ובאחד הימים החליט כי נמאסו לו בכיות הנהגים ונקיפות המצפון בעקבות עבודתו
אריה שאג מי לא יירא
כתבו הקדמונים כי אריה הוא ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה. היה הגה"צ רבי ירחמיאל קראם זצ"ל שואל: 'ראש השנה – הבנתי מדוע הוא שואג, היות והוא יום הדין. יום הכיפורים – יום חיתום גזר הדין – הבנתי, הושענא רבה – יום מסירת הפתקאות – הבנתי. אולם אלול?! מהי השאגה של חודש אלול, והלא חודש אלול נקרא 'ימי הרחמים והסליחות', ומדוע הוא שואג?
ביאר רבי ירחמיאל את פשר העניין כדרכו, על פי משל הלקוח ממחוזותינו. שוטר תנועה עמד באחד הצמתים בירושלים, ועשה את מלאכתו נאמנה. היה 'תופס' אנשים שעוברים על חוקי התנועה על ימין ושמאל, ורשימת הדו"חות שהיה רושם מידי יום ביומו הלכה והתארכה. אולם, גם לשוטר יש לב, ובאחד הימים החליט כי נמאסו לו בכיות הנהגים, וגם נקיפות המצפון הבאים בעקבות עבודתו הרעה קשים לו מאד. לפיכך פנה השוטר למפקדו ובפיו בקשה: 'אנא תעביר אותי למשימות אחרות במסגרת עבודת השיטור שלי'.
המפקד שהיה אגוז קשה לפיצוח, סירב בתוקף להעבירו מתפקידו. אולם השוטר שקצה נפשו מעבודתו אמר ועשה מעשה. הוא פנה לפנסיונר משועמם, והבטיח לו תשלום בתמורה לכך שיסע עם רכבו הלוך ושוב בכניסה לירושלים, ויאותת לנהגים הבאים מולו כי יש באזור ניידת משטרה. השוטר קיווה כי כך יבינו הנהגים את המסר, וימנעו מעבירות תנועה, וממילא תתייתר עבודתו מחוסר עוברי עבירות תנועה.
כך התנהלו להם העניינים על מי מנוחות, כאשר האדם שנשכר לעבודה משונה זו, עשה את מלאכתו על הצד היותר טוב. עד לאותו יום בהיר בו רכב דהר מעל המהירות המותרת, והגיע אל מול ניידת המשטרה. השוטר סימן לו לעצור והוא הצליח לעצור בקול חריקת בלמים מחרידה. 'מדוע נסעת מעל המהירות המותרת'? שאלו השוטר בפנים חמורות סבר. 'וכי לא ראית רכב שמאותת לך להאט את מהירותך'? 'לא שמתי לב', ענה הנהג. 'לא שמת לב – למה'? תמה השוטר. 'לא שמתי לב שיש כאן שוטר'… 'אם כן, אתה תשלם קנס כפול'! אמר לו השוטר בזעם.
'אני דאגתי לרכב המאותת לכל הנהגים שיתאימו את מצב נסיעתם לחוקי התנועה, ואתה מחליט להתעלם, ולא להתייחס לכך'?
אריה שאג מי לא יירא…
אלול זהו 'השוטר'. מגיע חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות, הקדוש ברוך הוא מאותת לנו שנשוב בתשובה בטרם יהיה מאוחר חלילה. אולם, אנחנו אדישים, לא שמים על לב כי אוטוטו מגיעים ימי הדין והמשפט, הייתה לנו אפשרות לתקן ולשפר את מעשינו, ואנו לא השתנינו.
כי אף חודש אלול שואג כהוגן.
(מתוך הספר ירחמיאל)
אנשים החלו לצעוק לעברו בכל הכח, נשים התעלפו ובכו בחוסר אונים- אך הילד ממשיך לצחוק מבלי להבין את הסכנה הנוראה
ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין. לפקוד על צבא מרום בדין.
הגאון רבי שלמה לוונשטיין שליט"א: בשיחת מוסר שנשא רבי משה חברוני, ראש ישיבת חברון, בימים הנוראים בהיכל הישיבה, פתח והקריא את לשונו של רבי אמנון ממגנצא בפיוטו המרטיט: "ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין…"
אינני מבין- סקר בעיניו את עשרות הבחורים שלפניו- מדוע המלאכים מפחדים כל כך ביום הדין? וכי יש להם יום דין בראש השנה? הלא אין להם בחירה! אין שום סיכוי שלא יעשו את רצון ה'. מובן שבני אדם ירעדו ויתחננו על נפשם, אך מדוע מלאך צריך לירוא ולפחוד?
