לרגל תחילת 'שעון חורף׳ בארץ הקודש, כאשר מתפנה זמן רב ללימוד התורה הקדושה בלילי שבתות, הננו להביא ׳מעשה רב' וקריאתו של מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט״א בניצול הזמן בשבת קודש ללימוד התורה.
שבה קודש הוא זמן מלא וגדוש אצל רבינו ללימוד התורה. בצעירותו היה רבינו נשאר בבית מדרש לאחר תפילת שחרית בשבת קודש ביום עד השעה 2 בצהרים, ומדבר אז בלימוד עם הגה"ח ר׳ אלימלך רומפלר זצ״ל. ורבינו היה נמנע מלקדש עד אז, ואמו ע״ה היתה מעודדת אותו על כך, ושמחה שהוא עוסק בד״ת ומשמש ת״ח, והייתה ממתינה בשמחה לסעודת שבת עד שישוב.
רבינו רגיל לעורר בשיחותיו אודות חשיבות ה'קבלה' לקבוע סדרי לימוד ברורים בלילי שבת קודש הארוכים של החורף, וכלשונו: 'יש לחזק את הסדר לימוד שהנהיגו בכמה וכמה מקומות תורה לחזק לימוד התורה בליל שבת, וזהו דבר גדול שבחורף יש זמן רב לנצל בליל שבת, ואם לא קובעים תוכנית לנצל הזמן, הרי זמן רב עלול ללכת לאיבוד".
ורגיל רבינו לספר תמיד שבצעירותו היה הדבר פשוט אצל בני הישיבות שצריך להתמיד בלימוד בשבת קודש כמו ביום חול. וסיפר על רבו הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל שהנהיג בישיבתו שכמעט לא היה הבדל בין שבת קודש לימות החול. והיו לומדים בישיבה בערב שבת עד שבת קודש [ורק היתה הפסקה קצרה ללכת למקווה], ואח"כ כל השבת היתה מלאה בסדרי לימוד. ולאחר תפילת שחרית של שבת תיקן הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל שלא ילכו לסעוד סעודת השבת, כיון שלאחר האכילה בדרך כלל האדם הולך לישון ומפסיד הזמן, אלא היו עורכים "קידוש" עם מזונות לאחר התפילה קודם הסעודה, ואז היו יושבים ולומדים עד שעה אחת בצהרים, ורק לאחר מכן התיישבו לסעוד את סעודת היום לכבוד השבת, והוסיף רבינו" "כל זה היה בזמן מלחמת העולם השניה שהשמועות על הזוועות שנעשו במלחמה הגיעו לאוזני בני הישיבה – והרבה מתוכם היו פליטי מלחמה שדאגו לקרובי משפחתם, ואעפ"כ לא פטרו עצמם מלימוד התורה בשבת קודש בהתמדה עצומה״.
עוד סיפר רבינו מה שראה תדיר בצעירותו אצל כ״ק האדמו״ר משאץ מלונדון הגאון הצדיק רבי שלום מאסקאוויטש זצ״ל, שגם בימי זקנותו לא היה הולך לישון לאחר סעודת הבוקר ביום השבת, אלא היה הולך מיד לאחר הסעודה ללמוד גמרא במשך שעות ע״ג שעות ברציפות. ובשבתות הקיץ הארוכות היה יושב ולומד משעה שתים בצהרים עד סביבות עשר בערב [שהוא קודם השקיעה בלונדון], כדי לענג את השבת בלימוד התורה.
ויש בנותן טעם להביא עובדא מופלאה שסיפר ידידינו הרב פנחס דורון שיחי‘ אשר למד תקופה מסוימת יחד עם מרן רבינו שליט"א בימי בחרותו בישיבת הגה"צ רבי משה שניידער זצ״ל. שזכור לו איך שבכל ליל שבת בשעה שהיה רבינו הוגה בתורה בכל הלילה, האור היה כבה בשעה מסוימת, ולא היה כי אם מנורה קטנה שכדי לקרוא לאורה היו צריכים לטפס על שולחן וללמוד על ראש השולחן. ורבינו היה מטפס לראש השולחן והוגה שם בתורה, ובכל פעם שהיה נצרך לספר לעיין בו, היה הדבר כרוך בטרחה מרובה לרדת מע״ג השולחן, ומשהבחין בזה מורו ורבו הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, היה שואל את רבינו בכל ליל שבת איזה ספרים נצרכים לו לעיון, והיה טורח בגופו ומכין לו את הספרים מתחילת הלילה ע״ג השולחן.
(גליון הלכות והנהגות)