ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון
הגאון רבי שלמה לוונשטיין שליט"א: בשיחת מוסר שנשא רבי משה חברוני, ראש ישיבת חברון, בימים הנוראים בהיכל הישיבה, פתח והקריא את לשונו של רבי אמנון ממגנצא בפיוטו המרטיט: "ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין…"
אינני מבין, סקר בעיניו את עשרות הבחורים שלפניו, מדוע המלאכים מפחדים כל כך ביום הדין? וכי יש להם יום דין בראש השנה? הלא אין להם בחירה! אין שום סיכוי שלא יעשו את רצון ה'. מובן שבני אדם ירעדו ויתחננו על נפשם, אך מדוע מלאך צריך לירוא ולפחוד?
אם נרצה להבין את התשובה לכך- המשיך – ננסה לתאר לעצמנו בנין גבוה בן עשרים קומות, אשר בגגו אין שום מעקה או גדר. באחד הימים הבחינו אנשים כי בקצה הגג מתרוצץ ילד קטן, בן שלוש שנים לכל היותר, ומשחק בכדור. הילד התרוצץ מצד אל צד, ובכל רגע נתון עלול היה ליפול.
עמדו עשרות אנשים למרגלות הבנין, התבוננו מבועתים במחזה הנורא, וסומרו למקומם כמשותקים. עד שיעלו למעלה לתפוס את הילד, ביכולתו ליפול!! החלו לצעוק לעברו: "ילד, רד משם!" אך הוא כלל לא שמע אליהם. המשיך לרוץ אחרי הכדור שלו, קורא קריאות שמחה, וכמעט מחליק מבלי משים למטה…
אנשים החלו לצעוק לעברו בכל הכח, נשים התעלפו ובכו בחוסר אונים- אך הילד ממשיך לצחוק מבלי להבין את הסכנה הנוראה המרחפת תחת רגליו בכל עת ובכל שעה.
אוי, רבותי היקרים! – זעק רבי משה חברוני בחלל הישיבה – זהו המצב שבו אנו נמצאים ביום ראש השנה! המלאכים אינם רועדים על עצמם, הם רועדים מן המצב שלנו. הם רואים כיצד אנו משחקים כמו ילדים על פני תהום, ולא חשים כלל בסכנה האיומה המתקרבת. הם זוחלים ורועדים בשבילנו.
הרי כעת נקבע לנו איזו שנה תהיה לנו בכל התחומים. כעת נקבע מה נרגיש, ומה יעבור עלינו בכל שניה ובכל רגע- כיצד ניתן, אפוא, להשאר שאננים?!
(מתוך הספר: ומתוק האור, ספר תפילתנו)
הוא פער פה, זרק אותי מהבית ואתה יודע מה הכי כאב? שהוא צעק עלי בשיניים שלי!
עלינו לשבח לאדון הכל
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל: סיפר לי רופא שיניים: הגיע אדם, ופיו עיי חרבות, נצרך לשיקום פה ולסת, שיקום חניכים והשתלת שיניים, עבודה סבוכה ומורכבת, רווית סבלנות ועמוסת אחריות. אנו עובדים לפי מחירון. הקליניקה יקרה, המזכירה והסייעת והטכנאי מקבלים משכורת, ומס הכנסה שותף ברווחים. והמומחיות והמוניטין, ובכלל, איני צריך להתנצל. עמד על המקח והוזיל בשליש, שיהיה. עוד נותר רווח.
הגיע ועבר שלב אחר שלב, ניקוי ושיקום ותותבת זמנית ושיניים קבועות, עולם אחר. וזהו, לא שילם פרוטה.
מה עמדת על המקח, אם לא חשבת לשלם. כדי שהמצפון יציק לו פחות. טילפנתי, שלחתי תזכורות, והתעלם. החלטתי, אעלה עליו הביתה, המדובר בסכום נכבד. אמרתי לו: "אם קשה לך, נפרוס לתשלומים, נגיע להסדר". לא תאמין: הוא פער פה, תצילנה האזנים. זרק אותי מהבית. ואתה יודע מה הכי כאב? שהוא צעק עלי בשיניים שלי!
חוצפן, עז פנים, לפחות תעקור את השיניים ששתלתי לך, לפני שאתה צועק עלי ומסרב לשלם, ומשיב רעה תחת טובה…
וזהו: "אשמנו"', חטאנו לבורא יתברך. "בגדנו", השבנו רעה תחת טובה. אבל גם: "גזלנו", בחיים שהוא נתן לנו, בבריאות שהוא חנן אותנו, בכח שהוא העניק לנו, בזמן ששייך לו, בכל אלו, המרינו את פיו?!
זהו: "מלכויות", להכיר בכך שהכל שלו. שהוא אדון הכל, והוא יוצר בראשית!
את ברכת מלכויות בראש השנה פותחים אנו ב"עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית". כמה זה מחייב אותנו ל"מלכויות", לקבלת עול, "כדי שתמליכנו עליכם"! "עלינו לשבח לאדון הכל", הכל שלו! ויותר: "לתת גדולה ליוצר בראשית".
(מתוך הספר: "והגדת" ראש השנה)
(מתוך מדור 'ניצוצות' לקראת שבת ראש השנה)