באמירת 'אבינו מלכנו' שלאחריה, זעק בתפילה זעקה גדולה ומרה שהרעידה את אמות הסיפים וטלטלה את כולנו טלטלה עזה "אבינו מלכנו שלח רפואה שלימה לחולי עמך — ובפרט לנחום בן חיה קישא – – – "

יעקב א. לוסטיגמן

אחת הדמויות הייחודיות מבין בעלי התפילה הגדולים בעולם הישיבות, היתה דמותו האצילית ומלאת ההוד של מרן ראש ישיבת 'קרית מלך' הגאון הגדול רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, שבמשך שנים רבות היה משמש כבעל תפילה, תחילת בישיבת 'חברון' שם ירש את מקומו כבעל התפלה ממורו ורבו בעבודת התפילה של הימים הנוראים, מגיד המישרים הנודע רבי שלום שבדרון זצ"ל.

רבי שלום נוהג היה להתפלל בנוסח מיוחד מאוד, על פי המקובל מדורי דורות בישיבת חברון, ורבי שמואל יעקב שמע אותו במשך שנים, ונחרט הנוסח בלבו. לימים היה בעצמו לבעל התפילה בהיכל הישיבה אשר בשכונת גאולה, והיו יהודים של צורה, גדולי תלמידי החכמים של ירושלים באים ממרחקים כדי להתפלל בהיכלה של ישיבת חברון במיוחד כדי לשמוע את תפילותיו הנרגשות של הגרש"י בורנשטיין זצ"ל, ולהעלות יחד עמו להיכלות גבוהים של דביקות בה' והמלכתו על כל הארץ בימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים.

לכבוד הגיליון המיוחד של ראש השנה, פנינו לשוחח עם הרב רבי שמעון  גוטליב  שליט"א, שהיה קשור עמו מאוד בימי חייו. וזכה ליצוק מים ע"י שנים רבות

"אפשר לדבר שבועות שלמים על עבודת הקודש של ראש הישיבה זצ"ל בימים הנוראים, פותח הרב גוטליב. "כמובן שאשתדל לקצר ולתמצת בגלל קוצר היריעה, נתמקד בעיקר בעבודת התפילה שלו, אבל לפני כן רק נציין שכל הגישה שלו לראש השנה היתה מאוד מאוד מיוחדת.

"ראש הישיבה זצ"ל היה רגיל לחזור על הנהגת הרב מבריסק זצ"ל, שבערב ראש השנה היה מכנס את בני ביתו, והיו אומרים מזמורי תהלים בקול נרגש, כאילו עתה עת צרה, וכביכול מלחמה עומדת בפתח.

"אף ראש הישיבה מרבה היה באמירת תהלים, וגם היה נוסע לקברי צדיקים יחד עם תלמידיו, לומר שם פרקי תהלים, כדי שיעוררו רחמי שמים.

"אבל לא רק לקברי צדיקים פנה, על מנת שיעוררו עליו רחמי שמים. בערב יום הכיפורים היה מתקשר לאישים שעסקו בקירוב רחוקים – פעם היה זה רבי נח וינברג ופעם היה זה רבי ישראל בראד והיו גם אחרים – והיה מבקש את ברכתם.

"ולמה דווקא ברכה של מי שעסקו בקירוב רחוקים? כי חז"ל הרי אמרו במסכת בבא מציעא, שמי שמוציא יקר מזולל, אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה. "אם כן, בידכם, המקרבים יהודים תחת כנפי השכינה, בידכם מסור כח הברכות!", הסביר להם.

"במאמר המוסגר אציין, שהנהגה זאת של בקשת ברכות ממקרבי רחוקים לא היתה מיוחדת דווקא לימים הנוראים, הוא היה 'משתמש' בעצה הזאת גם לעניינים נוספים, כמו למשל אותה פעם שבא אל ראש הישיבה אדם שעסק בקירוב רחוקים. בביתו שהה אז בחור מבוגר, וראש הישיבה קרא לאותו אדם לחדר צדדי, וביקשו לברך את הבחור כי יתארס בקרוב. הלה בירכו. זמן קצר אחר כך, והברכה התקיימה!".

