”וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים ט"ז, י"ד)
אדם השקוע עד צוואר בתשוקה לממון, מאבד את הפרופורציות והאיזון בחייו, כאשר שום דבר אינו עומד לנגד עיניו, מלבד הלהט לצבר עוד כסף, רכוש ונכסים!
אשה התקשרה וספרה כי היא ובעלה התקרבו מעט לתורה ולמצוות. אך ישנה בעיה אחת: במשך רוב שעות היום בעלה צמוד למחשב, ומשחק בבורסה, פעם מפסיד ופעם מרוויח. כשעולה בידו לגרוף רווחים הוא מרוצה ושמח עד לב השמים. אך כשהוא מפסיד, ה' ירחם, הוא מסתובב בבית זועם כארי בסוגר!
לפעמים הוא משקיע במניה מבטיחה, שלפתע יורדת פלאים, וכך הוא מפסיד ברגע אחד את כל הרווחים שהצליח לצבור במשך שנה שלמה. ראשו מסתובב כל היום סביב ההשקעות, העליות והצניחות, עד שלאשתו המסכנה כבר אין חיים.
לפעמים באים אנשים, ותוך כדי השיחה הם שולחים פקודות לרכישת מניות ומכירתן. הם לא מסוגלים להיגמל מזה ולו לרגע אחד! פעם בא אדם להתייעצות. תוך כדי שיחה הבחנתי כי הוא מתעסק במכשיר הסלולרי, ומסמן לי: "רגע, שניה!"
"אמור לי, מה זה 'רגע', 'שניה'?" שאלתי, "סתם, אני פשוט רוצה להבין, הרי אנחנו באמצע שיחה!" "סליחה!" השיב האיש, "זה פשוט עסקים, יש עכשיו מניה רצינית, אני בודק האם לרכוש או לא!" מדובר במרדף בלתי פוסק, כי טבע האדם שלא להסתפק במה שיש בידו, אלא לרצות להרוויח עוד ועוד, עד שבסופו של דבר הוא מפסיד הכל, וביתו וחייו מתפרקים, רחמנא ליצלן.
הכסף משגע אותו ומטשטש את לבו
אדם שנדבק בתאוות הממון נמצא בסכנה גדולה. הכסף משגע אותו ומטשטש את לבו עד שכל חייו נהפכים למרוצה אחר רווחים מהירים.
חז"ל (קהלת רבה א, ג) מעידים כי "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". יש לו מאה רוצה מאתים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות!
מקשים המפרשים, הרי חצי תאוותו כן בידו, שהרי מתוך המאתיים שאליהם הוא מתאווה, יש לו מאה, ואם כן מדוע אומרים חז"ל כי "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו"?
אלא הכוונה היא, שכשיש לו מאה הוא רוצה עוד מאתים נוספים, ואם כן נמצא כי הוא מסתלק מן העולם, כשיש בידו פחות מחצי תאוותו!
לכן עלינו לשים אל ליבנו כי מטרת האדם בעולם אינה לקבץ ממון לרוב, אלא לקיים את מצוות ה' בחשק, בהתלהבות ובאש של קדושה בבחינת "מטבע של אש"!
ישנם סיפורים למכביר, וצריך ללמוד מהם את הלקח. לא לשכוח לרגע שאנחנו לא פועלים מאומה, הכל מן השמים, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יד).
סיפר לי יהודי, עשיר מופלג
סיפר לי יהודי, עשיר מופלג, שבצעירותו הציע לו מישהו עבודה. הוא שמח על ההצעה ועמד לנסוע למקום העבודה, אבל אז התברר לו שאין לו כסף לאוטובוס! איך הוא יגיע לעבודה? הוא ישב ובכה. בסוף אמא שלו מצאה כמה שקלים ונתנה לו.
כסף לאוטובוס לא היה לו, וכיום הוא מגלגל עשרות מיליונים.
