא מכיר את אביו עשרות שנים, אצל הרב ואזנר לא היה שום ענין חוץ מתורה שבכתב ותורה שבע"פ ושולחן ערוך, לא סגולות ולא קמיעות, בטח לא לחשים ועניינים… הוא לא הבין מה פתאום אביו נתן תשובה כזאת. והוא שאל את אביו: "זאת מנא לך?"

ומרן הרב ואזנר ענה: 'גמרא'. רבי חיים תמה על איזה גמרא הוא מדבר. והרב ואזנר מצטט את דברי הגמ' ביומא פב ע"ב: "ההיא עוברה דארחא אתו לקמיה דרבי אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא לחושו לה ואילחישא קרי עליה {ירמיה א-ה} בטרם אצרך בבטן ידעתיך." אומר רש"י: 'ויום הכפורים היה: לחושו לה. באזנה שיוה"כ הוא היום אולי תוכל להתאפק: ואלחישה. קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו' (רש"י).

'אם ניתן ללחוש למעוברת והעובר ישמע ויירגע מרצונו לאכול, אי אפשר ללחוש לתינוק בעצמו?!!'

כן, אצל מרן הרב וואזנר המהלך הזה זה גמרא מפורשת, ברור אפוא שאם לוחשים לעוברה והתינוק נרגע כל תינוק שישמע שאבא מבקש עליה רוחנית הוא יפסיק להפריע!

אך מה אעשה ויש לי על זה לפחות חמש עשרה אלף קושיות ופירכות!

גם אני זכיתי לגדל מספר ילדים

גם אני זכיתי לגדל מספר ילדים, וכשהילד שלי בכה באמצע הלילה והוזקקתי להרים אותו על הידיים ולנדנד אותו לחשתי לו: אבא רוצה ללכת לכולל תירדם בבקשה, והוא לא שמע, ולחשתי פעם שניה והוא לא שמע, ופעמים שכל גופי כבר הפך לרטט מרוב נדנודים והתחננתי שאני רוצה לא להירדם בכולל והוא לא שמע… וכשהוא גדל וכבר הבין מה שאני מדבר דברתי איתו אין ספור פעמים והוא לא שמע… זה קרה מסתמא יותר מחמש עשרה אלף פעמים, והשאלה מדוע אף אחד מילדיי לא שמע לי כשדברתי, ביקשתי, התחננתי, ואף איימתי?….

והתשובה היא, לא בכל דבר חז"ל נתנו את העצה הזאת, חז"ל כן דברו על אכילה ביום כיפור או מעוברת שהריחה ממה שנתבשל לעבודה זרה, ומדוע בהם דווקא נאמר העצה הזאת?

התשובה היא, שאם בסיום תפילת עמידה ביום כיפור הינו רואים בן אדם יושב על ידנו בבית הכנסת ומוציא צלחת ומסדר אותה עם שניצל פירה ואורז, הינו בודקים בסביבתו האם ישנם כמה ילדים שהולך להאכיל אותם, ואם לא היה אף ילד והינו רואים אותו מרים מזלג גדושה מברך ברכה ועומד להכניס לפיו, גם אם איננו נמנים בין עדת המפגינים למיניהם היינו זועקים "יום כיפור היום!" ואף אם מישהו היה מעורר את תשומת ליבנו שהלה חולה ומותר לו לאכול גם היה עולה לנו הקצף, מותר מותר אבל איך הוא מעז לעשות זאת בפרהסיה?!…

ומדוע? כי שאלת האכילה ביום כיפור אינה עולה לדיון אצלנו, כל ילד גם כשעדין הוא אוכל ברור לו שיום כיפור הוא צום, ואין לאכול! גם בציבור שלא זכה להימנות בין שומרי התורה והמצוות רבים מאוד צמים ביום כיפור, זה בנשמה שלנו, זה חלק מאיתנו. אומרים חז"ל על אכילה ביום כיפור כשאתה תלחש באוזני האשה המעוברת זאת תהיה זעקה פנימית עמוקה שהיא חלק מהחיים שלך, על כך נאמר בחז"ל "כל מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.

הרב וואזנר ראה שהעומד מולו היה כזה אחד שבימי בחרותו הקימה בבוקר היתה קשה מנשוא, וכאן הוא הגיע לרמת התעקשות עצמית שלא לפספס אף יום, גם כעת שנולדו לו תאומים ובאופן טבעי הקימה קשה מאוד, הוא מתעקש לנסוע לרבו לבקש עצה, הנץ אצלו הוא חלק מהחיים, כשהוא ילחש לילדו בעריסה שלא יפריע הוא מעביר לו חלק מעצמו ודבריו ישמעו!, מסתבר שכשאני לחשתי לבני שאני רוצה ללמוד בכולל היתה הקריאה פחות מעומק ליבי…

**

מכאן נצא להבין את אחת מסוגיות החיים שלנו

חז"ל אמרו דבר שמעלה תמיהה:

"תנו רבנן אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע" (ברכות ט"ז ע"ב)

והדבר תמוה מאוד: מדוע שלושה בלבד קרויין "אבות"? אנו מבינים שעלינו להתעלם מתרח ושאר הדורות שהיו עובדי אלילים, אבל נח צדיק תמים היה, יחיד מול עולם שלם, ומדוע איננו מתייחסים אליו?

