התברר שאותו רופא מבוגר שניתח את עינו, כבר לא היה כשיר כבתחילה למלאכתו, והיתה מידה של סכנה לעבור את הטיפול אצלו בעין השניה. עם זאת, לא אבה רבינו ללכת לרופא אחר, כיון שאז היה הדבר עלול לפגוע ברופא הראשון. לפיכך העדיף לסבול, עד שהלה פרש ממלאכתו כרופא

את האלוקים התהלך נח

בתיאור הנהגת ה'בין אדם לחברו' שהיתה אצל רבינו, והזהירות בכבוד כל אדם, במקביל לכובד הראש והריחוק מליצנות וקלות דעת, ראוי להתעכב על נקודה מיוחדת לציון:

בניגוד למה שניתן לסבור בטעות כי הדעת נותנת שכאחרון מלכי רבנן שב'בריסק' מדור דעה שלפנינו, תהיינה ה'שארפקייט' (החריפות) וה'פסוק לי פסוקך' – התכונות הבולטות והניכרות ביותר, וכביכול תחת איצטלא דהיתרא כלשהי, יש אפשרות לעבור חלילה על 'מתכבד בקלון חבירו', הרי שבהיכלו של רבינו ראו את ההיפך הגמור. אמנם היתה לו, לפי כשרונותיו העילאיים שחננו הבורא בהם ולפי דרכו בתורה, 'שארפקייט' במידה גדושה, אלא שהיתה זו מכוונת לעסק התורה ויראת ה'. אבל בשום אופן לא היתה סביבו אוירה של קלילות ובדיחותא שאיפשרה את הזלזול והליצנות הזאת. הכובד ראש שלט בכיפה, אבל מבלי כל סתירה לזה – שררה אוירה של ידידות וכבוד לכל, כמו גם רצון להיטיב ולהשביע רצון, בעוד שליחס של חשדנות וריחוק "זכו" רק הרשעים.

שמא אתה זוכר אותי?

גם לילדים ולנערים רכים בשנים היה מאיר פניו, והיתה הידידות והחביבות מהולה עם ה'כובד ראש' וממתקת את המזיגה המיוחדת. לשם דוגמא בעלמא:

לביקורי החג בביתו של רבינו היו מועדים קבועים, בהם היו תלמידים לרוב מקבלים את פניו. באחד מימי חוה"מ סוכות באחת השנים, משנפתחה הסוכה ע"י רבינו בזמן המיועד נכנסו מספר תלמידים, כאשר ברגע הראשון נכחו במקום מתי מעט, וכל רגע נוסף הביא בכנפיו עוד ועוד תלמידים ושאר עמך בית ישראל. במרכז הסוכה היה שולחן וסביבו כסאות אחדים, בהם התכבדו לישב המבוגרים והחשובים מבין הבאים. אבל הואיל ובתחילה היתה הנוכחות דלילה, התיישב על אחד הכסאות בסמוך לרבינו ילד קטן שאביו הביאו עמו להקביל את פניו ולהתברך. עד מהרה החלה הסוכה מתמלאת באנשים – ובהם  ישישים ורמי מעלה, אבל הילד – למרות שהתבקש – לא פינה את המקום. ציבור הנוכחים היה קצר רוח ותוהה על הכסא התפוס בידי ילד קט, הכל – מלבד רבינו שהביט משועשע בילד ונהנה לראות שהוא עומד על דעתו ולא מוותר בקלות על "שלו". ושוב האיר פניו לאבי הילד – שככל הנוכחים היה אף הוא נבוך מאד מהתנהגות ילדו – בעוד שרבינו היה היחיד במקום שנהנה למראה עיניו…

כאשר הגיע אליו פעם אחד מתלמידיו יחד עם בנו הנער שעמד לפני בר-המצוה שלו, והזכיר כי רבינו שימש לו בזמנו כסנדק, הביט בפניו של הנער, כמנסה לו לראות אם מכירו מאז, ואחר הפטיר: "לא. אינני זוכר אותך. שמא אתה זוכר אותי"? ( -מהפגישה המשותפת בעת הסנדקאות)…

מחילה למפרע

על בקשת מחילה מיוחדת במינה, מספר אחד מתלמידיו:

ידוע כי אחת הנקודות היותר בולטות אצל הראש ישיבה זצ"ל, היתה ה'אחריות', שאותה תבע – קודם כל מעצמו מנפש ועד בשר וללא רחמים עצמיים, ורק משום כך ולפיכך – יכל לתבוע אותה גם מאחרים.

נער כבן ארבע עשרה היה בעל המעשה שעה שזכה לקבל מינוי ותפקיד, לנעול את מקום התפילה בחדר השיעורים שברח' מלאכי 40 אחר תפילת מעריב שהיתה מתקיימת במקום בליל שבת. והנה כאשר התברר פעם שהוא שכח לנעול את הדלת בלילה, העיר לו רבינו על חוסר אחריותו, שהרי יש שם ספר תורה, וכך לא ייעשה! אלא ששלושה שבועות מאוחר יותר, ניגש אליו לפתע רבינו וביקש הימנו – נער בן ארבע עשרה – מחילה.

מה אירע בשלושת השבועות החולפים שהביא אותו דוקא עתה לבקש מחילה על ההערה? הוא עצמו הסביר לנער ולא בוש: "אתמול בלילה", אמר לו רבינו, "אני עצמי שכחתי לנעול שם את הדלת"…

ומעתה, ביטל למפרע את ההערה שלו לנער, אם הוא עצמו אינו מושלם במידה זו שעליה הוכיחו!

