"אתם ניצבים היום"
בפדיון הבן לנכדי ני"ו, הוזמן הרה"ג ר' נחום רפפורט שליט"א לשמש ככהן הפודה את התינוק הבכור. לאחר שנשא דברים בגודל חשיבות מצוות פדיון הבן, סיפר מעשה מפליא של השגחה פרטית שבדידו הווה עובדא.
ביום מן הימים הוזמן לפדיון הבן בתל אביב, הזמן שנקבע הוא ליום ראשון בשעה 9.00 בערב, כמי שרגיל לשעות שנקבעות בשמחות ולחוסר הדיוק שבהם, כיון עצמו לצאת מבני ברק להגיע בשעה 9.30 הפדיון אמור להתקיים בבית כנסת בן 100 שנה בקרבת שכונת שיינקין, הימים ימי הפגנות האנרכיסטים נגד הממשלה, וכדרכם חוסמים כבישים ומשבשים את התנועה, הוא מתקרב לתל אביב והפקקים הולכים ומתארכים, הוא עומד בקשר טלפוני עם אבי הבן, מודיע על איחור שאין ביכולתו לדעת מתי זה יהיה בפועל.
למעשה הוא הגיע בשעה 10.30 לבית כנסת עתיק יומין, הוא ציפה לשמוע קול המולה של החוגגים, אך חוץ מבית כנסת מואר כמעט לא שמע מאומה, כשנכנס הופתע לראות ארבעה אנשים בלבד! הסב, האב, האם וחתן הפדיון, התינוק עצמו.
האב ניגש ושאל אם צריך ע"פ הלכה לקיים את הפדיון בעשרה, הכהן ענה שאין חובה לקיים בעשרה אך כמובן שיש עניין ברוב עם ובפרט מצווה נדירה שלא כל אחד זוכה לה. הצטער האב מאוד, ושח בפני הכהן: מתברר שהוא עצמו שגדל בבית מסורתי בתל אביב זכה לחזור בתשובה והוא גר בקריית ספר, "אם הייתי עושה בקריית ספר היו לי חמישה מניינים", אמר, "אבל אבי ביקש ממני שאבוא לעשות זאת בבית הכנסת בו הוא מתפלל בתל אביב… מי יודע אם אצליח להשיג מניין… חבל שלא עשיתי זאת בקריית ספר".
הכהן העמיד אותו על טעותו: "לקיים את המצווה ברוב עם זה עניין, זה הידור", אמר לו, "אבל כיבוד אב זה דאורייתא, אין ספק שהרבה יותר רצוי לצרף כיבוד אב למצוה מיוחדת זו מלצרף הידור של רוב עם".
אך האב לא רצה להחמיץ את ה'ברוב עם' וביקש רשות לנסות להביא עוד כמה יהודים, הכהן הסכים והתיישב בצד ללמוד.
נטל האב את הטלפון והחל מדפדף באנשי הקשר שלו
נטל האב את הטלפון והחל מדפדף באנשי הקשר שלו חיפש את חבריו מהעבר הגרים עדין בקרבת מקום, הוא הרים במשך עשרות דקות טלפון אחרי טלפון, ואחרי רבע שעה נכנס עוד יהודי, עבר עוד רבע שעה והגיע עוד אחד, הכהן הציע עצמו שיצא לרחובה של עיר ויכניס עוד מספר יהודים, אבל האב הזהיר אותו, כאן אין מה לצאת ישנם סודנים, ואם יש יהודים הם בדרך כלל מאוד לא אוהבים אותנו… בלשון המעטה.
השעה כבר היתה 11.15 בלילה ועדיין הם שמונה יהודים, האבא כבר הצליח לעבור על כל אנשי הקשר שלו… הוא פנה לאביו – סב התינוק וביקש אם יש לו אפשרות לקרוא לאיזה חבר, האב הרים טלפון לגבאי הישיש של בית הכנסת, שעה זו אצל הגבאי היא שעה הרבה יותר קרובה לשעת הקימה שלו מאשר זמן השכיבה שלו… הגבאי שמע ונענה מיד לבקשה, הוא לבש את בגדיו ותוך עשר דקות התייצב בבית הכנסת, הם כרגע תשעה בני אדם, ואין עשירי!
אותם מספר אנשים שכן הסכימו להגיע כבר החלו להתמרמר, הם אמרו לאב שיש להם מחר יום עבודה לא שייך שיתעכבו יותר, או שהוא מתחיל בטכס – כלשונם או שהם עוזבים, הכהן לחץ על האב ואמר שתשעה זה יותר מאשר ארבע יש בזה גם ברוב עם, כדאי שיעשה עכשיו את הפדיון אחרת ישאר עם ארבעה בני אדם.
