התורה מעידה בנח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". כתב על כך רש"י (במסכת עבודה זרה ו, א): "תמים – עניו ושפל רוח".
הרי שהענוה היא סיבה שבגללה זוכים למצוא חן ולהיות אהובים בעיני השם!
כך כותב בספר 'קב הישר' בשבח הענוה:
"ואשרי האדם המתדבק במדת הענוה והכנעה. מדה זו נאה היא ומשובחת ומביאה האדם לחיי עולם הבא, ומצלת אותו מחיבוט הקבר. כי אין לך מדה המטהרת ומלבנת האדם הגשמי כמו מדת הענוה. כי העניו מודה על האמת, ומקבל תוכחה, ודיבורו בנחת, אהוב למעלה ונחמד למטה".
הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, היה נוהג תמיד להזכיר בערגה מיוחדת את השיחות שזכה לשמוע מפי גאון המוסר רבי איצל'ה פטרבורגר זצ"ל, מגדולי תלמידיו של אבי תנועת המוסר מרן רבי ישראל מסלאנט זצ"ל. הוא עלה לארץ ישראל מרוסיה בערוב ימיו והתגורר כשלוש שנים 'בחצר שטרויס' הידועה, עד לפטירתו ביום י"א מנחם-אב תרס"ז.
מידי שנה כשהגיעו ימי הרחמים והסליחות, היה דורש בחצר ביתו שיחת מוסר ודברי התעוררות לפני אנשי ירושלים. המונים היו מתאספים לשמוע את דבריו בצמא ובתשוקה עזה. הדברים עשו רושם כביר על השומעים, ורבים נמשכו מכך לשיטת המוסר. אחד הבאים היה זה כאמור רבי אריה.
רבי אריה ציין ששיחה אחת חרוטה בזיכרונו באופן מיוחד. היא השיחה שעסקה בענין מציאת חן בעיני הקדוש ברוך-הוא. כשבסוף השיחה הפטיר רבי איצל'ה: "כיצד זוכים למצוא חן בעיני השם יתברך? שלמה המלך מגלה לנו את הסוד: 'ולענוים יתן חן' (משלי ג, לד), מי שאינו מתגאה במעלותיו ובמידותיו, ונוהג בענווה ובהכנעה הוא הוא הזוכה למצוא חן בעיני השם יתברך!…"
אחד מגדולי מרביצי התורה של בני עדות המזרח בדור האחרון, היה הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף'. גברא רבה שזכה להרביץ תורה והוראה עשרות בשנים ולהעמיד אלפי תלמידים. אשר במקום שאתה מוצא את גדולתו שם תמצא את ענוותנותו. כל ימיו הלך בצידי דרכים והתנהג בפשטות וצניעות שאין לה אח ורע.
זכורני בשנים הקדמוניות יותר שנהג ללבוש בימות החול איצטלא דרבנן – 'פראק', ואילו בשבת לבש חליפה קצרה. היפך מנהג העולם הלובשים בשבת את הלבוש המכובד יותר.
בהזדמנות מסויימת הרהיב עוז אחד התלמידים לשואלו על כך, והוא השיב בענוה מפעימה: "הלוא 'הפראק' אינו אצלי אלא כבגד עבודה, מכורח היותי משמש בראשות ישיבה אך בשבת שאינני משמש במשרה, יכול אני ללבוש חליפה כמו כולם…".
ואציין דבר נפלא מהליכותיו, שנוכחתי בזמנו כשגרנו בירושלים בשכנות עם הרב מועלם:
פעם הייתי זקוק לשוחח עימו בהקשר לענין ציבורי כל שהוא, דפקתי על דלת הבית, והרבנית פתחה ואמרה שהרב כעת במנוחה. כמובן שנסוגתי לאחור, אך ביקשתי מהרבנית שתמסור לרב את שמי ואת הענין לשמו אני זקוק לדבר עימו.
והנה אך יצאתי מהבית, עדיין לא הספקתי להתרחק הרבה, אני שומע את הרבנית קוראת בשמי שאשוב, כי הרב קורא לי. לא היה לי נעים להפריע את מנוחתו, אולם לא יכולתי לסרב לאדם גדול.