מצד שני, אין מה לבכות על כסף. ברוך ה', הולכים על הרגליים, רואים בעיניים. ברוך ה', יש משפחה, יש נחת. תודה לה'! יש כאלה שהיו משלמים על כך הון.
פגשתי בני זוג מבוגרים, אחד ממכריהם לחש לי שכל אחד מהם משתכר משכורת חודשית של עשרות אלפי שקלים. שוחחתי עם בני הזוג, הם סיפרו לי שהם בדרך לחו"ל. שאלתי אותם בחיוך: "נו, ומה אתם מביאים לילדים שלכם משם?"
הם לא חייכו, והשיבו: "אין לנו ילדים". קשה לתאר את העצב הנורא שהיה על פניהם.
צריך להיות מאושרים במה שיש, לא להסתכל על מה שאין. לחיות באמונה, בביטחון. להודות לה' על כל מה שהוא נותן לנו, ולזכור שהכל נועד לתכלית אחת – לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
בפרקי אבות (ד, א) שנינו: "איזהו עשיר, השמח בחלקו".
רמת האושר אינה עולה, בהכרח, ביחס ישיר לרמת העושר. במקרים רבים, דווקא העושר הוא שמסלק את השמחה ואת השלווה, וגורם כאב ודאגה.
מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל סיפר סיפור יפה בעניין זה:
מלך אחד רצה להכיר מקרוב את אנשי ממלכתו, לראות את אופן התנהלותם, ולהבין את הלך מחשבתם. כדי שיוכל להתקרב אל התושבים, נהג המלך להתחפש באופן שלא הכירוהו, וכך עבר בערים שונות ובבתים שונים. עד מהרה הבחין, שמרבית התושבים אינם מרוצים. לכולם יש תלונות – מוצדקות או לא – ולכולם יש דאגות.
ערב אחד עבר המלך ליד בית מט לנפול, ושמע קולות שירה ונגינה בוקעים מתוך הבית. הציץ המלך מן החלון, וראה שהדירה קטנה וצפופה, ורהיטיה מועטים וישנים. בני הבית ישבו ליד השולחן, כשלפניהם מעט לחם, אך פניהם נהרו משמחה, והם שרו וניגנו, עוד שיר ועוד ניגון.
תמה המלך: לשמחה מה זו עושה, כשהעני גדול כל כך?
החליט המלך לבוא גם ביום המחרת, ושוב מצא את בני הבית שמחים ומרוצים, שרים ומנגנים.
נכנס המלך לבית, ושאל את אבי המשפחה: "איזה מאורע חשוב ומשמח ארע לכם, שאתם שמחים וצוהלים זה היום השני?"
אמר לו האיש: "לא מאורע חד פעמי התרחש כאן, אלא שמח אני שמחה גדולה ותדירה, ומודה לה' על המשפחה שנתן לי בטובו, על אשתי היקרה ועל ילדי האהובים. עני ורש אני, ועובד קשה לפרנסתי. בסוף כל יום, הנני הולך בשמחה לקנות מזון לבני משפחתי במעט הפרוטות שהשתכרתי, וכולנו סועדים את ליבנו – אמנם בפת חרבה, אבל באחדות ובשמחה, מתוך תודה והודיה לבורא שנתן לנו את מזוננו".
שמע המלך, והחליט להעשיר את העני ואת בני משפחתו בעושר גדול. גילה להם אפוא את זהותו, הזמינם לארמון, ומילא את כיסיהם במטבעות זהב.
שבו בני המשפחה אל ביתם הדל, והכניסו את כל מטבעות הזהב לארגז ישן, שישמש להם ככספת.
אמר אבי המשפחה לאשתו: "יש לנו בארגז מאה מטבעות זהב, אבל כדי למלא את הארגז אנחנו זקוקים לעוד מאה מטבעות נוספים. בואי נתחיל לעבוד קשה, את ואני וכל בנינו, ונהיה עשירים גדולים".