האב הביא את התינוק וממש בקול בוכים החל לומר את הפסוקים שאומרים לפני הפדיון, הכהן שואל אותו מאי בעית טפי, והוא עונה שחפץ הוא בבנו, הוא היה צריך להתחיל בברכה ועיניו מלאות דמעות של כאב על שלא זוכה לקיים זאת ברוב עם. הוא נעצר לפני הברכה, ו—
"הדלת נפתחת" – בדלת נעמד אדם, קשה לתאר את אותו אדם, הר אדם, מפחיד מאוד, שערות ענקיות מתקרזלות לו על הכתפיים, גופו מלא 'קישוטים' מהסוג שלא יורד לעולם, ועגילים גם הם נראו בשפע… הוא נעמד על יד הדלת ומתחיל להסריט את האירוע, אחד הנוכחים רץ אליו ושואל אתה יהודי? ייתכן והוא עובד זר… האורח נפגע, "מה נראה לכם שרק אתם יהודים, אני יהודי וסבא שלי היה רב…".
האב אמר בשמחה את שתי הברכות, נתן את מעות הפדיון לכהן ובאותו רגע האיש יוצא מהמקום לרחוב.
הרב רפפורט ממשיך ומספר: אני הסתקרנתי מאוד, ראיתי כאן השגחה פרטית נפלאה אני חייב לברר מה זה, נתתי נפשי בכפי ורצתי לרחוב לתפוס את הבן אדם, הוא רץ אחריו וקורא צדיק, ה'צדיק' מסתובב לראות מי מנסה להדביק לו שם כזה, והכהן אומר לו תראה אתה עכשיו היית בבית כנסת בפדיון הבן יש סעודת מצוה בא תצטרף איתנו.
הבן אדם מרים את קולו, אני? אני בבית הכנסת, אני לא נכנס לבית כנסת, שלושים שנה אני גר בשכונה אף פעם לא נכנסתי לבית כנסת, מה פתאום שאני ייכנס שוב לבית כנסת? והחל לשפוך אש וגופרית, עד כמה הוא לא אוהב דת ודתיים…
מדוע אפוא הפעם כן נכנסת?
מדוע אפוא הפעם כן נכנסת?, תמה הכהן. והאדם עונה תשובה ששיתקה אותו ממש, הוא חזר ואמר, שלושים שנה אני עובר כל יום ליד בית הכנסת ולא רוצה להיכנס, אבל עכשיו עברתי וקול פנימי אמר לי להיכנס, כמובן שדחיתי אותו, והמשכתי ללכת, הגעתי לסוף הרחוב וקול פנימי צועק לי תיכנס לבית כנסת, לא יודע למה שמעתי לאותו קול, חזרתי את הרחוב חזרה נכנסתי, לא הבנתי כלום מה נעשה שם, רק הוצאתי מיהרתי להסריט ולשלוח לחברים שיראו איפה הייתי!…
מעשה נורא של השגחה פרטית מכל הכיוונים, אדם ששלושים שנה לא מתקרב לביהכ"נ, הימים ימי הפגנות יום יומיות נגד החרדים, ויש לו קול פנימי, אם היה שומע לקול הראשון היה מגיע לתחילת המעמד והוא הרי לא רוצה להישאר, רק צילם ויצא, הפדיון לא היה נעשה בעשרה, הוא ימשיך ללכת עד לסוף הרחוב ויחזור בגלל אותו קול פנימי, וכך הוא מגיע בדיוק לשתי הברכות ומעשה הפדיון ויוצא, פלאי פלאים.
**
אני רוצה לשתף את הקוראים הנכבדים
אם יורשה לי אני רוצה לשתף את הקוראים הנכבדים בהרהורים שהיו לי במשך כמה ימים לאחר ששמעתי את תיאור הסיפור מהרב רפפורט, היה כאן משהו עמוק מאוד.
הגילוי של השי"ת כשבא לפדות את עם ישראל ממצרים הוא "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" המהר"ל (גבורת ד' כט) מרחיב לבאר את משמעות הבכורה של עם ישראל. וז"ל:
'קרא ישראל בנו בכורו, רצה לומר כמו שהבכור נקרא ראשית כי הוא ראשית אונו שהוא התחלת הראות כחו של אדם שנגלה בו כחו, כי הבן הוא כחו של אב, כך ישראל הם התחלת גילוי כחו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, כי העלול מורה על העלה יתברך והם עלולים בראשונה… נמצא כי יעקב וישראל שניהם הם בכורים שהם ראשונים בסדר הבריאה וזהו שאמר בני בכורי ישראל'.