**

"אחרי ההקדמה הזאת", מסביר הרב גוטליב "אפשר להבין את מה שאספר על תפילותיו הנרגשות, ומדוע היו כל כך נרגשות. כי הוא הרגיש באמת ובתמים שכל עתידו ועתיד העולם כולו תלוי בראש השנה ובאיכות התפילות שיתפללו הוא וכל בית ישראל ביום זה.

"לא רק כשהיה יורד לפני התיבה, היו תפילותיו כה מיוחדות, אלא גם ואפילו בעיקר בתפילות שמישהו אחר היה יורד לפני התיבה וראש הישיבה היה מתפלל כמו כל המתפללים האחרים. להיפך ממה שניתן לחשוב, דווקא בתפילות אלו התגלה כוחו יותר ויותר. היו אלו תפילות ללא 'משוב' מן הציבור, ודווקא בהן היה שטוף בדמעות כנחל ונאנח באנחות קורעות לב, והן גם היו ארוכות מאוד. אחרים היו קורסים תחתם מגודל המעמסה: תפילות ארוכות שהחלו השכם בבוקר והסתיימו בשעות אחר הצהרים, וכולן נעשות בהתעוררות גדולה, בבכיות עצומות, בקול גדול.

"עבודת התפילה שלו כשליח הציבור, כללה גם את הניגונים והנעימות בהן תיבל את תפילתו. הוא דאג כל העת לחדש ניגונים, ועמל להתאימם לתיבות התפילה.

"שכיח היה, מספר בנו של הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ"ל, על השנים בהן כיהן ראש הישיבה הגרש"י בורנשטיין כר"מ בישיבתו של הגרב"ש סלומון 'נחלת דוד' – "כי קודם יום הכיפורים יבוא הרב בורנשטיין לאבי, וישמיע באזניו ניגון חדש. מעניין היה לעמוד מן הצד ולחזות בשני האריות, שהיו גדולי תורה מופלגים ושיגם ושיחם תמיד בדברי תורה עמוקים, כיצד הם יושבים ומפשפשים בניגון כלשהו, מוסיפים או מורידים בו 'קנייטש' כאן ושם, עמלים לשפצו ולהתאימו כדי שישתלב היטב עם מילות התפילה…

"עיקר הנוסח של ראש הישיבה ניטל על ידו כאמור מנוסחו של רבי שלום שבדרון בעוברו לפני התיבה בישיבת חברון. ראש הישיבה העשיר את הנוסח בכמה וכמה ניגונים ונעימות מבית היוצר של טלז, כגון 'אוחילה' שהתאמץ לשוררו בנוסח המקורי, כשלטענתו הנוסח של פוניבז' – שאף הוא מטלז – משנה אותו במעט, וכגון 'היום תאמצנו' (שהחל לשוררו בעקבות בקשה מרבי חיים סרנא).

"לתוך תערובת זו, הוסיף גם נעימות וניגונים משל עצמו או ממקורות אחרים, ואולם הכל השתלב לנוסח אחד, שעל כולו שורה רוח של קמאיות ושל יין ישן נושן שדעת זקנים נוחה הימנו. היתה בו בראש הישיבה סלידה לסגנונות החדשים והפרועים, וכל ניגוניו היו 'אומר הבא מן הישן'".

**

"היו אנשים שטעו לחשוב שראש הישיבה היה בעל לב נשבר כל כך בתפילותיו, בגלל שלא זכה לזרע של קיימא", אומר הרב גוטליב, "אבל זאת טעות! האמת היא שהכח הזה של תפילה משתפכת מכל הלב, היה קיים אצל ראש הישיבה זצ"ל בעוצמה רבה, עוד בימי בחרותו, כשלמד בישיבת חברון כתלמיד מן המניין.