משנכנסתי לביתו הבנתי למפרע באיזו 'מנוחה' מדובר. הרב היה עסוק בעומקה של סוגיא במסכת יבמות…
השתוממתי להיווכח מה היא שעת המנוחה שלו!
'נח לשמים ונח לבריות' – 'נח' אותיות 'חן'
הרה"ג הלל קופרמן שליט"א, כותב בספרו הנפלא 'שובי נפשי', כי שאל פעם את מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, על דברי רש"י המובאים בפרשה. רש"י כותב על הפסוק: "קץ כל בשר בא לפני" – "כל מקום שאתה מוצא.. ועבודה זרה אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים".
לכאורה משמע מלשון רש"י: 'והורגת טובים ורעים', שגם בדורו של נח היו עדיין אנשים שלא היו ראויים להימחות במבול יחד עם שאר בני דורם, ובכל זאת הם מתו עם החוטאים. אם כן מדוע דוקא נח ניצול מן הגזירה? במה היה עדיף נח על כל יתר האנשים הטובים שמתו במבול?
הרב שטיינמן השיב לו כמעט בלשון הזה:
"אתם יודעים למה דוקא הוא ניצול?! כי הוא היה איש נח! חן ונח הם אותן אותיות. חז"ל הרי דרשו במדרש 'אלה תולדות נח – נח לשמים ונח לבריות'. אכן, היו עוד אנשים טובים בדורו של נח, אבל הם לא היו נוחים כמוהו! –
"אתם מבינים זאת מסתמא"?! המשיך הרב שטיינמן לומר, "ישנם הרבה אנשים קשים שכל הזמן מנסים לעשות מריבות על כל דבר, אנשים כאלו לא זכו להינצל מן המבול… נח זכה להינצל משום שהיה נח לבריות. כפי המבואר במדרש הוא היה נח בדיבורו במעשיו ובהילוכו…"
אדם שהוא נח לבריות, זוכה למצוא חן בעיני השם! משמעות הדבר של אדם נח, הוא ההולך בתום לב. אין הוא רוטן על שום אדם, אין לו טענות ואין לו קפידות. אינו שונא ואינו שנאוי, מחפש להיטיב עם הבריות ובורח בכל מאודו ממחלוקות וקטטות. זה הוא 'נח לבריות'.
וכבר אמרו חז"ל (אבות ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"!
אבי מורי זצ"ל זכה להיות מבאי ביתו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל ומהמתפללים הקבועים במניין ה'שחרית' שהתקיים מידי יום בביתו. הוא רגיל היה תמיד לחזור באוזננו כך:
"זאת שה'חזון-איש' החזיק בכך שאסור להשתמש בחשמל בשבת כולם יודעים. זאת שהוא סבר שצריך לעשר כל דבר ולא להסתמך על אחרים, ושהחמיר שלא יטלטלו בשבת גם כן כולם יודעים. נו אז מה בכל זאת זכינו לשמוע ולחוש בביתו? או יותר נכון מה היה ה'מוטו' המרכזי שהרגשנו ומששנו בבית ה'חזון-איש', הוא – "זַיין אַגוּטֶער מֶענְטְשְְ'…" ["תהיו אנשים טובים…"]. נוחים לבריות!
בשפתו העשירה והייחודית הגדיר ה'חזון-איש' את האדם הנח לבריות בלשון זה: "ומה נכבד זה האיש, אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדיו לבלום. אין כעס ואין רוגז, אין שנאה ואין איבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר כבוד ואין תאוה לשעשועי הבלים".
כך ממש היתה האוירה הקבועה בביתו נאוה קודש של ה'חזון-איש'!
וזה הוא תיאור קולע לדמותו של איש נח, שמנעים את השהות סביבותיו. איננו דורש מאומה לעצמו, ואינו מפנה אצבע מאשימה כלפי שום אדם, נוהג במידות ישרות והגונות. זו היא הדרך הקלאסית הנתונה בידי אדם דרכה יזכה למצוא חן בעיני השם.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')