"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" (כ"ט ט') ביאר הגאון מווילנא: המילה 'היום' מורכבת מ'ה' ועוד 'יום'. יש ה' ימי דין בשנה: – שני ימי ר"ה, יוה"כ, הושענא רבה (גמר החיתום) ושמחת תורה (נותנים הפתקאות לשלוחים לביצוע), וב-ה' ימים אלו מתייצב האדם לפני ה', ודבר זה רמוז במילה 'היום' (עלון אש דת).
וכי נוכל לעזבם לבדם בביתם?!
- "הקהל את העם אנשים והנשים והטף" (ל"א י"ב) – כתב ה'חידושי הרי"מ': כתיב אנשים ונשים וטף. ומקשה הגמ' (חגיגה ג' ע"א): בשלמא אנשים באים ללמוד, נשים לשמוע, וטף למה באו? -כדי ליתן שכר למביאיהם. והקשה הרי"מ מה ס"ד להקשות טף למה באו. אם אבותיהם ואמותיהם עלו לרגל, הלא ע"כ הוכרחו לקחת עמם הבנים הקטנים, וכי נוכל לעזבם לבדם בביתם?! ואמר כי זה עצמו קושיית הגמ' 'טף למה באו' – למה הוצרכה התורה להזהיר ההורים להביא עמהם טפם. הלא בע"כ ללא ציווי התורה יעשו זאת מעצמם, לזה תירצה הגמ' – כדי ליתן שכר למביאיהם – לזה צוותה התורה שיהיו מצווים ועושים כדי להרבות שכרם, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה (שיח שרפי קודש).
ולפתע תפס בארון הכבד, הזיזו ונטל לעצמו את הספר המבוקש
- "לא בשמים היא…" (ל י"ב) – מסופר על רבי זלמל'ה מוולוז'ין זצ"ל, שלצורך לימודו נזקק לעיין בספר מסוים. הספר היה מונח מאחורי ארון כבד, ונדרשו מניין אנשים כדי להזיזו. רבי זלמל'ה, שהיה אדם חלש, קם ממקומו, פסע הלוך ושוב בחדר ואמר לעצמו "לא בשמים היא…"; ולפתע תפס בארון הכבד, הזיזו ונטל לעצמו את הספר המבוקש!…
ובאותו רגע זכה לקרון עור פנים במשך ארבעים שנה
- י"ג מדות של רחמים – בצעקה ובכוונה – בימי הרחמים אנחנו מזכירים שלש עשרה מדות של רחמים, וצריך לדעת שאפשר לזכות עד מאד על ידי אמירתן. ה"אבן עזרא" (בפרשת כי תשא) מביא: על אף שראה משה רבנו את השכינה בסנה ובמתן תורה, לא זכה לקירון עור הפנים. מתי זכה לכך? – כשסלח הקב"ה לעם ישראל על חטא העגל, בקש משה: "הראני נא את כבודך" (שמות ל"ג י"ח), ואז השיב לו הקב"ה: "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג כ). מה אפשר לעשות? "הנה מקום אתי ונצבת על הצור, והיה בעבור כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא ייראו" (שמות ל"ג, כ"א כ"ג). כשהקב"ה עבר על פני משה, צעק משה את שלש-עשרה מדות של רחמים, ובאותו רגע זכה לקרון עור פנים במשך ארבעים שנה, עד יום מותו. פניו של משה האירו כל כך, עד שהיה צריך לשים על פניו מסווה. ולא רק זאת, אלא שאף נתן מאור זה ליהושע, כפי שאומרת התורה (במדבר כ"ז כ): "ונתתה מהודך עליו". אומרת הגמרא (בבא בתרא ע"ה.): "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". משה זכה לגילוי שכינה בסנה ובמתן תורה, ואף עלה ארבעים יום לשמים, אך בכל הפעמים הללו – לא זכה לקרון עור הפנים, אלא רק בפעם אחת בה אמר שלש עשרה מדות של רחמים.
כשכואב לאדם -הוא לא מדבר, הוא צועק!