על האנשים ועל ה'שיטה'

שח לי רבינו, יסוד נכבד במשנתה של בריסק, שרבים אינם שמים על לב:

צריך לדעת שבדברינו תמיד בגנות עושי רשע, אין כוונתנו על אנשים כלל כי אם על ה'שיטה'. ואפילו אודות הציונים שעליהם הורה ה'חפץ חיים' שמותר לדבר לשון הרע, הכוונה על שיטתם, אולם חלילה לנו לדבר בגנות אנשים חרדים הטועים בהשקפתם ונוהים אחריהם. תלמידי חכמים אסור לבזות, וצריך להיזהר בכבוד התורה ולנהוג כלפיהם בדרך ארץ.

כתוב ב'נפש החיים" שמה שאמרו חז"ל שהמבזה תלמיד חכם אין לו חלק לעולם הבא, היינו אפילו תלמיד חכם הלומד שלא לשמה. אמנם יש לרחם עליהם, אולם לבזותם – אסור.

והוסיף רבינו והעיד: בכל השנים ששהיתי במחיצת האבא זצ"ל, מעולם לא ראיתי שביזה אדם, ואף מרן הגר"ח זצ"ל לא ביזה אדם מעולם. הרבה מעשים שמעתי בביתי, אך מעולם לא שמעתי דברי ביזיון על אדם. אדרבה, האבא היה נזהר מאוד לכבד כל אדם, ואפילו ילדים או אנשים פשוטים ביותר, ופעמים רבות אירע שבאו אליו כל מיני אנשים עם בקשות משונות [-שגבלו בהטרדה], ואף על פי כן לא רגז עליהם, רק אמר להם בנחת שאין בידו למלאות שאלתם. ואם אירע שהגדישו את הסאה עד שגער בהם מחמת כן, מיד היה מבקש מהם מחילה, וכפיוס היה ממלא כל בקשותיהם, ואף יותר ממה שביקשו.

ספינות ותרנגולים

פעם הזכיר כיוצא בזה משמו של אחד המגידים, שנשא דרשה בבריסק נגד תנועות הסוציאליזם והקומוניזם ובמהלכה סיפר על איכר רוסי שעבר 'חינוך מחדש' ברוח ערכי הסוציאליסטים, ולימדוהו את שיטתם. לאחר מכן ערכו לו מבחן לדעת אם אכן הבין את הדברים כראוי. שואל אותו הבוחן: אם יהיו לך ספינות בים, מה תעשה בהן? – "יש לחלקם בשוה לכלל האזרחים'. ואם יהיו לך בניני פאר ונכסים? – 'אחלק לכולם', השיב. ואם יש לך בהמות לרוב? – כמובן, גם אותן יש לחלק על מנת ליצור 'שוויון' מלא. השאלה האחרונה שנשאל היתה: אם יש לך תרנגולות, מה תעשה בהן?

'אותן בשום אופן אין לחלק', השיב האיכר בחרדה…

אבל מה ההגיון בדבריך? שאלו, ספינות, בניינים, נכסים ובהמות, אומר אתה שיש לחלוק עם כולם בשווה, ואילו רכוש זעום כמו תרנגולות – אין לחלק?

– זה 'פשוט ביותר', השיב האיכר. 'ספינות בנינים ונכסים – אין לי. ואילו תרנגולות – כן, ועליהן לא אוותר בשום אופן…'

אמור מעתה, לכל אחד יש את 'ספינותיו' ו'תרנגולותיו'. על שלו שומר בקנאות ואינו מוכן לוותר בכל מחיר! וכאן הוא נסיונו של האדם ובזאת ייבחן, האם 'כבוד שמים' הוא עסקו ועליו קנאותו, או שמא על מספר תרנגולים המנקרים באשפה…

מעשה נורא הוד

מעשה נורא הוד של זהירות בבין אדם לחבירו, סיפר תלמידו ורופאו רבי דוד שטיין –[ד"ר שטיין] שליט"א:

כאשר כהו עיניו עם רבות השנים נזקק בדחיפות לעבור ניתוח ['קטרקט'] בעיניו, שכרגיל נערך בשני שלבים; תחילה מנתחים עין אחת, ולאחר מכן – בהתאם לתוצאות – מנתחים גם את העין השניה. אולם למרות שהטיפול בעינו האחת עבר בהצלחה והביא לו מזור, לא המשיך רבינו לעבור את הטיפול אף בעין השניה.

מה אירע?

התברר שאותו רופא מבוגר שניתח את עינו, כבר לא היה כשיר כבתחילה למלאכתו, שכן הרעד החל אוחז בידיו ושוב היתה מידה של סכנה לעבור את הטיפול אצלו אף בעין השניה. עם זאת, לא אבה רבינו ללכת לרופא אחר, כיון שאז היה הדבר עלול לפגוע ברופא הראשון.

לפיכך העדיף לסבול פרק זמן בלתי מבוטל, עד שהלה פרש ממלאכתו כרופא ושוב לא היה כאן חשש פגיעה! ומה יהיה בינתיים עם ה"אותיות הקטנות" שב'משנה למלך', ואיך ניתן להשלים עם הפגיעה באיכות לימוד התורה שהיא משאת חייו וכל עסקו עלי אדמות? וכי אפשר לוותר על נסיון כלשהו להיטיב את התלמוד תורה שהוא כנגד כולם?

אכן, טענות כבדות משקל!  אבל התורה אמרה שחשש כלשהו של פגיעה בזולת – ובפרט במקרה זה שאולי ראה בו גם משום יורד לחיי אומנותו – אינה אפשרות קיימת.  וממילא אין מה לעשות כדי לשפר את הראיה, והרי הדבר בבחינת "משמיא קא רדפי ליה"! ומכאן מודעא רבה והלכתא גבירתא לכל תחומי החיים!

[נערך ולוקט מתוך 'אחרון לדור דעה' – חלק ב']