הילד מיאן להירגע וברגליו הקטנות בעט בקרקע בחוזקה כשהוא דורש בקולי קולות: "סבא. רק תקיעה אחת! אני מבטיח לך בזאת, תקיעה אחת ודי, לא אבקש יותר!" לבו של הסבא נכמר בקרבו, ובקושי רב לקח את השופר, תקע בו תקיעה אחת ארוכה לשביעות רצונו של היניק..

מאת: הרב אליהו שור

חתן היה לו לכ"ק הרה"ק ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע, והרה"צ רבי ברוך רבינוביץ זצ"ל שמו, הרבה שנים חיכה לפרי בטן, באשר עברו כבר כמה שנים אחרי החתונה וזכר לזרע של קיימא אין. תפילות נרגשות והשתדלויות עניפות השתדל המנחת אלעזר בעבורם, עד שבעזר ד' יתברך הגיעה הישועה כשביום בהיר נולד להם לרבי ברוך וזוגתו בן בכור למזל טוב! השמחה הרקיעה שחקים, ובשעת הברית נקרא שמו בישראל: צבי נתן דוד, ובכינוי החיבה "הרשל'ה"…

ויהי הרשל'ה זה נושא חן בעיני כל רואיו ומכיריו עד למאוד, אולם מיוחדת הייתה אהבתו של סבו המנחת אלעזר אליו, כאשר בכל עת והזדמנות היה משתעשע עמו, עד כדי שבעת עריכת שולחנותיו הטהורים היה מושיבו על ברכיו מרוב חיבתו אותו.

חודש אלול הגיע. ובערב ראש חודש ניגש המנחת אלעזר' אל הארון שבו מונח השופר בכל ימות השנה, כדי לנסותו האם קולו עדיין בתוקפו ובגבורתו, או שמא לא. תקע בו כמה פעמים הלוך ושוב עד שהונח דעתו שאכן השופר ראוי לעשות את תפקידו ומלאכתו נאמנה. היניק הרשל'ה שנכח בחדר בעת נסות המנחת אלעזר את השופר, הוטב לו ביותר לשמע הקולות והתקיעות היוצאים מהכלי המיוחד, כשהוא מתענג על כך תוך שהוא עושה תנועות ידיים בהתרגשות כמנהג הילדים, אולם מה מאוד התאכזב כשהסבא גמר לתקוע, ופנה לשים את השופר ארונה על מקומו. מאוכזב ביותר ביקש הילד מסבו אולי יאות לתקוע תקיעה נוספת לשמחו, המנחת אלעזר הסכים, ומיד תקע שוב פעם כדי לרצות את דעת הילד.

כך השתרש כעין מנהג אצל המנחת אלעזר בכך שבכל יום ויום בחודש אלול, בגמרו לתקוע את התקיעה המחויבת היה תוקע עוד אחת נוסף על הראשונות לשמח את לב נכדו אהובו.

עד שהגיע ערב ראש השנה, בו נהוג שלא לתקוע בשופר כלל, כדי לבלבל את השטן. ולכן לא תקע המנחת אלעזר באותו יום. הנכד שחיכה בקוצר רוח לתקיעתו היומית, התאכזב לגלות שהסבא אינו תוקע היום, אולם הוא לא ויתר והתחנן בפני זקנו שיאות לתקוע גם היום. המנחת אלעזר לא הסכים בצובטו את לחיו. "נכדי היקר, לא היום! היום הוא ערב ראש השנה ונוהגים לא לתקוע בו! בעזרת ד' מחר בראש השנה נתקע הרבה תקיעות, יותר מבכל יום!"

אולם הנכד לא מיהר להשלים עם חסרון תרועתו, והתחיל לבכות ולהתחנן בפני סביו שיתקע רק תקיעה אחת וזהו. נכמרו רחמי המנחת אלעזר, ונעתר אליו, ובלב כבד לקח את השופר ותקע בו תקיעה אחת…

ריבונו של עולם, צריך אני לעשות תשובה!

מנהג עתיק יומין מונהג במה קהילות ישראל מהחשובות ביותר שהרב או מנהיג הקהילה נושאים מדברותיהם בפני הקהל לפני תקיעת שופר לעורר הלבבות ולשפר המעשים. גם במונקאטש נהגו במנהג זה, כאשר המנחת אלעזר היה נוהג בכל שנה לעורר בדברי כיבושין והתעוררות את הקהל בגודל המצוה והשעה.

אך לא בשנה זו.

בשנה זו נעמד הרבי על הבימה, הסתכל על הקהל כשהוא מהורהר מאוד. אחר החל למרר בבכי בקוראו: "ריבונו של עולם, צריך אני לעשות תשובה!" החסידים הביטו בפנים קרועות מתדהמה בפני רבם. "וכי רבם חטא?"

"אכן תשובה אני צריך", המשיך המנחת אלעזר, "באשר עברתי על ההלכה והמנהג שלא לתקוע בשופר בערב ראש השנה…תשובה אני צריך!"

 "אולם", המשיך המנחת אלעזר, "עשיתי זאת כי לא יכולתי לעמוד לנוכח בכיו החזק של נכדי האהוב שביקש ממני 'רק תקיעה אחת' והמס את ליבי, ולכן תקעתי בשופר בערב ראש השנה".

 בשלב זה גבר בכיו של הרבי, "אבינו שבשמים", פנה כלפי מעלה. "מליוני בניך הנתונים כבר זה אלפיים שנה בגלות קשה ומייסרת, עומדים לפניך, צועקים ובוכים: "באשעפער, רק תקיעה אחת של 'ותקע בשופר גדול לגאלינו', ומיד אנו נגאלים"

וכי מה מבקשים בניך המיוסרים, 'רק תקיעה אחת', האם תעמוד לנוכח בכיים ותחנוניהם ולא תתקע!

 רבונו של עולם, שעה לשועתם ותקע כבר את התקיעה המיוחלת שתבשר את גאולתינו ופדיון נפשינו! ושלח מיד את משיח צידקנו שיגאלינו במהרה מהגלות המרה!"