בבואנו לקראת ראש השנה, הרי כל איש ישראל אשר נגעה יראת ה' אל לבו, נמצא בבחינה של 'זוחלים ורועדים מאימת בואך', וכל הגדול מחבירו לבו נוקפו יותר ויותר, ואף מלאכי מעלה יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ואם כן ישאל אדם את עצמו, במה איכף לאלוקי מרום, איך אוכל לבוא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולהישפט על ידו, והרי לב יודע מרת נפשו, ואם ימצה עומק הדין אוי לי ואוי לאחריתי.
הן אמת שצריכים לירא ולהתפחד מאימת הדין, אבל צריכים לראות שיהיה בזה התחזקות למעשה, כי אין הקב"ה חפץ ביראה שאין לה תכלית ואינה מובילה לקבלות טובת ול'שפרו מעשיכם', על כן אמרתי, נוסיפה נא לדבר בדיבורי אמונה, משום שהאמונה היא הבסיס לכל מהותו של יהודי, ואם האמונה כאן, הכל כאן, כעין שאמרו דדא ביה כולא ביה, כי מי שהוא בבחינת 'מאמין', ממילא הוא ירא שמים, ובוטח בבורא ברוך הוא, ומשתדל בכל כוחו לעשות רצונו ולכפר על חטאיו הראשונים, ובוודאי יזכה בזכות האמונה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנגלה.
ואספרה עוד מעשה נורא שסיפר הגה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל שכשהביאו אותו הרשעים הארורים למחנות, היה זה בערב שבת קודש. הכניסו אותו לצריף, ונתנו להם לאכול מרק 'בשרי', דהיינו שזרקו בו קצת עצמות של טריפות ונבילות רח"ל, אומנם היה זה פיקוח נפש ואכלו מזה מפני הסכנה, אבל הוא עצמו סירב בתוקף להכניס דברי פיגול לפיו, ואמר "לא די שהם לקחו לי את כל מה שהיה לי, גם יכריחו אותי לאכול מאכלי טריפה, היה לא תהיה", וכך צם כל אותו היום והלילה שלאחריו, ליל שבת.
בצפרא דשבתא שוב יצאו כולם מן הצריף כדי לאכול, אבל הרה"ק הנ"ל עמד בכל תוקף סירובו שלא לאכול מאכלים שאינם כשרים. והתחזק באמונה ובטחון בה' בכל לבו ונפשו שיזמין לו ה' מקור מחיה כשרה בדרך אחרת שיהיה לו במה לתפוס את הלב. הרעב כבר נתן בו אותותיו, והיה הרבי זיע"א, חלש ותשוש עד מאוד כי גם הדרך לשם לא היתה סוגה בשושנים כידוע, וכבר זמן רב קודם לכן כמעט לא בא דבר לפיו.
בדרך כלל לא היתה דרכו לתת קולו בבכיה, כי היה תמיד סומך ובטח על אלוקי עולם ה', שייתן לו כל צרכו, ואם באו עליו מקרים לא טובים היה מקבלם באהבה, כי זה הוא רצון ה', ומה לו כי יתרעם על מידותיו חלילה וחלילה.
אמנם, הפעם היה בחולשה גדולה ונשאר לבד בצריף, ונפתחו מעינות דמעותיו, והחל לבכות בכייה גדולה בתפילה לרבש"ע שיציל אותו מאיסור אכילת טריפה, וכך האריך בתפילה ובתחנונים שיזכה להינצל שלא לטמא את נפשו במאכלות אסורות רח"ל.
והנה עוד דמעתו על לחיו, באו כמה אנשים ואמרו לו שמאן דהו ממתין לו מחוץ לצריף ורוצה לדבר עם רבה של קלויזנבורג.