אם נרצה להבין את התשובה לכך- המשיך- ננסה לתאר לעצמנו בנין גבוה בן עשרים קומות, אשר בגגו אין שום מעקה או גדר. באחד הימים הבחינו אנשים כי בקצה הגג מתרוצץ ילד קטן, בן שלוש שנים לכל היותר, ומשחק בכדור. הילד התרוצץ מצד אל צד, ובכל רגע נתון עלול היה ליפול.
עמדו עשרות אנשים למרגלות הבנין, התבוננו מבועתים במחזה הנורא, וסומרו למקומם כמשותקים. עד שיעלו למעלה לתפוס את הילד, ביכולתו ליפול!! החלו לצעוק לעברו: "ילד, רד משם!" אך הוא כלל לא שמע אליהם. המשיך לרוץ אחרי הכדור שלו, קורא קריאות שמחה, וכמעט מחליק מבלי משים למטה…
אנשים החלו לצעוק לעברו בכל הכח, נשים התעלפו ובכו בחוסר אונים- אך הילד ממשיך לצחוק מבלי להבין את הסכנה הנוראה המרחפת תחת רגליו בכל עת ובכל שעה.
אוי, רבותי היקרים! – זעק רבי משה חברוני בחלל הישיבה- זהו המצב שבו אנו נמצאים ביום ראש השנה! המלאכים אינם רועדים על עצמם, הם רועדים מן המצב שלנו. הם רואים כיצד אנו משחקים כמו ילדים על פני תהום, ולא חשים כלל בסכנה האיומה המתקרבת. הם זוחלים ורועדים בשבילנו.
הרי כעת נקבע לנו איזו שנה תהיה לנו בכל התחומים. כעת נקבע מה נרגיש, ומה יעבור עלינו בכל שניה ובכל רגע- כיצד ניתן, אפוא, להשאר שאננים?!
(מתוך הספר: ומתוק האור, ספר תפילתנו )
הוא פער פה, זרק אותי מהבית ואתה יודע מה הכי כאב? שהוא צעק עלי בשיניים שלי!
עלינו לשבח לאדון הכל
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל: סיפר לי רופא שיניים: הגיע אדם, ופיו עיי חרבות נצרך לשיקום פה ולסת, שיקום חניכים והשתלת שיניים, עבודה סבוכה ומורכבת, רווית סבלנות ועמוסת אחריות. אנו עובדים לפי מחירון. הקליניקה יקרה, המזכירה והסייעת והטכנאי מקבלים משכורת, ומס הכנסה שותף ברווחים. והמומחיות והמוניטין, ובכלל, איני צריך להתנצל. עמד על המקח והוזיל בשליש, שיהיה. עוד נותר רווח.
הגיע ועבר שלב אחר שלב, ניקוי ושיקום ותותבת זמנית ושיניים קבועות, עולם אחר. וזהו, לא שילם פרוטה.
מה עמדת על המקח, אם לא חשבת לשלם. כדי שהמצפון יציק לו פחות. טילפנתי, שלחתי תזכורות, והתעלם.החלטתי, אעלה עליו הביתה, המדובר בסכום נכבד. אמרתי לו: "אם קשה לך, נפרוס לתשלומים, נגיע להסדר". לא תאמין: הוא פער פה, תצלינה האזנים. זרק אותי מהבית. ואתה יודע מה הכי כאב? שהוא צעק עלי בשיניים שלי!
חוצפן, עז פנים, לפחות תעקור את השיניים ששתלתי לך, לפני שאתה צועק עלי ומסרב לשלם, ומשיב רעה תחת טובה…
וזהו: "אשמנו"', חטאנו לבורא יתברך. "בגדנו", השבנו רעה תחת טובה. אבל גם: "גזלנו", בחיים שהוא נתן לנו, בבריאות שהוא חנן אותנו, בכח שהוא העניק לנו, בזמן ששייך לו- בכל אלו, המרינו את פיו?!
זהו: "מלכויות", להכיר בכך שהכל שלו. שהוא אדון הכל, והוא יוצר בראשית!
את ברכת מלכויות בראש השנה פותחים אנו ב"עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית". כמה זה מחייב אותנו ל"מלכויות", לקבלת עול, "כדי שתמליכנו עליכם"! "עלינו לשבח לאדון הכל", הכל שלו! ויותר: "לתת גדולה ליוצר בראשית".
(מתוך הספר: "והגדת" ראש השנה)
בנס מופלא הוא ניצל, אבל כיוון שעמד לפני כיתת יורים, שערה אחת שחורה לא נשארה לו
'סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי'
הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א: פירוש מרעיש לפסוק 'סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי' שח הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל, ששמע מפי רבו מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, שהסביר את משמעות המילים באמצעות מעשה נורא:
היה בחור בן העיירה ראדין שהעלילו עליו כי הוא מרגל לטובת האויב, וחרצו את דינו. הצוררים לקחוהו מכלאו בכדי להעמידו מול כיתת יורים, והכל הצטערו ובכו לגורלו המר.