שאלה זו נשאלת גם ביחס לשם בן נח: הלא כולנו בני שם, ושם עצמו היה נביא שלימד את אברהם יצחק ויעקב אמונה ותורה, ומדוע איננו מתייחסים אליו?

מרן ה"חפץ חיים" זי"ע אמר, שההבדל בין נח ושם לבין אברהם הוא, שאברהם עמל לפרסם את שם ד' בעולם – מה שאין כן נח ושם! אברהם שם את הדגש המרכזי על חינוך בני דורו ועל העברת המסורת לדורות הבאים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת בתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" מה שאין כן נח ושם שלא שמו דגש מיוחד על כך (בראשית י"ח, י"דט)

וכאן הבן שואל: מה פירוש שנח ושם לא עבדו על חינוך הדורות הבאים, וכי יש בעולם אדם אחד שאינו רוצה שבנו לא יגדל רוצח? האם אין חפצים כל בני העולם שילדיהם יהיו הטובים ביותר? וכי יש אב שלא אכפת לו מהתנהגות בנו? –  הלוא ברור שכל אב ואם, אף הגויים המגושמים ביותר, חפצים שיהיה בנם נורמלי, אפילו במושגים שלהם… ומה, אם כך, הפירוש לכך שנח ושם לא השקיעו בחינוך של הדורות הבאים?

והתשובה היא: ברור שכל אחד רוצה שבניו יהיו המוצלחים ביותר, כל אחד מחפש שתלמידיו יהיו התלמידים המצליחים ביותר, ובהחלט יכול להיות שעיקר סיפוקו של האדם הוא בהצלחתו בחינוך ילדיו ותלמידיו.

השאלה היא: האם זה נשמת חייו וכמה הוא מוכן להשקיע בשביל זה?!!!

אין ספק שנח הבין בצורך לחנך ילדים הרבה יותר מאתנו; שם גם הוא הבין זאת היטב, אולם החינוך לא היה ממקום של 'חיים ומוות'.

ונחדד:

הגר"ש פינקוס זצוק"ל היה ממחיש זאת בשיחותיו לאימהות בישראל, וכך היה אומר: אם ייכנס אדם לרופא בשיעול כבד המלא בליחה רבה והרופא יאמר לו: "תראה, אתה מלא בליחה וזה מציק לך מאוד, אני מכניס אותך מיד לחדר ניתוח לניתוח ריאות!" ברור שיאמר לו הפציינט: "מוחל טובות! – בשביל שיעול כבד אקח תרופת סבתא מאלכוהול, דבש, לימון ושום או מקסימום אנטיביוטיקה, ואסיים עם השיעול! לא אכנס תחת הסכין ובטח לא אכנס לניתוח ריאות בשביל למנוע שיעול…"

אבל אם יאמר לו הרופא: "אני מזהה מחלה מסוכנת בריאותיך, וכדי שלא יתפשט ויגמור לך את הריאות, עליך להיכנס מידית לחדר ניתוח!" – הוא לא ילך – הוא ירוץ וישחד את הרופאים שלא לתת לו להמתין ולו יום אחד! – כי כאן יש שאלת חיים!

כולנו מבינים שצריך לחנך; כולנו מבינים שזהו נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, אבל עדיין קיימת אצלנו ההסתכלות שזו בעיה הצריכה טיפול מקומי ושימת לב, ולזה מספיקה תרופת סבתא… – אם זאת היא ההסתכלות שלנו אז מוגדרים אנו: "בני נח". אמנם, יש הבנה שונה לגמרי, שהחינוך הוא שאלה של חיים ומוות!!! והבנה זאת לימדנו אברהם אבינו, ולימדתנו התורה בברית הערבות: שאלת המסר לדרות הבאים היא קריטית, ובה תלויה נשמת חייו של קיום העולם!!!

**

ראיתם אולי תיק נסיעות קטן

בקבוצת אודים מוצלים מן הגיהינום הנאצי שעשתה דרכה לארץ הייתה אשה מרת נפש, ולאה שמה. בכל מקום שהגיעה אליו בדרכה לארץ הייתה תוהה ומחפשת: "ראיתם, אולי, תיק נסיעות קטן מעור בצבע חום?" – כך הייתה שואלת שוב ושוב. הפליטים בקבוצתה לא הבינו על מה היא מדברת, וראו בה אישה תימהונית ומוזרה, שמדברת מתוך הזיות.

