ופעם טען לפני הרבש"ע כבן המתחטא לפני אביו: "רבש"ע למען כבוד שמים יותר משתלם להשאירני בעולם לחיות.. ופעם אמר בתפילתו: "נכון אני לא בסדר, אך אטו חשוד אני לפניך להיות מזיד חס ושלום"….

מלך על כל הארץ (מתוך תפילת ראש השנה)

הנה עיקר עבודת היום בראש השנה הוא "מלכויות", וכמו שכתב הנפש החיים (שער ב, פי"א) "עינינו הרואות בנוסח תפילת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו שתתעלה כבתחילה קודם חטא אדם הראשון".

וביותר מזה מבואר בנוסח ברכת "קדושת היום" דראש השנה, שאין חותמין בנוסח "מקדש ישראל והזמנים" כשאר המועדים, אלא חותמים "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון", [ודלא כשאר המועדים שאין אומרים "מקדש ישראל וחג המצות" וכדו'], ונראה מזה יסוד גדול בגדר "מלכויות" דראש השנה, שהמלכויות הוא עצם סיבת קדושת היום, ודלא כשאר מועדים שהיום קדוש מצד עצמו להיות "מקרא קודש", אלא שמלבד קדושת היום יש בו גם מצות מצה וסוכה וכדו'

ומעתה ראוי לברר מהו תוכן עבודת המלכויות המיוחדת ליום זה, והלא בכל יום אנחנו ממליכים את הקב"ה באמירת קריאת שמע שחרית וערבית ומקבלים עלינו עול מלכותו, [שהלא אמירת "שמע ישראל" פירושו "קבל ישראל", והיינו קבלת עול מלכות שמים וכמו שכתב הרשב"א בתשובה ח"ה סי' נ"ה], וא"כ מה נתחדש ביום ראש השנה, יותר מקבלת עול מלכות שמים בק"ש בוקר וערב. ונראה בביאור הדבר, שבכל יום בקריאת שמע אין אנו 'מכתירים' את הקב"ה למלך אלא 'מאשרים' שהוא מלך כל הארץ ע"י שאנו מקבלים על עצמנו לקיים דבר מלכותו, אבל בראש השנה אין אנו רק 'מאשרים' שהוא מלך, אלא גם 'מכתירים' אותו למלך על כל הארץ ע"י קבלת עול מלכות שמים.

וטעם הדבר הוא מפני שראש השנה הוא יום בריאת העולם שבו נעשה הקב"ה כביכול למלך, וכפי שיסד הפייטן בתפילת 'אדון עולם', "לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא", והרי מבואר שרק לאחר שנגמרו מעשיו של הקב"ה בבריאת העולם אזי "מלך שמו נקרא", דאין מלך בלא עם. ובכל שנה ושנה ביום זה מתעורר הארת חידוש מלכות שמים כמו בעת בריאת העולם, ועל כן ביום זה מוטל עלינו להכתיר את הקב"ה על ידי שנקבל עלינו עול מלכותו, ועי"ז באמת "מלך שמו נקרא".

ומטעם זה תיקנו לנו חז"ל אמירת פסוקי מלכויות בראש השנה, כדי שמתוך קריאת פסוקים אלו בהתבוננות, נגיע להכרה גמורה שהקב"ה מלך ומשגיח על כל הבריאה, ועי"ז נקבל על עצמינו עול מלכות שמים להיות עבדיו ומשועבדים בכל רגע לקיום מצוותיו, וניתן בכך 'כתר מלוכה' לקב"ה.

עיקר מצות היום הוא מלכויות, וכשם שבפסח כל אחד מבין שצריך לקיים את עיקר מצות היום שזהו אכילת מצה, ואם אינו אוכל מצה הרי הוא מופקע לגמרי מהחג, או בדומה לזה בסוכות כל אחד מבין שצריך לשבת בסוכה ובלא זה הוא מופקע לגמרי מחג הסוכות, כך גם בראש השנה צריך לידע שמי שאינו עוסק במלכויות ואינו מקבל על עצמו עול מלכות שמים הרי הוא מפקיע עצמו מעיקר עבודת היום, ולא נכנס כלל למפתן שערי עבודת ראש השנה. ולכן מלכותו ברצון נקבל על עצמנו בשמחה רבה, ונזכה היום לישועה ממש להיות קרובים מאוד לאלוקינו ית"ש.

יותר משתלם לכבוד שמים להשאיר אותי בחיים…

מו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל היה מתפלל בבכיות ודמעות, ובמיוחד בתפילות ימים נוראים שאז היה רגיל לדפוק בחזקה על השולחן באמצע תפילת שמונה עשרה באומרו "טאטע, טאטע, עד מתי נסבול בגלות המרה הזאת. ופעם טען לפני הרבש"ע כבן המתחטא לפני אביו: "רבש"ע למען כבוד שמים יותר משתלם להשאירני בעולם לחיות.. ופעם אמר בתפילתו: "נכון אני לא בסדר, אך אטו חשוד אני לפניך להיות מזיד חס ושלום"….

רצה לראות מה המשגיח עושה לאחר שמסיים תפילה ארוכה כזאת

המשגיח דישיבת מיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל, היה מאריך מאוד בתפילת שמונה עשרה בליל ראש השנה, וגם לאחר שבישיבה כבר גמרו את התפילה ואת הסעודה הוא עודנו היה עומד ומתפלל, והנה תלמידו הגאון רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל (לימים משגיח דישיבת לייקווד) רצה לראות מה המשגיח עושה לאחר שמסיים תפילה ארוכה כזאת, והסתתר במקום סמוך אליו, ושמע איך הוא חוזר ואומר לעצמו בניגון מעורר את הפסוק (בראשית כז, יב): "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע"… "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע".. וכך חזר וקרא הפסוק הלוך וחזור הרבה פעמים בהתרגשות גדולה ובניגון מוסרי.

והדברים נוראים, שלאחר שהתרפק על בוראו בעבודת התפילה כבן המתחטא לפני אביו, עדיין לא אמר די בכך, וחשש אולי לא הגיע לשלמות האמיתי לבוא בלב שלם לפני אבינו שבשמים.

ויתכן להוסיף עוד בזה, עפ"י מה שהזהירו הספרים שלפעמים האדם מאריך מאוד בתפילה, ועי"ז נופל בתוכו רגשות גאווה שהוא צדיק גדול, ואז יוצא שכרו בהפסדו, ועל כן הזדרז המשגיח מיד לאחר התפילה לחשוב לעצמו מחשבות מוסר מי אמר שהקב"ה מרוצה ממנו, וחזר וקרא הפסוק לעצמו "אולי ימושני אבי" מתוך כוונה שאולי אם הקב"ה יבדוק אותו, ימצא בו מומים עפ"י מעשיו, ויהיה בעיניו כמתעתע ח"ו.

(קטעים מלוקטים מתוך ביאורים והנהגות על המועדים)