אך להפתעת כולם, כחלוף כמה שעות נפתחו דלתות בית המדרש, ו"בא הרוג ברגליו" – הבחור נכנס בעדן כשהוא בריא ושלם. לפליאת כולם, הסביר מה ארע: "כשניתנה ההוראה לירות בי, בדרך פלא הפסיקו הרובים כולם לעבוד… שום קליע לא נפלט. הם ניסו פעם ופעמיים, וכיוון שלפי אמונתם מי שניצל בדרך נס בעומדו לפני עונש מוות – משוחרר, שלחוני לדרכי ללא פגע".
"היודע אתה מה כן השתנה באותו בחור?" סיפר ה'חפץ חיים' לתלמידו. "הוא היה צעיר, בשנות העשרים לחייו, וכשהופיע אחרי הצלתו הפלאית – נהפך שערו השחור ללבן לחלוטין! בנס מופלא הוא ניצל, אבל כיוון שעמד לפני כיתת יורים, שערה אחת שחורה לא נשארה לו בין שערותיו!"
"וכך", סיים ה'חפץ חיים', "היתה הרגשתו של דוד המלך עליו השלום לפני ראש השנה! כי ברגע שאדם יודע שהוא עומד ברגעים הגורליים ביותר בחייו, אכן סומר בשרו מרוב יראת המשפט. אדם שחש שבעוד רגע הוא לא כאן, כל שערו עלול להפוך בן רגע ללבן בוהק"…
ואם דוד המלך כך, על אחת כמה וכמה כל אחד ואחד מאיתנו. כל יהודי צריך לחשוש מיום הדין הקרב ובא ולהתכונן כראוי לקראתו.
ויש לדעת, כי כשם שחמורה היא ההתעלמות – כך מבורכת היא הרצינות ונטילת האחריות לידים. אם האדם שם אל ליבו את חומרת הימים, ומעורר בנפשו את משמעותם העמוקה של יום הדין, וחושש ומפחד מבואו – זה עצמו נחשב לו לזכות, כי הוא מכבד את המשפט ואת היושב בכיסא המשפט.
(מתוך אוצרותיהם אמלא')
ומי שמתאמץ לא יודע לתקוע, שיבוא אלי אני יסביר לו
היה עשיר שהשקיע את כספו בתרנגול הברוקעל, ואיבד את כספו, והוא ביקש שאכנס איתו, לרבינו מרן הגר"ג אדלשטיין זצוק"ל. רבינו שמע הכל ואז אמר לו אין לי מה לעזור לך, כיוון שעכשיו התאריך כ' שבט, תדאג שיזכירו לי בערב ראש השנה, כיון שכתוב בגמרא שמזונותיו של אדם קצובין מראש השנה לראש השנה.
בענין תקיעת שופר אמר מרן הגר"ג אדלשטיין זצוק"ל שאבא לימד אותם ברוסיה איך לתקוע, ומי שמתאמץ הוא לא יודע לתקוע, חבל, שיבוא אלי אני יסביר לו, זה חכמה ולא מלאכה, זה מקצוע.
תמיד באלול היה הרבה בעלי תוקעים שלימד אותם בסבלנות. כשהוא עצמו תקע, כולם ראו שלא התאמץ, והיה מחזיק את השופר ביד אחת והיד השניה היתה על הסטנדר.
(מפי תלמידו, נהגו ומשמשו הרה"ג רבי שמעון מרגליות שליט"א
בכמה חגורות זקוקני לחגור את עצמי
מנהג היה למרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, ללכת לשמוע ב"אלול שיחות מוסר מרבותיו ומבעלי המוסר החל מנעוריו, והיה חוזר רבות על דברים מרטיטים ששמע מרבו הגרא"ז מלצר בתוך אחת השיחות שאמר בשבתות חודש אלול לאחר מנחה, שהביא את הגמרא (קדושין לג:) שהשוו חז"ל גברא רבה לספר תורה. והנה נהגו העולם שכאשר מוצאים פסול בספר תורה כורכין החגורה מעל המעיל ולא תחתיו לסימן שפסול הוא וכאילו מכריז הס"ת ואומר ספר שאינו מוגה אני ואל תלמדו מתוכי. ואמר אז הגרא"ז מלצר: בכמה חגורות איפוא זקוקני לחגור את עצמי כדי להכריז קבל עם ועדה אל תטעו בי ללמוד ממעשי, וכמו שאמרו: אוי לו למי שהעולם מטעין בו. והיה מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך אומר, שאת דבריו אלו אמר בבכיה רבה וניכר היה שהם נאמרו בשברון לב.
(מתוך הספר 'גאון ישראל')