"מספרים שפעם בשמחת תורה, בעת שהמשגיח רבי הירש פאליי ערך קידוש לבני הישיבה, אמר רבי  יודל שינקר ליושבי ה'מזרח' – רבני הישיבה, שהבחור הזה בעודו מצביע על 'יענקל בורנשטיין', הוא יודע להתפלל: "אני מעיד כי בחור זה עמד לידי בתפילות הימים הנוראים, הוריד במשך כל התפילה דמעות כמים; הכירו ודעו את בן העליה העומד לפניכם!", אמר להם.

"ואכן הדמעות הרבות שנשרו מעיניו, היו נספגות בבגדיו, כולנו ראינו את בגדיו הרטובים אחרי התפלה, זה היה מחזה שגרתי, גם בימות השנה ובמיוחד בימים הנוראים. פעם אחד התלמידים חפץ להנותו וקנה לו במתנה קיטל חדש לימים הנוראים, אבל ראש הישיבה החליט ללבוש אותו רק לחג הסוכות. "ביום כיפור צריכים לבוא לתפילה עם קיטל ספוג דמעות", אמר, "בקיטל החדש אין בכלל דמעות… זה לא מתאים ליום כיפור".

**

"סיפר רבי אפרים צמל שהוא למד בצעירותו בישיבת פוניבז', שם שמע ביום הכיפורים של שנת תשי"ב את תפילתו של הגה"צ רבי אל'ה לאפיאן. "ארבעים שנה אחר כך הייתי מטפס מביתי בארזי הבירה עד ל'חברון גאולה', למרות הקושי, כדי לשמוע את ראש הישיבה. גם כאן כמו אז, חשתי כי התפילה מדברת אלי ומתוכי, מה שלא שמעתי בשום מקום אחר".

הרב גוטליב מוסיף לתאר את אשר שמעו אוזניו בעת שזכה להתפלל במחיצתו של ראש הישיבה זצ"ל: "תפילתו נעשתה בקול אדיר וחזק שהיה מהלך מסוף העולם ועד סופו. קולו הארי היה בבחינת 'קול גדול ולא יסף', ובמשמעות 'לא פסק'. מי שלא הכיר אותו היה מצפה שבעקבות המאמץ האדיר שהשקיע בתפילה הוא בטח יצטרד וייחלש ולא יוכל לגשת לתפילה נוספת, אבל לא כך היה. אדרבה, מתפילה לתפילה היה עולה ועולה, נוסק ומעפיל מעלה מעלה, והיה גם במקומות ובזמנים בהם התפלל ביום אחד לפני התיבה את כל התפילות מכניסת החג ועד צאתו.

"ביום הכיפורים בו ניגש לכמה וכמה תפילות – שבר שיאים מדי שנה בהגיעו לתפילת נעילה, אז בקע רקיעים וקרע את שמי השמים.

"אחד משומעיו בתפילות יום הכיפורים בישיבת נחלת דוד בפתח תקוה סיפר שהוא לא יכול לתאר במילים את התפילות באותה שנה בה היה רבו רבי נחום פרצוביץ שרוי בסכנה. ואז, בשיא השיאים, בסופה של תפילת נעילה, באמירת 'אבינו מלכנו' שלאחריה, זעק בתפילה זעקה גדולה ומרה שהרעידה את אמות הסיפים וטלטלה את כולנו טלטלה עזה "אבינו מלכנו שלח רפואה שלימה לחולי עמך — ובפרט לנחום בן חיה קישא – – – " , ועוד הזעקה מהדהדת עד היום באוזני כל המתפללים…'.

שנים רבות לאחר מכן, לקה ראש הישיבה בהתקף לב באמצע התפילה בראש השנה. היה זה כשאמר את פיוט 'ונתנה תוקף' וזעק את המילים 'מי יחיה ומי ימות', ובראשו צפו ועלו כמה מאורעות קשים שאירעו בימים האחרונים שקדמו לראש השנה, עד כדי כך שהוא לקה בלבו וסבל מהתקף לב, ובכל זאת המשיך בתפילתו עד תומה בכוחות על אנושיים. באותה שנה נאלץ להישאר בביתו ביום הכיפורים במצוות הרופאים, ולא יכול היה לגשת לפני התיבה.