השל"ה הקדוש מבאר את משמעות התואר "בכור" ריכוז כל האהבה. כידוע אהבת ודאגת הורים מתחלקת בשווה לילדיהם. אם יהיו להורים שני ילדים אהבתם ודאגתם תתחלק לשניהם בשווה. ואם יהיו להם עשרה ילדים תתחלק אהבתם ודאגתם לעשרה חלקים. אבל כשנולד ילדם הראשון כל אהבתם ודאגתם מורעפת רק לו. כל כוח ההורות טמון בו.
הכרזת הקב"ה הייתה. אתם רואים שישנם מיליארדי אנשים בעולם. חושבים אתם שבתור בורא עולם אביהם של כל יצורי העולם מתחלקת אהבתי בין כולם. אבל טעות היא בידכם. כי "בני בכורי ישראל" כל יהודי הוא בגדר בני בכורי. כל אהבתי היא רק אליו כל השמחה שיש לי בעולם היא, יש לי בן בכור בעולם, וזה אתה בני בכורי. ומחדש השל"ה דבר נפלא. כך צריך לחוש כל יהודי. כשם שיש לקב"ה שמחה עצומה בעצם היות משה רבינו בעולם. כך הוא שמח בכל יהודי. אמנם מעשי משה רבינו רצויים הרבה יותר משלי. אבל אהבת ה' ושמחתו בקיומי שוה לשמחתו ואהבתו למשה רבינו.
פדיון הבן בא לבטא הרבה יותר ממצוות רבות את היותנו קדושים מרחם. כשהקב"ה אומר "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" פירושו שהוא הפריש אותנו ויחד אותנו בשבילו, חיבר אותנו אליו, "קדש לי כל בכור" הבכורות מבטאים את היחוד שלנו עם הבורא.
הינו מצפים שהיחוד הזה עם הבורא יהיה רק למי שבאמת מסמל את יחודו יתברך בעולם, הלא בכך בחר בנו ה' שנקבל תורתו ויראתו, אבל בדיוק על כך הבטיח השי"ת "לבלתי ידח ממנו ידח" מאז הכרזת השי"ת "בנים אתם לה' אלוקיכם" נעשינו בקשר ביולוגי כביכול עם הבורא, וגם הילד הנידח ביותר הקב"ה מקבץ נדחי עמו ישראל. ולא, שלא נטעה שזהו קשר חד צדדי, קשר ביולוגי הוא קשר הדדי.
הוא סיפר על אותם יהודים בני ספרד
מרן הגה"צ רבי אלי' לופיאן זצ"ל ביטא זאת בסיפור הבא: הוא סיפר על אותם יהודים בני ספרד שהתמודדו עם רדיפת האינקוויזיציה, חלק עזב את כל רכושו ומשפחתו ועזבו את ספרד, חלק נשארו וקיימו את התורה בסתר, וחלק נשברו ושלחו את ילדיהם למנזר. אחד מאותם ששלחו את בנו למנזר, בעודו ילד קט ממש, הילד גדל כנוצרי גמור מבלי שידע על עברו, הוא טיפס במעלות הכמורה עד שנעשה ראש הכמרים והתמנה לשופט.
חוסר ידיעתו של השופט על עברו הביא אותו להוציא לרעה את דינם של רבים וטובים מבני העם שהובאו לפניו למשפט.
ביום מן הימים הביאו לפניו יהודי שנתפס עובר על תקנות האינקוויזיציה ומקיים מצוות והיה צריך לשפוט אותו, אך הוא הרגיש שאיננו יכול לפסוק עליו גזר דין מוות, ירד השופט מכיסאו ונכנס לחדרו להבין מדוע הוא לא מצליח לשפוט את אותו יהודי, לאחר מספר דקות חזר השופט ושוב ניסה לגזור את הדין ולא הצליח וכך חזר הדבר על עצמו שלש פעמים.
לאחר הפעם השלישית פנה השופט אל היהודי ושאל אותו 'האם היה לך בן?' 'כן, ענה היהודי, היה לי בן והקשר אתו ניתק בילדותו ואינני יודע עד היום איפה הוא'. אמר לו השופט 'אולי היה על גופו איזה סימן?' ענה היהודי 'כן, היה לו כתם על הכתף בצורה מסוימת' השופט שהיה לו כתם כזה הבין כי הוא בנו של האיש העומד לפניו, ופסק את דינו לחיים. לאחר מכן ברח מהמקום ושב בתשובה שלימה.
אמר על כך רבי אלי': מדוע לא יכול היה השופט להוציא עליו את גזר הדין, שכך הטביע הקב"ה באדם שירגיש בחושיו את אביו, הבן מטבעו מקושר אל אביו בלב ונפש ומרגיש אותו, וגם אם הבן מתרחק מאביו במשך שנים רבות הוא עדין מרגיש אותו בתוך נפשו ואינו מסוגל להרע לו.