כשהגיעו הפליטים לארץ ישראל ביקשה האישה לשפוך את לבה לפני רב גדול. הרב ראה שמשהו מעיק עליה, והיטה אוזנו לסיפור המצמרר:

""אישה צעירה הייתי, שנה מלאה לנישואיי, והנה נולד לי תינוק נפלא, שלא ידע באלו ימים קשים נולד. התינוק שלי זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ונקרא בשם 'צבי'. בשבוע של לידתו נכנסו הנאצים, יימח שמם, לעיר, והחלו לצעוק ולנבוח. הם דרשו לפנות את הבתים באופן מידי, כשנלקחנו מביתנו, הרשו לכל אחד לקחת שני תיקים, לא יותר. לקחתי שני תיקי עור חומים: באחד ארזתי אוכל, חיתולי בד ובגדים חמים לתינוק, ואת השני ריפדתי בשמיכה רכה והנחתי בו את האוצר היקר שלי, את ילדי הפעוט, בהמון תפילות חמות ובמשאלה עצומה שיזכה בחיים.

"במשך ימים ארוכים רצנו וברחנו, ובאחת הפעמים כשנאלצתי לנוס בבהלה, לא היה לי עוד כח לקחת את שני התיקים. החלטתי לקחת רק את התיק עם התינוק, לוותר על כל הרכוש שלי שהיה ארוז בתיק השני. ואכן כך עשיתי, רצתי כברת דרך ארוכה לבסוף כשפתחתי את התיק כדי לטפל בתינוק, גיליתי שלקחתי את התיק הלא נכון…

עד היום מחפשת אני תיק עור חום ובו צביקי שלי. הלוואי שאמצא אותו!" אז פרצה האשה בבכי נורא, ודמעותיה לא פסקו מרדת.

הרב, שהאזין לסיפורה המצמרר כל העת, הצטרף גם הוא לבכייה, ואף המשיך להסתובב בחדר כארי בסורג שעה ארוכה לאחר שעזבה את החדר.

במשך ימים רבים חזר הרב על הסיפור הנורא באוזני מי שהסכים לשמוע, והוסיף מסקנה עצומה, החשובה מהסיפור עצמו לאין ערוך:

למעשה, סיפור זה הוא סיפור חיינו. במרוצת החיים רצים אנו ומנסים להספיק: יש לנו צורך באוכל, בבריאות, ואפילו במנוחה… – זה התיק האחד; אבל בתיק השני נמצא העיקר: הילדים שלנו! – האם איננו שוכחים, לפעמים, את התיק העיקרי, ורצים ובידינו התיק השולי?! אולי נבוא גם אנו לעולם האמת, ופתאום נגלה שבכל ריצותינו סחבנו תיק מלא בבגדים, בממתקים ובכסף –

ואת התיק העיקרי נטשנו לאנחות!…

ובמה זה תלוי?

תלוי בשתי הדמויות שבהם החלנו לדון, נח ואברהם, אצל נח ביציאתו מהתיבה נאמר התורה מספרת, "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו" (ט, כ-כא). מהו "ויחל"? פירש רש"י: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת".

אומרת הגמרא (סנהדרין ע ע"א): "אמר לו הקב"ה לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין". לפי דעה זו, עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון – גפן היה.

ליין יש שתי פנים, לטוב ולרע. דרשו חז"ל (סנהדרין ע ע"א): "כתיב 'תירש' וקרינן 'תירוש', זכה – נעשה ראש, לא זכה – נעשה רש". מצד אחד, ביין יש מעלה גדולה – "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו). אבל מצד שני, טמונה בו סכנה גדולה – "לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). ודרשו חז"ל (סנהדרין שם): "מאי דכתיב (שם כג, לא): 'אל תרא יין כי יתאדם' – אל תרא יין שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה, ומלבין פניהם לעולם הבא".

זו היתה הטענה על נח: לאחר המבול, כשרצית לעסוק ביישובו של עולם, מדוע הנטיעה הראשונה שלך היתה כרם ענבים? הלא יכולת לטעת נטיעות אחרות שאין בהן שום 'בעיה' – תאנים, תמרים וכיוצא בזה! נח נתבע שלא נטל אתו את התיק הנכון, התיק שמשדר לדורות הבאים שלא לברוח ממחויבותו.

לעומתו אברהם אבינו, רבות היה לבורא להשתבח באברהם אבינו, הלא הוא הראשון שפרסם את שמו בעולם ועמד יחיד מול העולם כולו; אולם כשבא הבורא לשבח את אברהם, מצביע הוא על נקודה אחת ויחידה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:" (בראשית י"ח, י"ט)

אברהם אבינו לקח את התיק הנכון!