והבין שלא יוכל להסתתר מפני הלה
הרבי נבהל מאוד, שכן מאז פרוץ המלחמה וכל אותה העת הוא נזהר מאוד שלא ידעו שהוא רב בישראל, שכן הרשעים לא היו חסים על רבנים ואם היו יודעים שהוא רב, אחת דתו רח"ל, אבל אין החי מכחיש את החי והבין שלא יוכל להסתתר מפני הלה שיודע בו שהוא רבה של קלויזנבורג, על כן ניגש לאותו אחד שהמתין לו בחוץ ושאל לרצונו.
אמר לו הלה, "האם אתם הרב של קלויזנבורג", והודה על האמת שאכן זה הוא, "האם הרב מקשאנוב היה דוד שלכם?", הוסיף האיש לשאול, והרבי התפלא בשנית, מהיכן יודע הלה מי הוא דודי, ואישר שאכן הרה"ק מקשאנוב היה דודו, "אם כן יש לי עבורכם אוכל, ונתן לו חתיכת גדולה של לחם וצלחת מלאה מרמולדה (ריבה)", ונעלם כלעומת שבא.
הוסיף הרבי וסיפר שהוא שמח שמחה גדולה שבא לידו לחם כשר עם ריבה כשרה, ויכול היה לאכול בלי שום חשש איסור, ולכן הלך לחפש מים, ולאחר מכן נטל את ידיו בחדוה וקידש על הפת שהרי לא אכל ולא קידש בליל שבת קודש, ולאחר מכן אכל כדי שבעו.
באותו מעמד, קיבל כ"ק אדמו"ר זצ"ל, בקבלה גמורה שלא משנה מה יבוא עליו הוא לעולם לא יכניס מאכל שאינו כשר לפיו, ומאז לא ראה לעולם שוב את אותו יהודי, לא לפני ולא אחרי אותו המעשה.
עד כאן העובדה הנפלאה שסיפר הרבי ה'שפע חיים' זצ"ל, אבל הן אמת יש לנו לשאול מדוע זכה הרבי שיקרה לו כזה נס גלוי? יהיה מי שיאמר שהרבי שהיה קודש קודשים, אש להבה שלהבת יוקדת ביקוד אהבה לקב"ה ולכן זכה לכזה נס ופלא, מחמת גודל קדושתו.
אחרים יאמרו שזכה לכך בזכות אבותיו הקדושים, או שזכות דודו הרבי מקשאנוב זי"ע עמדה לו.
אבל האמת היא באמונה תליא מילתא
אבל האמת היא באמונה תליא מילתא, כשאדם מאמין בכל לבו בקב"ה ובכך שהוא מנהיג את העולם, ממילא הוא מתפלל כדבעי וזוכה להנהגה שהיא למעלה מדרך הטבע. כשהרה"ק בעל ה'שפע חיים' התפלל, הוא התפלל באמונה שלמה, בביטחון מלא ובידיעה ברורה שהוא מונח בידיו של הקב"ה שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. הוא התפלל מתוך אמונה תמימה ומוחלטת שהגורם היחיד על פני תבל שיכול להכריע את גורלו, זה רק הקב"ה, והתפילה שלו היתה מעומק הלב, ולכן זכה שנענתה תפילתו. כמובן שזכות אבות מסייעת והצדקות והפרישות של יהודי עוזרת, אבל כשיהודי מתפלל בכזאת צורה מתוך כזאת אמונה ובכזה אופן, הרי הוא עושה פלילות עם קונו, והקב"ה שומע את תפילתו ועונה אותו בעת צרתו גם אם אינו ראוי ואינו כדאי להיחשב כזה צדיק קדוש ונורא כמו הרה"ק הנ"ל.
**
ומעשה היה אצל הרה"ק רבי ישעי'לה מקערעסטיר זיע"א
ועוד זאת יש לדעת שהאמונה בבורא כל עולמים ובהשגחתו, מביאה לאדם שלוות הנפש ויישוב הדעת בכל מקום בו הוא נמצא, שהרי אם רגליו הוליכו אותו לכאן, זהו המקום הטוב ביותר עבורו, כי כך רצתה ההשגחה העליונה.