**

"אדגיש ואומר, שמרן זצ"ל אף שהיה תפוס שרעפים ומחשבותיו היו נתונות לעניינים גבוהים של דביקות בה' והמלכתו של בורא עולם על העולם כולו ובמיוחד עליו עצמו, בכל זאת לא עצר את עצמו מלהתעסק גם עם עניינים שנראים כפשוטים מאוד, ואל היה מחמיץ הזדמנות לומר מילה טובה לתמיד או לסתם יהודי, כדי לרומם את רוחו ולהחיות את נפשו.

*אציין בזה 3 עובדות מפי הגאון רבי אשר גנס שליט"א מרבני הישיבה שהיה מקושר עמו וזכה לשבת בסמוך אליו בתפילות הימים הנוראים והבחין ב 3 עובדות מיוחדות שיש בהם לשפוך אור על דמותו המיוחדת מצד אחד ראשו היה מגיע השמימה אבל חלק מעבודת הימים הנוראים היה להיטב עם היחיד והכלל

כמו אותה פעם שבעיצומו של ראש השנה, כשראש הישיבה היה מנותק לחלוטין מהעולם הזה וענייניו, הוא הבחין באחד האברכים שלא לבש 'פראק' כנהוג בימים טובים במחוזותינו, ובמקום זאת הלך עם בגדי השבת הרגילים שלו. ראש הישיבה הבין שהוא כנראה מרגיש קצת לא בנוח עם לבוש זה, אבל גם מרגיש לא נעים להתחיל ללבוש פתאום 'פראק' בחגים אחרי שלא הורגל בכך עד כה, ולכן הוא נתן לו את הדחיפה שהיתה כה נחוצה לו, וביקש ממנו בקשה אישית, שלחג הסוכות כבר יופיע עם פראק. כמובן שאותו אברך שמח מאוד על כך, כל ההתלבטות שלו אם לנהוג כמו כולם או להיכנע לאי נעימות שלו ולהישאר כך, נעלמה כלא היתה. עכשיו זאת כבר בקשה של ראש הישיבה, וכי מישהו יעלה על לבו לסרב לבקשתו?

"זכורני מקרה דומה שבמוצאי יום הכיפורים כשעברנו בסך להתברך מפיו בשנה טובה, עצר ראש הישיבה את אחד האברכים שעמד להדפיס ספר שחיבר. ראש הישיבה אמר לו "אני מבקש ממך, שכשאתה מכניס את ההסכמה שכתבתי לך לפני חודשים אחדים, תדפיס במלואה! אל תשמיט שום דבר ממה שכתבתי", כוונתו היתה כמובן לדברי השבח שכתב על אותו תלמיד, וידע שהתלמיד יתבייש לפרסם את השבחים הללו על עצמו ולכן ציווה עליו לעשות זאת.

"כעין זה ראינו גם ב'שמחת תורה', הוא הרי היה במצב של 'גבוה מעל גבוה' ביום גדול וקדוש זה, הריקודים שלו היו עד כלות הכוחות כפשוטו ממש, בלי שום גוזמא, הוא לא היה איתנו ביום גדול וקדוש זה, כל כולו תפוס בשמחה עילאית והתרגשות בלתי ניתנת להכלה, אבל פתאום עצר אברך ששמו כשם אחד השבטים, ואמר "אני לומד עכשיו את ברכותיו של משה רבינו בפרשת וזאת הברכה, ונדמה לי שכל מה שרש"י ביאר בשבחו של אותו שבט, אשר שמו כשמך, נאמר בעצם גם עליך, כל מילה כאן אפשר לומר אותה גם עליך…".