- כוחן של י"ג מדות של רחמים – גדול ועצום הוא. כשאדם צועק אותן בכל כוחו ובכל כוונתו, הוא יכול לזכות לדברים שאפילו לא חשב שביכולתו לזכות להם. לעיתים, תוספת צעקה וכוונה יכולה ליצור שנוי מהותי בכל מהלך החיים! בתפילת "אנא בכח", אנחנו מבקשים: "ושמע צעקתנו יודע תעלומות". גם לשון הרמב"ם היא שבימים אלה יש להרבות בתפלה ובצעקה: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (הלכות תשובה ב, ו). כשכואב לאדם -הוא לא מדבר, הוא צועק! כך אנו מראים לקב"ה שכואב לנו על העבירה, ולכן יש לומר את שלש עשרה מדות של רחמים בצעקה ובכוונה גדולה. לימוד גדול למדים אנו מצעקתו של עשיו; לאחר שנטל יעקב את הברכות מיצחק, בא עשו ורצה אף הוא ברכות. אמר יצחק: "מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו, גם ברוך יהיה" (בראשית כ"ז ל"ג). מה עשה עשו? "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי". אמר יצחק: כבר ברכתי אותו בעשר ברכות, וביניהם אמרתי: "היה גביר לאחיך" (בראשית כ"ז כ"ט), והדין הוא שמה שקנה עבד – קנה רבו, ואם כן – אתה עבדו, ורכושך קנוי לו! אבל עשו המשיך לבכות ולצעק: "הברכה אחת היא לך אבי, ברכני גם אני אבי, וישא עשו קולו ויבך" (כ"ז ל"ח). ואז משנה יצחק את דעתו, ומברך גם אותו: "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל; ועל חרבך תחיה" (כ"ז, לט-מ). מדוע שינה יצחק את דעתו? מה השתנה?! אלא שכשאדם צועק, גם אם הוא עשיו, הוא יכול ליצור יש מאין, ואפילו ברכה חדשה! כשאדם אומר את מילות התפילה בימים אלו בצעקה, ומראה שכואב לו, אז אף אם חלילה אין הוא מספיק זכאי, הוא יכול ליצור לעצמו ברכה וזכות חדשה ומיוחדת. המדרש (דברים רבה ב) מביא שיש עשרה לשונות של תפילה, ואחת מהן היא 'צעקה', ולכן צריך אדם להשתדל שתפילתו תהיה בכל כוחו ובכל כוונתו (שש באמרתך).
חידות לפרשת השבוע:
א. היכן נרמזה בפרשתנו תקיעת שופר?
ב. מדוע נקראת ארץ ישראל 'ארץ החיים'?
ג. מה הקשר בין גפרית למלח?
ד. מה הקשר בין תשובה לשמירת שבת?
- תשובה לחידה א. איתא בספרים על הפסוק 'שורש פורה ראש ולענה' – ראשי תיבות 'שופר', לומר – כי האדם שיש בו שורש פורה ראש ולענה, והוא מתברך בלבבו לאמור 'שלום יהיה לי', בא קול השופר ומבטלו, כפי שנא' 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' (עמוס ג, ו). וכן נא' במתן תורה 'וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה'. וכן כתב רבי סעדיה גאון: הטעם ה-ז' לתקיעת שופר בר"ה, כי כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר – מרעיד ומחריד. וייתכן שלכן קוראים פר' ניצבים קודם ר"ה, ללמדנו עניין זה (שערי אהרון).
תשובה לחידה ב. איתא ב'ילקוט ראובני' בשם מדרש על הפסוק בפרשתנו 'גפרית ומלח שריפה כל ארצה', שא"י נקראת 'ארץ החיים' אפילו שמתים שם אנשים, מפני שמתיה חיים תחילה לימות המשיח, ואפילו ירבעם בן נבט וחבריו, על אף שחטאו יותר מדי, שכבר נפרע מהם הקב"ה, שנא' 'גפרית ומלח שריפה כל ארצה' – ז' שנים היתה א"י בוערת בגפרית ואש, ובאותם ז' שנים נפרע הקב"ה מירבעם וחבריו.
- תשובה לחידה ג. כתב ה'חזקוני': אין לך דבר שעומד בפני האש יותר ממלח ואין לך דבר כלה ע"י האש יותר מגפרית, לכך נא' 'גפרית ומלח שריפה כל ארצה', לומר לך: אם קיימו התורה – היו עומדים לפניי כמלח זה, שאין אש אוכלתו. עכשיו שלא קיימוה – האש שהתורה יוצאת ממנה תאכלם כגפרית זו שהאש אוכלתה.
- תשובה לחידה ד. כתב ב'נחל קדומים' על הפסוק 'ושבת עד ה' אלוקיך', 'וְשַׁבְתָּ' אותיות 'ושָׁבַת' ובא לרמוז כי התשובה לא תכון אם לא בשמירת השבת, כי צריך לעשות מצוות חבילות באיברים שחטא בהם, וע"י זה יתהוו מלאכים ויגרשו את מלאכי החבלה אשר בחיצוניותו. וצריך זמן רב לקיים מצוות באיברים שחטא, ומי יזכה בזה?! אבל שמירת שבת שקולה כנגד כל התורה, והרי זה כאילו קיים חבילות מצוות, נמצא שבשמירת השבת יש לו רווח גדול, כי בנקל תעלה תשובתו לפני ה'. נמצא דהתשובה והשבת צריכים זה לזה. וזהו 'וְשַׁבְתָּ' – קרי ביה 'ושָׁבַת'.