ומעשה היה אצל הרה"ק רבי ישעי'לה מקערעסטיר זיע"א, שהיו באים אליו יהודים מכל האזור לימים טובים, ולא כולם היו בעלי תורה, היתה נוכחות גדולה של 'ארחי פרחי'.
פעם הגיע יהודי בן עלייה לעשות את ראש השנה אצל רבי ישעי'לה, מתוך מחשבה שבוודאי תהיה לו התעלות גדולה בצלו של אותו צדיק, אמנם, כשהתקדש היום הוא ראה מי הם אלו שיושבים לידו בבית הכנסת ומה שיחם ושיגם, הרגיש צער גדול ואמר לעצמו אוי ואבוי לי, איך נפלתי לכזה מקום ביום הקדוש ראש השנה, חבל שלא נסעתי להרה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' משינאווא, שם בוודאי יש קהל גדול של אברכים בני עלייה והתפילות בהתרוממות הרוח גדולה מאוד…
רבי ישעיה הרגיש במחשבותיו אלו ואמר לו, "כשאתה פה אתה זוכה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ואם היית נוסע לשינאווא לא היית זוכה לכלום".
היהודי התפלא מאוד, כיצד אומר הרבי כזאת על מי ששוהה בצל הקודש בשינאווא, אבל רבי ישעי'לה הסביר את דבריו: "פה יש לך 'עולם הזה' בשפע. יש מקום לשבת בבית המדרש, אוכל בוודאי לא חסר בקערעסטיר, יהיה לך מקום נוח ללון בו בלילה וכל מה שאתה צריך בגשמיות לא יחסר לך. ומה לגבי עולם הבא? ובכן, בשמים יבדקו את ההתנהגות שלך ויראו שאף שאתה אברך בן עליה, היה חסרון קטן פה, ועוד חסרון שם, בעניין כזה וכזה. או אז יבדקו היכן היית בראש השנה ויגידו "אה, היית עם כל חסרי הדעה שם בקערעסטיר ובכל זאת התאמצת כל כך בתורה ועבודת ה', אם כן מגיע לך בוודאי עולם הבא.
"אבל אם היית נוסע לשינאווא, שם הרי יש קהל הרבה יותר גדול, יש צפיפות גדולה, מסתמא לא היית מוצא מקום לשבת בבית המדרש, ובקושי היית מצליח להשיג משהו לאכול בסעודות, ובלילה היית צריך לישן על ספסל או על הארץ, כך ש'עולם הזה' בוודאי לא היה לך שם, וכשיבדקו בשמים יגידו "אהה, אתה זכית להיות בצל הקודש בשינאווא בראש השנה, יחד כל הבני עלייה המופלאים והמסולאים בפז, ובכל זאת עבודת ה' שלך היתה עם חסרונות כאלו? לא מגיע לך עולם הבא!". ולכן רק הרווחת מזה שבאת לראש השנה בקרעסטיר…".
וכבר היה מעשה עם משפחה עשירה מלונדון
הדברים אמורים גם לעניין הפחד מהמלחמה המתחוללת בארצנו, ויש מאחינו בית ישראל שמתגוררים ביישובים ומקומות שבהם עדיין שומעים אזעקות וקול מלחמה, ויכולים יושבי המקומות האלו לחשוב שרק רוע מזלם גרם להם להיקלע למלחמה בזמן שברוב יישובי הארץ אין מתמודדים עם המצב הזה, אבל האמת היא שמחשבה זו אין מקורה טהור, וכל מקום שבו יהודי נמצא זהו רצון ה' יתברך, הגם אומנם שצריכים להתפלל ולעשות השתדלות לפי הצורך כדי להתגונן מפני כלי המשחית של הרוצחים הללו, אבל עיקר ההשתדלות צריכה להיות באופן 'תמכתי יתידותי בשלוש עשרה תיבות, ובשערי דמעות כי לא נשלבות"!
