תקנו ביבנה הטוב והמטיב
רבי אהרן כהן, ראש ישיבת חברון, שהה בשבת אחת בבית ההארחה 'וגשל'. אחד מתלמידי הישיבה שהה גם הוא שם עם אמו שהחלימה ממחלה קשה, ולאחר הסעודה התכבד ראש הישיבה בזימון. כשהגיע בברכת הטוב והמטיב לתיבות 'אל יחסרנו', לא המשיך באמירת 'הרחמן', כמנהג הגר"א מוילנא.
הדבר הפליא מאד את אמו של התלמיד, והיא לא הצליחה להבין כיצד ראש הישיבה מדלג על חלק כה חשוב מברכת המזון, ובתמיהה גדולה פנתה אליו לשאול על־כך. ניסה ראש הישיבה להסביר לה בסבר פנים יפות, כי כך היה מנהגו של הגר"א, וללא ספק היה בר־סמכא גדול מספיק כדי שיוכלו לסמך עליו בלב שקט, אולם כשראה שעדיין לא נחה רוחה, התיישב שוב על־מקומו והמשיך את כל סדר אמירת הרחמן המובא בסדורים בסוף ברכת המזון, עד גמירא, כנגד מנהגו הרגיל. כל זאת עשה מתוך הענוה המופלאה שהיתה בו, ומתוך רצון לברוח מכל וכוח והתנצחות לשמה.
(מדות טיש – הכהן הגדול מאחיו)