זה מה שבאה התורה לומר כשהיא רוצה לבטא את הקשר המיוחד והחביבות של כלל ישראל אצל הקב"ה באומרה "בנים אתם לד' אלוקיכם" ממילא בטבענו אנו קשורים אליו בלבנו ובנפשנו, וגם אם חלילה מתרחקים מאבינו שבשמים עדיין יישארו הרגשות מחוברים וקשורים אליו לעד.
**
באותו מעמד פדיון הבן של אותו יהודי שגדל בשכונה ובבית שהתוצאה הטבעית שלה תהיה שיהיה נידח מעולמו של הבורא, אבל התקיימה בו ההבטחה שלא ידח ממנו נדח, וזכה לחזור לצור מחצבתו להקים בית של תורה, והנה הוא מתמודד עם הרצון לקיים את ה"ונקדשתי בתוך בני ישראל" אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, הוא רוצה את מעמד פדיון בנו עם ה"ונקדשתי"
הוא נוהג כבן, בן אוהב של אבא רוצה לקיים את רצונו בשלמות, בהידור, הוא מתאמץ, הוא מתבזה, הוא בוכה, ובסוף הוא גם מקבל את הדין כשלא הצליח, ואז… בדיוק אז הוא מקבל את המסר המפליא, הבטחתי שלא ידח ממנו נידח, העשירי בוא יבוא, והוא יבוא כנגד כל הסיכויים, הוא באמת נידח, הוא גדל על ברכי ההדחה הזאת, הוא אפילו חושב שהוא שונא את מה שאתה עכשיו עושה, אבל יש קול פנימי של אבא ביולוגי – אבינו שבשמים שלא מרפה ממנו, זהו קול שלא יכול לבוא משום מקום, ממנו, מהנידח הזה יכול לצאת רק קולות הפוכים, אבל הוא מחובר נפשית עם קונו, והקול הזה קורא לו להיכנס פנימה.
הוא שלח אותו בשבילנו, שהסיפור הזה יצא לאור עולם, שנבין שגם הוא בן להקב"ה, תראו מה קרה כששאלוהו שאלה של 'הווא אמינא' אולי הוא לא יהודי, הוא התקומם! כי הוא בן של אבא, הוא נשלח דווקא הוא, עם המראה הכי לא יהודי, המראה הכי מנותק, המראה שהכי מבטא את מי שמבקש להידחות מפניו יתברך.
עד שהוא – הנידח לא הגיע לא יכלו לקדש את הקב"ה, גם אם התשעה שהיו שם היו חוץ מהאבא והכהן, שבעת הרועים, אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד, לא יכלו לקדש את הקב"ה במקום, רק נכנס זה עם הרעמה על ראשו, עם הקעקועים והעגילים, ועכשיו אפשר לזעוק "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".
– גם הוא "בני בכורי ישראל"!!!
**
רש"י בתחילת פרשת נצבים כותב: "לפי ששמעו ישראל [בפרשה הקודמת, כי תבוא] מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו" – עם ישראל עומדים כעלה נידף חיוורים ורועדים, בורא עולם מתאר לנו חורבנות, את נבוזראדן שהורג ולא חומל, אינקוויזיציות, שואה, מחלות ועוד, הכל כתוב בפרשה. ועם ישראל מפחד, איך אפשר להתקיים מול כאלה צרות נוראיות?
כשראה אותם משה שהם שרויים בכזה פחד, "התחיל משה לפייסם: אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו".
במבט שטחי נראה שמשה רבינו אומר להם: נכון שהקב"ה מבטיח, אבל הוא דומה לאמא שמאיימת על ילדיה ואף פעם לא מממשת את האיומים. הנה תראו, הרבה הכעסתם לפני המקום, ועדיין אתם קיימים.
מה הפשט בדברי רש"י האלה?
התשובה טמונה במה שנרמז בתחילת הפרשה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", ומבואר בזוהר הקדוש (פרשת בא דף לב ע"ב), שכל מקום שכתוב "היום" הכוונה לראש השנה, שבו נאמר "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". ראש השנה הוא יום משפט, ואנו אומרים בתפילת 'ונתנה תוקף' כי הוא נורא ואיום' ויש מקום לפחד ואימה, אבל עלינו להפנים שמעבר לכל זה יש כאן קריאה של אבא לעמוד והתייצב לפני כבן, 'ואם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים', כי אם אנו בנים זה הדדי, אנו בניך ואתה אבינו.