וכבר היה מעשה עם משפחה עשירה מלונדון, שיש לי היכרות עימם, שנוהגים לבוא לבקר בארה"ק בתדירות גבוהה, אבל מאז תחילת המלחמה לא באו לארץ, ורק בימי בין הזמנים של חודש אב, כשכבר היה נראה ו'תשקוט הארץ', הרהיבו עוז לעלות למטוס.
אמנם, כשכבר ישבו במקומותיהם במטוס, נתקף אחד מבני המשפחה, נער בר מצוה, בפחד ורעדה גדולה. הוא שמע ששוב יש מתיחות גבוהה, והרשעים מאיראן רוצים לעשות רע לישראל חלילה, והחל לרעוד בכל גופו ולדרוש בתוקף שיאפשרו לו לרדת מהמטוס ולשוב לביתו.
אבי הנער נקלע למבוכה גדולה ולא ידע מה יעשה. להשאיר את הנער לבד בשדה התעופה שיגיע בכוחות עצמו הביתה וימצא מקום להתאכסן, אי אפשר. להכריח אותו להישאר על המטוס, גם אי אפשר כי יש כאן חשש סכנה, יישאר הוא עם הילד וישלח את שאר בני המשפחה עם נוות ביתו? הרי כל רצונם היה לנסוע בצוותא חדא כל המשפחה… וכבר חשבו לרדת כולם מהמטוס ולשוב לביתם.
בעודו מתלבט מה לעשות התקשר האב לשאול בעצתי, וביקש שאתן לו עצה טובה…
אמרתי לו שישאל את בנו אם הוא מקפיד לאכול מדי שבת שלוש סעודות כדת וכדין. השיב הבחור בחיוב, ואמרתי לו שאם כן אין לו סיבה לחשוש, דהגמרא במסכת שבת בדף קי"ח ע"א אומרת במפורש: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת, ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג".
אם כן, כתוב כאן בגמרא במפורש שאין מקום לחשוש. רק למי שלא מקפיד לאכול שלוש סעודות בכל שבת צריך להתפחד ולהתיירא מפני חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, אבל אנו מאמינים בני מאמינים שכל דברי חז"ל הקדושים הם אמת וצדק, והם דיברו בקודשו לאמור שהאוכל ג' סעודות בשבת ניצול מכל אלו, ואכן בסייעתא דשמיא קנו הדברים שביתה בלב הנער, וסר פחדו מעליו והגיע לארץ הקודש יחד עם כל בני המשפחה.
**
ואציין בזה עובדא ששמעתי מפיו של הישיש הרה"ח ר' ישראל פיירשטיין זצ"ל
על כן צריכים אנו להתחזק ביתר שאת באמונה הקדושה ובבטחון בו יתברך, ולהרבות בתפילה בימי הדין הבאים עלינו לטובה, עלינו ועל כלל ישראל, שנזכה להרחבת הדעת להצלחה בתורה ובירא"ש, לשלום ושלווה לכלל ולפרט, וכמובן שצריכים להתפלל בימים קדושים אלו גם על פרנסה, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.
ואציין בזה עובדא ששמעתי מפיו של הישיש הרה"ח ר' ישראל פיירשטיין זצ"ל, שהיה 'ערליכר ייד', יהודי בעל צורה, עם תמימות מופלאה בעבודה ה', וזכה לצקת מים על ידיו הקדושות של רבו בעל ה'אור מלא' מקאסאן זיע"א.
וכך סיפר לי ר' ישראל ע"ה, שכשהם למדו בישיבה אצל ה'אור מלא', המנהג היה שבשבת הרבי היה עורך את שולחנו הטהור, והבחורים היו אוכלים על שולחנו, היו יושבים מצדי השולחן, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, וכך היו סועדים את לבם יחד עם הרבי, אבל השפע לא היה מצוי שם, ולפעמים הבחורים שישבו בסוף השולחן קיבלו קצת פחות אוכל.