**

"מהתפילה בניצוחו של ראש הישיבה לא חזר איש כפי שהגיע אליה. התפילה בקעה לתוכו, הגביהה אותו כמה טפחים מעל הקרקע, והוא יצא ממנה נעלה ומרומם יותר. הרבנית הצדקנית מרת רסיה ע"ה היתה מיטיבה להגדיר זאת: "כשבעלי מתפלל בימים הנוראים, הוא דומה לעקרת בית העומדת על הכביסה – מוציא את נשמתך, מכבס אותה, ומשיב אותה לתוכך נקיה וזכה", כך היתה מגדירה את התחושה, וכולנו הסכמנו איתה….

"סיפר המגיד רבי אליעזר טורק על שיחה מרתקת אחת שהתנהלה ב'חברון גאולה', בין רבי צבי אליאך לבין ראש הישיבה זצ"ל, עם סיומה של תפילת מוסף ביום הכיפורים. רבי צבי חלק עם ראש הישיבה תובנה עמוקה שחש בה בעקבות תפילתו, ופניו של ראש הישיבה קרנו מאושר: בסיום 'סדר העבודה' של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, הנאמר בתפילת מוסף, נאמר 'אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע'. נראה מהדברים כי נקודת השיא של הנהדרות היתה 'בצאתו מבית קדשי הקדשים'. האם אכן כן? האם לא היה נהדר יותר בעת היותו בקדש הקדשים יותר מאשר בעת צאתו?

"אלא, השיב רבי צבי, נראה כי זו כוונת הדברים: אין לומר ולהתפעל 'מה נהדר' ו'מה מרהיב' מראהו של הנמצא ושוהה בבית קדשי הקדשים. וכי לב מי לא ירטט בהיותו בפנים? אפילו על 'יוסף משיתא', שהיה איש חוטא, מספרים חז"ל כי כשבקשוהו השונאים להיכנס אל הקודש, הפך בין רגע לאדם אחר ולא הסכים להוציא ממנו את המנורה כפי שביקשוהו. על כן, ההדר והיופי האמיתי של הכהן הגדול נמדדים לא בהיותו בבית קדשי הקדשים, אלא בצאתו משם. רק אם אותה שלהבת אש קודש של דביקות בה', מוסיפה להאיר מפניו גם אחר צאתו מבית קדשי הקדשים, אז אפשר לקרוא בהתפעלות – מה נהדר!

"ואף באשר לנו, סיים רבי צבי ואמר לראש הישיבה. בעת התפילות אנו מתרוממים טפח מעל הקרקע בקרבת אלוקים ובכוונות טובות לשפר את דרכינו ומעשינו. אך אין די בזה לומר 'מה נהדר'. מי אינו מתקרב לה' תוך כדי התפילה בימים קדושים אלו? רק כאשר אנו רואים שהתפילה משפיעה על המתפלל גם 'בצאתו', כאשר גם בסיומה של התפילה הנרגשת נותרת בו אותה תשוקה ורצון לקרבת אלוקים, אזי אפשר להתפעל ולקרוא 'מה נהדר'…".

"הנוכחים שמעו והבינו במה דברים אמורים; כי אכן זו היתה תפילתו של ראש הישיבה, שלא השאירה את המתפלל כפי שהיה, אלא הותירה בו את רישומה, רושם שנחרט בו היטב וניכר היה על כל אישיותו של המתפלל עוד זמן רב אחר כך.

"תפילותיו הניעו – יותר נכון זעזעו – נימים סמויים בלבבות. אף לב אבן היה נמס לפני תפילותיו הערבות שנבעו מעומק הלב, בעומדו להתחטא לפני בוראו.

"המתפללים לא היו רק שומעים ומאזינים, אלא מתחברים לתפילותיו, כאילו הם חלק מהן, כאילו הם נתלים בהן, וכביכול הם עולים עמהן מעלה ומעלה, ודופקים דרך תיבות התפילה, על שערי מרום, בתחינה ובבקשה".