יצאו כולם לעבודה טרם שחר, וחזרו בלילה עייפים ותשושים, עצבניים ומתסכלים. ולמה? האחד טוען שהוא עובד קשה ולא מרוויח מספיק. השני טוען שהוא מרוויח יותר מאחיו, ולא הוגן שיתחלקו בכסף באופן שווה. השלישי מקנא בשני אחיו, וכלם גם יחד מתלוננים שהכסף בורח מהר מדי, ולא מצליחים לחסוך מספיק…
הלכה לה השמחה. אין אכילה בצוותא, אין שירים וניגונים, אין ריקודים, ואין אהבה, אחווה ושלוה.
לאחר זמן מה הגיע שוב המלך. עמד בחוץ, וציפה לשמע שירה שמחה ביותר, ולראות את האור על פניהם, מאחר שכבר עשירים גדולים הם, ויש להם כל טוב.
למרבה מבוכתו, ראה אותם מפורדים ומפוזרים, עוסקים איש איש בענייניו. אין שירה ואין ריקודים, אין זכר לשמחה על הפנים.
נכנס המלך, ושאל את אבי המשפחה לפשר הדבר. אמר לו האיש: "מעת שנתת לי את מטבעות הזהב, שבתה כל שמחה. אין אחדות בינינו ואין שלוה, אין אושר ואין חיים… רק עובדים ומתייגעים למלא את הקופסא עוד ועוד זהב"…
אמר לו המלך: "חביבי, תן לי בחזרה כל מה שנתתי לך, וקבל בחזרה את השמחה, שאבדה לך".
איזהו עשיר? השמח בחלקו.
מי יזכה בארמון?
המשל הבא מובא בשם רבי דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם:
מלך אחד בנה ארמון נפלא, וסביבו בוסתן וגנים רחבי ידיים, ומפלי מים צלולים מפכים בנחת בין הפרחים הססגוניים, המבשמים את האוויר בניחוחם. ליד הארמון נסלל שביל, שבו רשאי כל אדם להלך, ולהביט על הארמון המפואר.
שלט גדול הוצב בחזית הארמון, וכך היה כתוב שם: "האדם השמח בחלקו – ארמון זה מיועד עבורו".
חיש מהרה יצאה השמועה והתפשטה בממלכה, וניסו כולם לנחש מיהו האדם השמח בחלקו, שיזכה לקבל את הארמון הנפלא במתנה.
ישב המלך וחיכה בארמונו, אך איש לא בא להצהיר שעומד הוא בתנאי הסף, וזכאי להיות בעליו של הארמון. כמובן, רבים חלמו על הארמון ונכספו לזכות בו, אבל אף אחד לא ראה את עצמו מתאים. אף אחד לא היה עשיר די הצורך, כדי לשמוח במה שיש לו…
יום אחד הגיע ממרחקים עשיר מופלג ביותר. הוא הביט לרגע בשלט, וחיוך עלה על פניו. לו עצמו יש טירה נפלאה, עם אגם רוגע ושלל פרחים מרהיבי עין, אבל ארמונו של המלך בכל זאת מפואר וגדול יותר… יהיה נחמד מאוד לזכות בו.
נכנס האיש, ופנה אל המלך: "הוד מעלתו, אני האיש הראוי והמתאים לקבל את הארמון מאת המלך".
"ומדוע דווקא אתה?" הקשה המלך.
"יש לי עושר מופלג ובתים ונכסים, ומשום כך אני שמח. ומאחר שאני שמח, אני זכאי לקבל את ארמונו של המלך".
"אתה שמח?" השיב לו המלך, "אילו היית שמח בחלקך, לא היית נותן עיניך בארמון שלי…"
ראוי לכל אדם לשמוח במה שיש לו – בין מעט ובין הרבה – ולתת תודה לבורא העולם על כל חסדיו וטובותיו.
כאשר נשכיל להודות לבורא יתברך בכל לב, נזכה לשפע של ברכה וישועה.
(קטעים מתוך הספר 'משכני אחריך', פרשת תרומה)
על דא ודא
יפה ונכון!!