וכך סיפר לי ר' ישראל: "באחת השבתות התמזל מזלי לשבת בחלק העליון של השולחן, ממש בסמוך לרבי, ובקטנות הדעת שהיתה בי חשבתי ביני ובין עצמי, הנה, השבוע אני יושב ממש בתחילת השולחן, כך שבוודאי אקבל מלוא הצלחת מרק!".
"ואכן כשחילקו את המרק, קיבלתי צלחת מלאה, ושמחתי שמחה גדולה, אבל אז התברר לי שאין לי כף לאכול בה את המרק, כולם קיבלו כף חוץ ממני, והיה לי אי נעימות גדולה לבקש שיביאו לי כף, מפני כבודו של הרבי שישב ממש בסמוך, כך נשארתי יושב דומם, כולם אוכלים את המרק ורק אני, צלחתי נשארה מלאה…
"כעבור שתי דקות פנה אלי הרבי, ואמר בתוכחת של אהבה… "נו ישראל… כבר הביאו לך כף?", והרגשתי שכוונתו לומר לי שמכאן עלי ללמוד שלא המקום הוא זה שקובע מה יהיו מזונותיו של אדם, אלא רק הבורא ברוך הוא, ושטעות היתה זו לחשוב שהמקום הוא הגורם".
אספר מעשה שהיה בהיותי ילד צעיר
ואם בהרגשת צדיקים ותפיסת המחשבה עסקינן, אספר מעשה שהיה בהיותי ילד צעיר, התארחנו פעם בשבת קודש בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין, ניו יורק, ובאותה שבת התארח שם גם הרה"ק רבי הערש'לה מקרעטשניף זיע"א. אבי מורי שאלני אם רצוני לבוא עימו ל'טיש' של הרבי, ואני הסכמתי בשמחה.
"כשהגענו למקום היתה שם צפיפות גדולה מאוד, ואנשים נדחקו כדי לחזות בזיו פניו הקדושות של הרבי, ואני שהייתי ילד קטן וצעיר, התמלאתי חרטה גדולה למה בכלל באתי לכאן, הרי יכולתי להישאר בבית ולשבת בנחת על הספה, במקום לעמוד כאן בצפיפות ובדוחק כזה גדול, וממילא אני לא רואה כמעט כלום ובקושי מצליח לשמוע משהו…
"הביאו לפני הרבי צלחת גדולה עם 'פערפל' כנהוג אצל חסידים לאכול מאכל 'פתיתים' בליל שבת קודש, ולאחר שאכל הרבי חילק שיריים לבאי שולחנו הטהור, ובהגיע תורי הושטתי את ידי, והרבי נתן מלוא החופן 'פערפל', אבל לא הסתפק בכך, הוא הסתכל עלי בעיניו הקדושות ואמר לי בלשון קדשו: "פאר דעם ביסטו געקומען", כלומר, בשביל זה הגעת! ובכך השיב על השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב בשביל מה באתי לכאן.
ומזה נלמד לענייני היום יום, פעמים רבות איש הישראלי מתמודד עם עניינים שונים אם ברפואה ואם בעניינים כספיים או משפחתיים וכדו', והוא לא מבין על מה עשה ה' ככה ולמה הוא צריך להתגלגל לכאלו מקמות שאין לו משם לכאורה שום תועלת, אבל האמת היא שיש לו שם 'כף פערפל' שהוא צריך לקבל או לקחת משם, ברוחניות ובגשמיות, אלא שלא תמיד יכול האדם להבין לבדו ולראות את אותו דבר שצריך להוציא משם, וצריכים להתחזק באמונה ובביטחון מלא, שהבורא ברוך הוא, הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, וכל הקורות אותנו, הכל לפי החשבון, כי בידו אנחנו כחומר ביד היוצר.
ויה"ר שנזכה לאמונה שלמה, וניכתב וניחתם לאלתר בספרן של צדיקים, לחיים טובים ולשלום, אך טוב וחסד ירדפונו בתוך כל עם ישראל, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ונזכה לביאת גואל צדק בב"א.